להתכונן לראש השנה

מאת צביקה לוין

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

בהתחלה הטיול היה מאכזב, אך בסופו גילינו את הסוד לשנה חדשה ומלאת השראה.

מאז ומתמיד ראש השנה נראה לי מבלבל – מצד אחד הוא כבד-ראש ויחד עם זאת חגיגי, מרגש וגם מרטיט, מעורר וגם מפחיד. אולם היבט אחד ביום הקדוש הזה, ברור כמו קריאתו הצלולה של השופר עצמו – זהו יום של הזדמנות להגיע לקרבת אלוקים. יש שמוצאים אותה דרך ההתבוננות הפנימית, אחרים דרך חשיבה מעמיקה. יש כאלה שעבורם התפילה היא האמצעי הנבחר, בעוד שעבור אחרים השופר הוא שחודר ובוקע את מסכי השגרה. אולם אצל רבים מאיתנו הקרבה אינה מושגת, והאכזבה ממשית.

המפתח להפקת הטוב ביותר מכל התנסות הוא ההכנות שלפני ההתרחשות. אי אפשר לקפוץ מהמקלחת לבית הכנסת ובן-רגע להרגיש קדושים. זה פשוט לא עובד ככה.

בעקבות כל הידע הנ"ל, החלטתי השנה לעשות משהו פרקטי, כדי להיכנס "למצב הנפשי", כזה שהתבוננות וחשבון נפש רגילים לא מצליחים להביא.

בתור אחד שנולד בשכונה שאפשר לכנות יער אספלט, תמיד הייתה לי הרגשה שאני מתפעל יותר מידי בקלות מכל דבר צומח שיש בו שמץ של ירוק. תראו לי פיסת דשא סינתטי, ואתם עלולים לתפוס אותי משבח ומהלל את הבריאה. ובכן, הגיע הזמן להגביה את הרף.

אז תכננתי לנסוע מביתנו שבניו-יורק אל הרי-פוקונו הציוריים במזרח פנסילבניה. כבר הייתי שם פעם, ומאוד התפעלתי מהנוף המדהים ומפלאי הבריאה. אולי זה יעשה לי את זה. אולי אם אראה את נפלאות הטבע האלוקי, אוכל להשיג את הקרבה המיוחלת.

ביום שלישי מקסים, אשתי ואני יצאנו ל"מסענו אל עבר ההשראה", המכונה גם "מפלי בושקיל". עלון התיירות הרשמי מצא לנכון לתאר את האטרקציה בתור "הניאגרה של פנסילבניה" אההההם...
חנינו, חיפשנו את המצלמה שאשתי (לא אני... אף פעם לא אני) שכחה, קנינו שני בקבוקי מים בערך ב-100$, והתכוננו "להתחבר".

המשימה הראשונה שלנו הייתה לבחור את מסלול ההליכה. המסלולים סומנו בקשת גוונים מכחול (המסלול הקצר ביותר) עד לאדום (הכי ארוך). בחרנו בצהוב ויצאנו לדרך. זה לא יומן מסע, כך שאחסוך מכם את הפרטים המיותרים. בבושקיל קיימים למעשה שמונה "מפלים" שונים. רובם קטנים, ואנו נתרכז בעיקרי. האתר די יפה. כבר בשלב מוקדם של המסלול רואים את המפלים מרחוק. יורדים מערכות מפותלות של מדרגות וגשרים, וכל הזמן מתקרבים יותר ויותר אל המפלים.

הטמפרטורה בערוץ קרירה למדיי, ואוושת המים הזורמים תורמת אלמנט מרגיע לאווירה השלווה.

"זה לא...אה... מקסים?" אמרתי לתמי, אשתי.

"נראה שכן..." היא ענתה.

כשהגענו למטה ועמדנו במקום הכי קרוב שניתן למים הנופלים, נדמה היה לי שאני מרגיש רסס קל באוויר. לא מתקרב אפילו לחוויית השיט בערפילי הרסס של הניאגרה.

"טוב..." אמרתי.

לא הייתה תשובה.

עמדנו שם כמה זמן שיכולנו, ופתחנו בדרכנו אל היציאה. לא הייתי צריך להיות גאון כדי לנחש על מה חושבת תמי, משום שאני חשבתי בדיוק את אותו הדבר. אחרי הכל זה היה אמור להיות "מסע אל עבר ההשראה".

"מקום נחמד מאוד, אבל הניאגרה של פנסילבניה??"

לא היה לי ברור אם צריכים להשעות או לקדם את הפרסומאי שהמציא את הסלוגן הזה, אבל אני בטוח שהייתי רוצה לפגוש אותו. פנינת טבע? כן. חוויה מרגיעה? אני משער. אבל מעוררת השראה? לא בדיוק. טיפסנו את דרכנו חזרה אל מוצא המפלים ושוחחנו על מגוון נושאים. מיותר לומר שצמד המילים ראש-השנה לא הוזכר.

המסלול מסתיים מעל למפלים. כבר תיארתי את החוויה בתוך משהו שנע בין מאכזב לסביר. שלט היציאה עם החץ המוכר כבר נראה לשמאלי, אולם אז לכדו עיניי משהו. הוא היה קטן, הוא היה מינורי, אבל הוא היה חשוב.

עמדנו מעל למפלים, ויכולנו להבחין במוצא המים. הם זרמו בנחת דרך האדמה המיוערת. נראה לי שזה לא היה יותר מפלג קטן. הסלעים גרמו למים להתפצל לערוצונים רבים, שכולם זורמים וקרבים אל שפת המצוק. בלי מטרה, בלי כיוון. אבל אז, כל הערוצונים השיקו לסף המצוק, ושם בקצה, החלו לגלוש יחד אל מעבר לסלע הטבעי, בזרם מהיר ויצרו את המראה הנפלא.

עמדנו שם... מרותקים. כשראינו רק את המפלים, לא התרשמנו במיוחד – אחרי הכל, ציפינו לחוויה דומה לניאגרה. אבל כשהסתכלנו על המקור וראינו כיצד נוצרים המפלים האלה מפלג אחד שקט וקטן, זה כבר היה סיפור אחר לגמרי. ישבנו על ספסל והבטנו במים הזורמים לאיטם בדרכם אל המפל. לא אמרנו דבר. הוא היה כל כך פשוט שליו ונחבא. ואז דיברנו על ראש השנה... סוף סוף.

אנשים תמיד מדברים על שינויים גדולים – החלטות של ראש השנה.

    "אני רוצה לרדת 25 קילו".

    "אני רוצה לסיים את כל הש"ס".

    "אני רוצה לבלות עם בתי 90 דקות איכות בכל לילה".

זה לא עובד. זה אף פעם לא מצליח, ואם כן - זה דועך במהירות. אין ברירה - חייבים להתחיל בקטן. אנחנו רוצים ליצור מפל... אולי ניאגרה, או אפילו בושקיל, אבל זה לא קורה מעצמו.

קודם אנחנו צריכים פלג מים וכמה סלעים. המים צריכים לזחול ולזרום בנחת ולהגיע אל המטרה לאט. ואז... כשהזמן בשל... הם יכולים להשפריץ, ולגעוש ולרעוש ולהפוך למשהו.

כמעט הפסדנו, אבל בסוף, המסע שלנו היה אכן מעורר השראה ואני מקווה שגם עבורכם.

קחו את זה לאט, ושתהיה לכם שנה טובה ומעוררת.