המהפכה כבר כאן, רק תקליקו!

שי קוריצקי

לפני כשבוע קמתי בשש בבוקר, התמתחתי בעייפות ולאחר מספר שניות של רחמים עצמיים, גררתי את עצמי אל חדר האמבטיה ואל יום חדש. שעה לאחר מכן ומאושש קצת יותר, הבטתי בכותרות הבוקר של עיתון ידיעות החינמי ברכבת, ובזמן שהנוף חלף על פני השתוממתי על ששני הדפים הראשונים של העיתון הוקדשו לא לטרור או ליחסים בינלאומיים, אפילו לא לפוליטיקה מקומית, אלא אך ורק - לקוטג'.

הנסיעה ארכה כחצי שעה, וכל אותו הזמן לא יכולתי שלא להרהר במשמעות הדבר; להתפלא כי צרכנים התארגנו כה מהר להטיל חרם על המוצר. כה מהירה היתה התגובה. כשחשבתי על הקוטג', לא יכולתי שלא לחשוב על מצרים.

לא, זהו לא מעבר מוזר כל כך, למעשה, יש פה קווים מובהקים של דמיון.
האם היה אי פעם פרשן פוליטי או מומחה צבאי שחשב כי כלי המהפיכה הגדול בעולם, הכלי שיביא את מובארק לברכיו - יהיה פייסבוק? בהחלט לא כך חשב הדיקטטור המצרי לשעבר, בוודאי לא כך חשבו מנהיגים מוסלמים אחרים ברחבי העולם, ואולי אפילו עכשיו לא מאמינה בכך ממשלתנו. הדבר המדהים בפייסבוק הוא אפקט 'כדור השלג' האדיר שלו. שבו עצומה המתחילה על ידי אדם אחד יכולה להפוך לעצומה של אלפים ועשרות אלפים בזמן של ימים או אפילו שעות. בעוד שרק 10 שנים לפני כן הדבר היה מצריך שבועות של אימיילים ותזמון קדחתני, ורק לפני 20 שנה - חודשים של הכנה, טלפונים ומכתבי סתר.

פייסבוק יצר את האפשרות להפוך את המהפכנים הנועזים של פעם לאנשים רגילים - שכניך, קרובי משפחתך. או אולי מוטב להגיד, פייסבוק הפך את שכניך וקרוביך למהפכנים נועזים. מה עושה את פייסבוק לכזה כוח אדיר כשמדובר ביוזמות אנטי-ממשלתיות או אנטי-מסחריות?

ישנו הבדל אדיר בין לחתום על עצומות ברחוב, או להתאסף עם קבוצה של מקומיים זועמים פעם בשבוע, לבין היכולת לראות בבת אחת את כמות האנשים שחושבים כמוך ומוכנים להילחם בשביל זה. בפסיכולוגיה יש מושג: 'מנטליות ההמון'. בדרך כלל יש למושג הזה קונוטציות שליליות - להמון אין רחמים כמו לאדם היחיד, ומחקרים מוכיחים כי אנשים בהמון נוטים להיות קיצוניים יותר, אלימים יותר וכעוסים יותר. אנו עושים שימוש במושג כשאנו מתארים פשעים כמו האונס של הכתבת האמריקאית בקהיר. כולנו יודעים שהמון עוין הוא לא פחות מסוכן ועוד פחות צפוי מחיה מוכת כלבת. אך פה אנו אולי נוכחים במשמעות חיובית של 'מנטליות ההמון'. כשהדבר מגיע למהפכה, ההמון יכול להיות אמיץ היכן שהאדם פחדן, חזק איפה שהאדם חלש.

ההמון חזק ביותר כשהוא 'מרגיש' כהמון. ופה פייסבוק מחזק אותנו; אנו רואים את תמונות האחרים, אנו קוראים את מילות העידוד והכעס שלהם ומרגישים כאילו גם אנו, היושבים בבית מול המסך, מחזיקים איתם ידיים וקוראים לשינוי.

