maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בחיפוש אחר השבט האבוד שלי

 

מאת: גבריאל הורן

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

 

הסתובבתי בכל העולם, אך מעולם לא העליתי בדעתי שהוא נמצא בדיוק מתחת לאף שלי.

אביו של חבר הילדות הטוב ביותר שלי, נבר בשורשי משפחתו מספר דורות לאחור, וגילה שהוא 1/16 אינדיאני אמריקאי מקורי. אולי זה לא הרבה, אבל זה היה מספיק בהחלט כדי לאפשר לו לרקוד בפסטיבל ריקוד השמש של האינדיאנים בכל קיץ, אירוע שבדרך כלל אסור לאנשים לבנים לקחת בו חלק. בכל שנה החבר שלי היה מספר לי את הסיפורים הכי מדהימים על הרפתקאות הקיץ שלו עם "בני משפחתו" האינדיאנים, ואני הייתי מצטער שנולדתי סתם אדם "לבן". לא הייתה לי שום מסורת רוחנית לדבר עליה. בשבילי, היהדות לא הייתה שום דבר חוץ ממטען מאולץ. כמו רוב היהודים שגדלו בארה"ב חשתי נטול כל רוחניות וזהות תרבותית.

להוריו של אותו החבר הייתה השפעה ניכרת על חיי. הם לקחו אותי למחנאות ודייג בפעם הראשונה, ואני נהניתי מכל רגע. הבית שלהם היה מלא תמיד בכלים מוזיקליים מעניינים, בעצמות בעלי חיים ובקטורת. כשהחבר שלי נהיה בן 13, הוזמנתי להשתתף בטקס הבגרות האינדיאני שלו. יחד עם חבורה של אנשים אחרים שגילו את השורשים האינדיאנים שלהם, ליווינו אותו עמוק לתוך היער ל'חיפוש החיזיון'. הוא צם ובילה שם יום ולילה, לגמרי לבד, בתקווה לראות חזיון שיגלה לו את מטרת חייו. בינתיים, כל אלה שנותרו במחנה בילו יום בבקתת הזעה, מבנה עץ קטן ומכוסה בשמיכות.

כשכולם היו בפנים, אביו של חברי התיז מים על אבנים אדומות מרוב חום וזימר, בעוד החדר מתמלא באדים לוהטים. הכל בפנים היה שחור כמו הלילה, להוציא זוהרן של האבנים, שהמים פגעו בהן בלחישה. זה היה מדהים. כבר אז, למרות שהייתי רק בן 13, החלטתי החלטה נחושה - יום אחד גם אני אמצא עַם משלי, עִם המנהגים והמסורות הרוחניים המיוחדים לו.

גאווה אירית

בתיכון צפיתי במספר סרטים על אירלנד וסקוטלנד שהציתו את דמיוני. יצאתי מהאולם עם מבטא אירי שליווה אותי במשך חודשים. כשהיינו צריכים להתחפש, ביקרתי בחנות בדים מקומית, בחרתי מספר אריגי צמר צבעוניים ונאים, ונשארתי ער כל הלילה כדי לתפור חצאיות סקוטיות לי ולחלק מחבריי, ולגלף דגמי כלי נשק מעץ. יחד צעדנו ברחובות לבושים כמו לוחמים סקוטיים. אף אחד לא הניד עפעף. למדתי גאלית במשך שנה, והקשבתי אך ורק למוזיקה אירית. התחברתי למאבקיו של העם שנלחם על לאומיותו ועצמאותו, ואפילו שקלתי להצטרף למחתרת האירית. עד כדי כך הייתי נואש למצוא עַם ומטרה ששווה למות למענם.

בקיץ, אחרי שסיימתי את הלימודים בתיכון, טסתי עם החבר הכי טוב שלי לאירלנד, ובילינו מספר שבועות בטיולים בטרמפים בכל הארץ. זאת הייתה הפעם הראשונה שלנו בחו"ל, ואנחנו היינו בעננים. הרגשתי כאילו סוף סוף הגעתי הביתה, "לעם שלי". החבר שלי באמת היה ממוצא אירי, והוא הצליח לאתר חלק מהערים שמהן הגיעו אבותיו. הוא אפילו מצא העתק של הסמל המשפחתי שלהם על מחזיק מפתחות. אני הופתעתי למצוא מחזיק עם שם המשפחה שלי, אבל זה היה מקרי. אחרי המלחמה, סבא שלי החליף את שמו להורן, מהשם בעל הצליל היותר יהודי 'ברגרין' שמשמעותו "הר ירוק". הורן היה מקבילה צ'כית, שמשמעותה "איש ההר". במקרה יצא שהורן הוא אחד השמות האירים הנפוצים ביותר.

