הסוכנים נישאו לערביות, הילדים נרשמו כיהודים

רק עתה מוכן השב"כ לאשר, שכמה מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות בלא שאלו ידעו כי חתניהם יהודים. הרב הצבאי הראשי הרב שלמה גורן ז"ל, פסק שאין צורך לגייר את הילדים. "כיכר השבת" מביא את הסיפור המלא שעד היום מחולל נזקים.


שערוריית הענק בדרך. רק עתה מוכן שרות הביטחון הכללי של ישראל, לאשר, שעשרות מסוכניו שוכנעו בשני העשורים הראשונים לקיום המדינה, להתחתן עם ערביות, תושבות יישובים ושכונות ערביות בכל רחבי ישראל, בלא שנשים אלו ידעו שחתניהם הם יהודים העובדים בשב"כ.

המטרה הייתה לשתול מרגלים בתוך האוכלוסייה הערבית כדי שידווחו על הנעשה שם.

זוגות אלו הקימו בתים ונולדו להם ילדים, וכשעלתה על הפרק שאלת יהדותם של הנולדים, הועבר הנושא בחשאי לטיפולו של מי שהיה הרב הצבאי הראשי, האלוף הרב שלמה גורן ז"ל, שפסק כי אין צורך לגייר את הילדים. כולם נרשמו כיהודים לכל דבר, וחלקם הפכו ברבות השנים לקצינים בצה"ל ולבעלי תפקידים במדינה.

הסיפור המתפרסם כאן לראשונה, אמור להופיע במגזין הצבאי החדש של ישראל, ISRAELDEFENSE, מגזין עצמאי ובינלאומי לענייני צבא וביטחון בישראל. את המגזין עורך עמיר רפפורט, כתב צבאי לשעבר ב"ידיעות אחרונות" והפרשן הצבאי לשעבר של "מעריב".

ISRAELDEFENSE רואה את ייעודו להיות גוף תקשורת שיספק מידע שוטף על הביטחון בישראל, וכבר בגיליונו הראשון הוא ישליך למרכז הבימה הישראלית "פצצה", שיש הגורסים כי איננה היחידה מסוגה, משנות הקמת המדינה.

הדרמה שנוצרה בעקבות פעולתם של הסוכנים, שהתחזו לערבים, והביאו לעולם ילדים עם נשים ערביות, נמשכה עד לאמצע שנות השישים. אז הוחלט בצמרת הביטחונית של ישראל לספר לכל הנשים את הסוד, שהן בעצם נשואות ליהודים, סוכני שב"כ.

פיצול אישיות

הפרשה הנחשפת שלא תיאמן, נותנת את אותותיה עד היום. גם לאחר כחמישים שנה, ילדיהם של סוכני השב"כ שכונו אז "המסתערבים", עדיין מתמודדים עם משברים הנובעים מזהותם המפוצלת, ומשפחותיהם מנסות לאסוף את השברים.

השב"כ הישראלי היה מוחק את הפרשה הזו מספרי ההיסטוריה שלו אילו היה יכול, אבל הדבר לא ניתן. עליו לדאוג לנשים שרומו ולילדים שנולדו, ולשלם להם קצבה, והוא עושה זאת עד היום.

ראשיתה של פרשת מסתערבי השב"כ, מגלה ה-ISRAELDEFENSE, בתחילת שנות החמישים. זמן קצר אחרי מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל.

ערביי ישראל היו נתונים אז תחת שלטון צבאי. לכל כפר היה מושל מטעם הצבא. התפיסה הרווחת במערכת הביטחון הייתה כי במוקדם או במאוחר צבאות ערב יפלשו שנית לישראל, וערביי ישראל יהיו בבחינת "גיס חמישי", שיצטרף לאויב בלחימה.