לחצו כאן הצטרפו למאבק להורדת מחירי הדלק!

ולא רק פייסבוק יוצר את התופעה הזו, אתרים רבים אחרים צצים עתה כפטריות לאחר הגשם. אתרים ישראליים כמו אתר 'עצומה' - בו אפשר להקים עצומה הקוראת למאבק בכל נושא מהתעללות בחיות לפוליטיקה לאומית. ואתרים אף יותר מרשימים כמו אתר 'אוואז', המארגן משתתפים מרחבי העולם למען מטרות גלובאליות, ולו כבר יותר מ-10 מליון חברים.

אין ספק שהפלטפורמה החברתית נתנה תנופה עצומה למהפיכה במצרים, וספק אם היא היתה מתחילה ללא העזר הטכנולוגי הזה. פייסבוק נתן את הדחיפה לכדור השלג והתגובה של הממשל האכזר גלגלה אותו עד לסערה שלבסוף התחוללה.

אך מה המשמעות לנו, הישראלים?

אנחנו לא מהפכנים, ספק אם נצא לרחובות בהמונינו כדי להפיל את הממשל.

אך אולי אנחנו כן. תראו מה עשינו עם הקוטג'. אז נכון, יש מרחק בין קוטג' לממשל חדש, אך בעידן שלנו, המרחק בין מהפיכת הקוטג' להפיכה פוליטית הוא המרחק בין לינק אחד ללינק שני. הממשלות של העולם, אפילו החזקות ביותר כמו ממשלת ארה"ב או אנגליה, מבינות את הסיכון כאן. כשהעם מסוגל להתאחד כנגד מטרה אחת בקלות של קליק, הממשלה לא יכולה שלא לשקשק מעט. ואם היתה לנו היכולת הזאת לפני מאות שנים - מלכים ועריצים ברחבי העולם היו מאבדים את ראשיהם בזריזות מבעיתה.

על מה הן סומכות הממשלות? על הפילוג. ככל שהעם גדול יותר, כך יהיו בו יותר זרמים פוליטיים, אידיאולוגיות ואינטרסים. עם מפולג הוא לא עם שיחולל מהפכות. העם הישראלי, המפולג יותר מרובם, לא מהווה סכנה אמיתית לממשל. אך כשמדובר בדברים עליהם כולם מסכימים, כמו מחיר הקוטג', אז זה הזמן להישמר. משום שהעם כבר לא כל כך פראייר, והאינטרנט והמדיה המתקדמת של היום דואגים לכך שזרם המידע לא ייעצר לעולם. העם יודע יותר, מודע ליותר, כועס יותר וקל יותר מתמיד להקים ציבור זועם - רק תפתחו עצומה בפייסבוק.

וגם צדדים רעים יכולים להיות לתופעה. בדמוקרטיה, הרוב לא תמיד צודק. הממשלה מבינה כי למרות שהרוב אולי רוצה משהו, הרי שיש צורך להגן גם על המיעוטים. שלטון רוב גם הוא יכול להיות שלטון עריץ, משום שגם למיעוט יש זכויות. הכוח הגובר של העצומות המקוונות בעולם יכול לגרום לכך שלחץ הרוב יגרום לפוליטיקאים להגיע להחלטות שמוציאות את המיעוט בצורה לא הוגנת, רק משום שהם מפחדים מכוח ההמון המאורגן ורוצים להיבחר בשנית. יש לשמור על זכויות המיעוט ולא לרמוס אותו במספרים.

ממשלות העולם מתמודדות אט אט עם מציאות חדשה, ובה לעם יש כוח תגובה מיידי להחלטותיה. ואם העם לא יאהב את הדבר, הוא יכול להתארגן במהירות ולהפוך לציבור עוין וכועס. אנחנו אומנם לא נמצאים במצב שבו הממשלה באמת תיתן יחס לדברים כאלה, אלא אם כן הם עוסקים במשהו תמים כמו קוטג', אך פוליטיקאי טוב יודע להריח את רוחות השינוי והממשלה שלנו, כמו ממשלות רבות בעולם, מריחה כי כוחו של העם להתארגן הולך וגובר. גם ארצות מודרניות יחסית כמו יוון, אינן מחוסנות מכוחו של העם להתאגד ולפעול.

לחצו כאן הצטרפו למאבק להורדת מחירי הדלק!

אז מה, יאמר הישראלי הציני הממוצע, לממשלה לא אכפת כשאנו מפגינים ולא אכפת לה מעצומות. הם יעשו מה שירצו ואנחנו נוכל לצעוק עד שהגרון יפול וגם אז לא יקשיבו.

ובכל פעם שתאמרו זאת, אתם נכנעים קצת יותר להחלטות הממשל. בגלל שאתם כן יכולים לעשות שינוי, אתם כן יכולים להתארגן והממשלה כן מפחדת מכך. כשאנו מגיעים למספרים גדולים, אנו בעצם העם, וכשהעם מדבר - הפוליטיקאים מקשיבים, אחרת לא ישמרו על תפקידם לאורך זמן, ואף יותר גרוע - חייהם יהפכו לסידרה בלתי מפסקת של כיבויי שריפות, התנצלויות והתגוננויות.

לי, לכל הפחות, נראה כי העם מאס בשחיתות, במשחקי הצללים והפוליטיקה בין המנהיגים. העם מאס והעם אוזר כוח, משום שכוחנו להפגין את מורת רוחנו נעשה נגיש מאי פעם. אני ואתה, ואת ואתם - אנו המהפכנים של דורנו, אם נרצה בכך.

והאיחוד לא נגמר בעם אחד. עמים שונים יכולים להתאחד למטרה אחת, אם ירצו בה. כך אנשים מכל העולם נרתמים להפגין כנגד ציד דולפינים, או פגישתם של מנהיגי G8. האם נוכל להתאחד בדברים קשים יותר? האם יבוא היום בו ישימו הישראלים והפלסטינים את מנהיגיהם בבוז בפינה ויכינו הסכם שלום משלהם עליו יחתום הרוב? האם יהיו מוכנות ממשלות העולם לקבל הסכמים שהוכנו ונחתמו על ידי העמים אותם הם מייצגים? ואם יום אחד יכין איזה ישראלי או פלסטיני תוכנית טובה יותר משל המנהיגים לקיום שתי מדינות, האם תהיה התוכנית פחות טובה משום שלא הוצעה על ידי פוליטיקאי בממשל הנכון? האם יוכלו העמים להתאחד ולתמוך במשהו כזה, יחד? שאלות רבות, ומענה עדיין אין.

בואו נבחן את הגבולות של מה שניתן להשיג בדרך זו. אם העם אינו מרוצה, הפוליטיקאים צריכים להקשיב. כשהם לא מקשיבים לעם, העם יכול לפעול, להתאחד ולהביע את זעמו. בעוד כך, בואו לא נשכח שיש מקום לאלימות, אך המקום הוא לא כאן. אלימות לצרכי מהפכה צריכה להיות מילולית או בסמלים, אך לעולם לא פיזית, בתוך המדינה שלנו. המהפכה במצרים אולי לא הייתה ממריאה בלעדיה, אך אנו יודעים כי יש דרכים אחרות להביע את מורת רוחנו.

אז חשבו על הדברים שבאמת מטרידים אתכם - האם יש להם הצדקה טובה? ואם אתם סבורים שלא, מדוע לא להתאחד ולהשיג שינוי? מדוע לא להשתמש בכלים המודרניים כדי לראות אם אנו עומדים יחידים, או שמא אנו רק חלק שותק מהמון דומם, שרק מחכה להזדמנות להניע את שריריו המהפכניים?

במקום כלשהו בעולם, יש ראש ממשלה שמקבל צמרמורת.

חיבר וערך: שי קוריצקי