הגבעות הירוקות באזורי הכפר של אירלנד היו מקסימות באמת, הבירה זרמה בחופשיות בפאבים, המוסיקה רוממה את הרוח, והאנשים היו חמים וידידותיים, אבל כמה חבל - זה לא היה הבית שלי. למרות המבטא האירי הנהדר שלי, והעובדה שאולי מצאתי את מחזיק המפתחות שלי, עדיין הייתי אדם מבחוץ שמציץ פנימה, ולא מסוגל להמיר את עצמו להיות אירי.

אבוד ונמצא

בתחילת שנות העשרים שלי יצאתי שוב לראות את העולם. התחלתי להעמיק במספר דתות מרחבי תבל, למרות שמעולם לא איבדתי קשר עם "שורשיי" הקלטיים או האינדיאנים. במשך השנה הבאה המשכתי לטייל וביקרתי בעשרות מדינות שונות, כשאני כל הזמן מחפש את התחושה המוכרת, שתספר לי שסוף סוף מצאתי את עַמי ואת מולדתי הרוחנית. בכל פעם שירדתי ממטוס או רכבת במדינה חדשה, תמיד נתקלתי באותה אכזבה. למרות שלכל מקום היה יופי משלו ותרבות ייחודית, הם לא היו העם שלי. ואני עדיין חיפשתי אחר השבט האבוד שלי.

זמן מה אחר כך, חבר שלי הזמין אותי לשבת בקהילה החרדית בצפון ניו-יורק. מעולם לא השתתפתי קודם בסעודת שבת – ובפרט לא בקהילה חסידית, אבל החלטתי בכל זאת לצאת לדרך. ביום ששי בלילה נכנסתי לבית המארחים שלנו בחשש. בעל הבית, הרב רוזן, לבש בגדים חסידיים מסורתיים שהושלמו בזקן ארוך, פאות, כובע שחור וחלוק ארוך ושחור מיוחד לשבת. נראה כאילו שהוא יצא הישר מאירופה של המאה ה-18. המשפחה הייתה חמה וידידותית ואני התגברתי במהירות על החששות. הרב רוזן עבד בתור שוחט.

כשהוא פרש את סיפורו, למדתי שהוא גדל בבית חילוני לגמרי, בדיוק כמוני. הוא למד אקולוגיה באוניברסיטה, וקיבל משרת מחקר במדינת מונטנה. במשך מספר שנים הוא חי לבדו ביערות, צד את מזונו, ובמקביל ערך את המחקר שלו עבור הממשלה האמריקאית. בסופו של דבר הוא התיידד עם שבט אינדיאני שכן, ואפילו למד לדבר מספר שפות אינדיאניות. הוא אהב את צורת החיים הפשוטה והדלה שלהם, שיחד עם זה הייתה מלאה במשמעות רבה. הוא כמה נואשות ללמוד על מסורותיהם הרוחניות הסודיות, אבל לצערו, הם היו סגורים לאנשים מבחוץ.

אחרי חודשים רבים של חיים ליד אינדיאנים, הוא ניגש לאם השבט, אישה קשישה וכמושה, ואמר לה שהוא רוצה ללמוד את דרכי עמה. היא ביררה על מוצאו, והוא הסביר שהוא נולד יהודי. מסתבר שכילדה היא נחטפה על ידי מיסיונרים נוצריים, וחונכה בבית ספר דתי מיסיונרי. היא זכרה שהיא למדה קצת על היהודים בבית הספר, והיא רחשה כבוד רב לעם ישראל. סיפורו של משה שעלה להר סיני במשך 40 יום ולילה, הזכיר לה את 'חיפוש-החיזיון' המסורתי של עמה. "אתה בא מ'איש הסלע הלבן הקדוש' – משה. לעמך יש חוכמה עמוקה משלו. חזור לעמך!"

הרב רוזן הגיע לניו-יורק עם שתי צמות ארוכות בצידי ראשו, והתחיל לחפש ישיבה שבה מישהו ילמד אותו להתחבר מחדש למורשתו. וכל השאר, היסטוריה.