על רקע זה הוקמה יחידת המסתערבים של השב"כ בשנת 1952, ביוזמת איסר הראל, שהיה ממונה אז גם על המוסד וגם על ה"שין-בית", כפי שכונה באותם ימים שירות הביטחון הכללי.

משימת ההקמה של יחידת המסתערבים הוטלה על שמואל מוריה (היום בן 87), ששירת במחלקה הערבית של השב"כ, שתפקידה המרכזי היה סיכול מעשי ריגול מצד מדינות ערב.

איסר הראל ביקש ממנו להקים יחידת מסתערבים. "זו תהיה, הוא אמר למוריה, יחידה של צעירים שייטמעו באוכלוסיה הערבית, ויחיו בה לאורך זמן. לא היה צורך מודיעיני ממשי במידע שיעבירו ה"מסתערבים". הכוונה הייתה שהם ייכנסו לפעולה בעיקר ב"יום סגריר", כאשר תפרוץ מלחמה כוללת נוספת בין ישראל ובין מדינות ערב.

מוריה לא התמהמה, והחל לגייס ליחידה כמה עשרות צעירים, רובם עולים חדשים, שהגיעו ממדינות ערב השונות במסגרת גלי העלייה ששטפו את מדינת ישראל לאחר הקמתה.

כך הוחדרו הסוכנים

הכשרתם של הסוכנים נמשכה חודשים ארוכים. הם התאמנו והתגוררו בבסיס הדרכה של המודיעין הישראלי ליד רמלה, במקום שבו שכן קודם לכן בית הספר לקצינים של הצבא הבריטי בארץ ישראל ובהמשך מפקדתו של ראש הכוחות הערבים במרכז הארץ במלחמת העצמאות, חסן סלאמה.

המשימה לקחת צעירים יהודים שעלו מעיראק ו"להפוך" אותם לערבים פלשתינאים שיוכלו להתערות באוכלוסיה המקומית בלי לעורר חשד, הייתה מורכבת מאוד. ההכשרה הייתה קפדנית. הם נשלחו לעבודה במפעלים שונים ברחבי הארץ בהם עבדו ערבים, על מנת "להשתפשף" בלהג הפלשתיני ולהתחכך בציבור הערבי הרחב.

בתום שנה של הכשרה מפרכת, כל מסתערב כבר החזיק בזהות חדשה ובסיפור כיסוי מפורט. על פי רוב מדובר היה בזהות של פלשתינאי מפליטי 1948. הגיע רגע האמת – שלב ההחדרה לכפרים ולערים ואף לריכוזי הבדואים בנגב. מהר מאוד המסתערבים מצאו את עצמם בסביבה זרה.

המשפחות שלהם בישראל לא ידעו מה הם עושים בדיוק והיכן הם נמצאים, ואסור היה להם לנסות לברר פרטים על כך. כאן עברו בשב"כ לשלב המתקדם בהטמעת הסוכנים בתוככי הריכוזים הערביים כשדחפו אותם לשאת נשים מוסלמיות מתוך הכפרים. ואכן רובם נישאו לנשים מוסלמיות בלא שאלו היו מודעות לזהותם האמיתית של בעליהן. נערכו חתונות שמחות, על פי כל כללי הדת המוסלמית.

ISRAELDEFENSE יגלה בגיליונו הראשון בכתבת תחקיר נרחבת בעניין זה כי המסתערבים המשיכו לנהל את חייהם הכפולים כסוכני שב“כ וכמוסלמים אדוקים, אנשי משפחה למופת. אך ככל שחלף הזמן גבר הלחץ על מפקדיהם ועל צמרת השב"כ לחלץ אותם מתוך השקר הנורא ולהחזיר אותם לחיק משפחתם היהודיות.

כך, בתחילת שנות ה-60, כבר התגלעו בצמרת השב"כ חילוקי דעות קשים סביב שאלת המשך הפעלת היחידה, או יותר נכון – סביב הדרך הנכונה להביא לידי סיום את הפרשה העגומה. כבר היה ברור למדי כי התועלת המודיעינית שמביאים המסתערבים היא נמוכה – ממש אפסית ביחס למחיר האישי שהם נאלצו לשלם. היה ברור כי כל יום שחולף רק מחמיר את הטרגדיה שצפויה לסוכנים ולבני משפחותיהם הערביות – כאשר ייאלצו לחשוף את סודם האפל.

הסוד נחשף במרתפי השב"כ

הוחלט לפרק את היחידה, אך מוריה עמד בפני דילמה: האם להותיר את הנשים ואת הילדים בכפרים הערביים ולהחזיר לחיק משפחותיהם המקוריות רק את הגברים, או לבקש מהנשים להתגייר ולהמשיך לגדל את ילדיהם כיהודים.

המסתערבים עצמם התנגדו לעזוב את משפחותיהם ולכן נפלה ההחלטה לגלות את הסוד וליישב את המשפחות מחדש בסביבה יהודית בישראל.

השב"כ זימן אליו זוג אחרי זוג, וגילה לנשים הנדהמות ששמעו רק אז, באמצע שנות השישים, שהן בכלל נשואות ל... יהודים סוכני שב"כ. התדהמה הייתה גדולה. היו נשים שהתעלפו. שפרצו בבכי.

בהוראת השב"כ, הקים הרב הראשי לצה"ל האלוף הרב שלמה גורן בית דין של 3 רבנים, בראשותו של הרב גורן עצמו, שהציעו לנשים להתגייר בהליך מהיר. אלא שלא כל הנשים הסכימו לכך. קשה הייתה בעייתם של הילדים.

הרבנים התלבטו האם יש להחשיבם כיהודים או כמוסלמים. ובסופו של דבר פסקו אנשי בית דינו של הרב גורן, כי למרות שלפי ההלכה היהודית דתו של הילוד נקבעת לפי דת האם, הרי שלאור הנסיבות המיוחדות של המקרה, שבו נולדו הילדים כתוצאה משליחות אביהם היהודי, יש לראות בהם כיהודים – ללא צורך בהליך גיור.

האידיליה המשפחתית המזויפת של חלק מן הזוגות לא נמשכה זמן רב. לאחר מלחמת ששת הימים החליטה אחת מן הנשים האלו, שהיא לא מסוגלת עוד לחיות בישראל, לגדל את בנה בתור ישראלי ולהיות נשואה לאיש שב"כ. היא הייתה ערביה לאומנית ופשוט הרגישה שזה כבר יותר מדי עבורה. היא לקחה את בנה ועקרה לרבת עמון שם ככל הידוע נישאה לאחד מראשי ארגוני המחבלים.

חלק מן המשפחות התפוררו אחרי חשיפת סודן, מגלה המגזין. המשפחות האחרות החלו בשיקום איטי של חייהן. השב"כ המשיך לשלם משכורות לבני המשפחות עוד שנים רבות אחר כך.

צלקת לכל החיים

בשב"כ מודים ש"ילדי המשפחות האלו ניסו להשתקם, לשכוח את עברם, מאיפה באו, אך לא היו מסוגלים. בין הילדים יש כמה יוצאי דופן שהצליחו בחיים, אבל רובם נשארו מאחור. הם סובלים מבעיות עד היום".

אחד מהילדים שהתגייס לצה"ל, שאל את משפחתו לפני גיוסו "למי אני אפנה את הרובה שלי - למשפחה הערבית או למשפחה היהודית"?, ונותר ללא מענה. כמה מילדי המסתערבים עברו תלאות לא מעטות בחייהם האישיים, ואף הסתבכו בפלילים.

עד היום מעיקה על בכירי השב"כ העובדה שהקמת היחידה הזו התבררה בדיעבד כמיותרת. "למעשה, מהר מאוד התברר שלא באמת היינו צריכים את המסתערבים האלו", מודה מוריה המפקד.