הייתי המום. אם הוא היה יכול לוותר על כל זה ולחזור ליהדות, אולי שווה גם לי לברר את הכיוון הזה.

השיבה הביתה

כשהציעו לי טיול חינם לישראל, קפצתי על ההזדמנות ללמוד יותר על המורשת שלי. כשירדתי מהמטוס, הרגשה מיוחדת התחילה לגאות בבטן שלי. בכל המדינות הרבות בהן ביקרתי ברחבי הגלובוס, תמיד משהו היה חסר – תמיד הייתי אאוטסיידר. כמה שעות אחרי הנחיתה, צעדתי ברחובות האבן של ירושלים, ופתאום הרגשתי משהו שמעולם לא חשתי קודם, משהו מוכר באופן מוזר, ובכל זאת לגמרי בלתי צפוי. לא יכולתי להבין מדוע דמעות כל הזמן עולות בעיני – אולי זה ג'ט-לג? רק כשנכנסתי לחומות העיר העתיקה קלטתי מדוע אני מוצף ברגש: היה זה קול שעלה מבפנים ואמר בפשטות: "הגעת הביתה".

סוף סוף מצאתי את ההרגשה שחיפשתי כל כך הרבה זמן. הבעיה הייתה שלא כל כך שמחתי בה. כל מה שרציתי היה למצוא את העם והמולדת שלי; אבל היהדות לא הייתה הדבר לו ציפיתי. "אני, יהודי?" מעולם לא שקלתי אפילו את האפשרות, שאולי אמצא משמעות במסורת שלי. אבל ישראל לכדה את תשוקתי וזרעי קסמה החלו לנבוט בתוכי.

בסיור במנהרות הכותל, למדנו על עבודות היומיום במקדש, המקום הקדוש ביותר ליהדות. המדריך הסביר שהכוהנים, היו מקריבים קרבנות בעוד שהלויים, היו שרים ומנגנים מנגינות יפות מאוד. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי ששמעתי שקיימים ייחוסים שבטיים שונים ביהדות, שעוברים מאב לבן. למרות שבעם ישראל היו 12 שבטים, רוב האנשים היום לא יכולים לדעת מאיזה שבט הם מגיעים.

אחד הנערים בטיול אמר לנו שהוא כהן. המשפחה שלו שמרה על הייחוס השבטי שלהם במשך 2,000 שנים מאז חורבן המקדש. לא יכולתי להאמין שיתכן ייחוס כל כך ארוך. קינאתי בו שהוא שייך לשבט מיוחד כל כך. אני רק יהודי פשוט. למיטב ידיעתי אין למשפחה שלי תיעוד כזה.

כשחזרתי הביתה, סיפרתי לאבי על החוויות שלי, ועד כמה הביקור בישראל עורר אותי. סיפרתי לו שאחד הבחורים בטיול היה כהן.

"רוצה לדעת מה אנחנו?" הוא שאל.

"אנחנו יודעים מאיזה שבט אנחנו?"

"כמובן", הוא ענה בפשטות. "לוי". אנחנו בני שבט לוי, בנו השלישי של יעקב, ואני לא ידעתי זאת מעולם. הלויים היו מוזיקאים ומורים, ולא ניתנה להם נחלה כאשר חולקה ארץ ישראל, משום שבמקום לעבוד את האדמה, הם הקדישו את עצמם לרוחניות והתקיימו מהמעשרות שהם קיבלו מיתר השבטים.

יכולתי ממש למשש את האירוניה. כל החיים שלי אני מחפש אחרי עם ומסורת, ובמשך כל הזמן הזה הם פשוט חיכו לי בחצר האחורית. במשך שנים קינאתי בחברי הטוב על 1/32 הדם האינדיאני שזרם בו, ועל הסמל האירי שלו, בעוד שלי אין שום מסורת משלי. ובינתיים הייתי יכול לשחזר את שורשיי אלפי שנים לאחור, עד ללוי בן יעקב! רצף ישיר של גדולה רוחנית, וכדי להשלים את התמונה גם מולדת, עם ומסורת עשירה. סוף סוף מצאתי את השבט שאיבדתי מזמן!

"למה אף פעם לא סיפרת לי על זה קודם?" שאלתי את אבי.

"אף פעם לא שאלת."

לפעמים האוצרות הגדולים ביותר נמצאים בחצר שלנו, וממתינים שנחשוף אותם.

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: