בפרשת השבוע, פרשת תרומה, אנו רואים לצד פירוט כל הכלים והמידות, שנראות כאילו נלקחו מקטלוג עשיר למוצרי בנייה, שמופיע מוצר אחד מפתיע: לב.
כבר בראשית הפרשה, מדגישה התורה שתרומה אינה יכולה להיעשות מן הפה ולחוץ, אלא היא חייבת להיות מלווה בעבודת הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו - תקחו את תרומתי".
גם בהמשך פרשיות המשכן, חוזרת ההדגשה על "חכמת הלב" הנדרשת למשכן וכבר אמרו חכמים: "רחמנא - ליבא בעי", הקדוש ברוך הוא מבקש את ליבו של האדם, לא רק את מעשיו. כך, בעבודת המשכן; כך, בכל נשיאה בתפקיד ציבורי ובמילוי משימה לאומית. הזדהותו המלאה והפנימית של העושה עם פעולתו, תבטיח את הצלחתה.
מכל כלי המשכן, ניכרם ביופיים הכרובים שהיו על ארון העדות, במקום המקודש ביותר, בקודש הקודשים.
חכמים, ורש"י בעקבותיהם, גזרו על דרך הדרש את לשון ה"כרובים" מן הלשון הארמית, ופירשו "כרובים = כרביא", תינוקות בארמית, וכפי שפירש רש"י: "דמות פרצוף תינוק להם". היינו: הכרובים מסמלים את התום והטוהר שבעולם.
בפרשת תרומה נאמר עליהם: "והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, סוככים בכנפיהם על הכפורת, ופניהם איש אל אחיו" (שמות כה, כ).
והנה, כאשר מתואר מקדש שלמה (דברי הימים ב, ג), נאמר על הכרובים ש"פניהם אל הבית", היינו אל הקיר. כיצד יתיישבו שני מקראות אלה?
בבואו לתרץ סתירה זו, אומר התלמוד (בבא בתרא צט, ע"א): "כאן -- ופניהם איש אל אחיו" - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, וכאן - פניהם אל הקיר - בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום.
ופירושם של דברים: כאשר אדם עושה רק "לביתו-שלו", פניו מכוונות רק לעשיית הון עצמי, להרבות עושרו, כספו וזהבו, ואין הוא נותן דעתו לחברה שבה הוא חי - אין הוא עושה רצונו של מקום.
רק כאשר "ופניהם איש אל אחיו" - כאשר רואה אדם ב"אחר" את אחיו, דואג לו ומשתדל לסייע עמו, עושה הוא רצונו של מקום, וימצא חן גם בעיני א-להים, גם בעיני אדם. . הסולדיריות, האחווה, הלב - חכמת הלב ונתינת הלב - זוהי כל התורה. ואידך - פירושא הוא.
ואכן, ה"תרומה" - ההתנדבות, הייתה מאז ומתמיד אחד המאפיינים המרכזיים בעולמה של החברה היהודית. מאות ואלפי הגמ"חים המצויים בחברה היהודית יעידו על כך: למן מוצץ ושרוך נעל, ועד לשירותי הסעה לבית חולים ולדירות אירוח.
גם עשרות ה"שנוררים"-המתרימים שפוקדים תדיר את בתינו בכל שעות היממה, ערב ובוקר וצהריים, הם סימפטום נוסף ומאפיין של מרכזיות ה"תרומה" בעולם היהודי. ממצאים אמפיריים מצביעים על כך ששיעור הפילנטרופיה היהודית - למרות התמורות השונות שחלו בה בשנים האחרונות (לרבות הפניית חלק ניכר מהמשאבים למטרות "לא יהודיות") - הוא עדיין גדול לאין ערוך מחלקם היחסי של היהודים באוכלוסיה הכלל עולמית.
והנה, פרשת "תרומה" פותחת בפסוק שמעורר את שימת הלב. לצד הדיבורים הנשגבים על ה"תרומה", שהיא בעיקרה נדבת הלב - "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" - בא ציווי, כופה ומחייב: "ויקחו לי תרומה... תקחו את תרומתי".
לאמור: עיקרה של "תרומה" אכן נטוע בנדבת הלב, ברצונו החופשי של אדם, אך אין הוא רשאי להיבטל הימנה או להיפטר מקיומה. אדם מישראל חייב ל"תרום"-לשאת בנטל, ואין הוא יכול לעמוד מן הצד, לראות בצרתם של אחרים ולומר "שלום עליך נפשי!".
ביטוייה המעשיים של תרומת-חובה זו הם מרובים: כך, בהתגייסות לשירות בצה"ל ולהגנה על שלומם וביטחונם של ישראל, כך בהצטרפות ל"שירות לאומי", בהגשת סיוע, סעד ותמך לשכבות החלשות בחברה, וכך במתן צדקה לעני הבודד או בעשיית חסד עם השכן והרֵעַ.
כפי שהדגיש האבן עזרא בפירושו הארוך על אתר, הפועל "ויקחו לי" מבטא פעולה אקטיבית - "כמו 'סורה אלי', שיסור הנקרא ממקומו ויקרב אליו".
ה"תרומה" אינה רק פעולה פיזית קלת ערך, אלא גם תהליך נפשי, של מודעות ל"אחר".
התורם אינו יכול להיוותר אדיש ב"מקומו", ולהסתפק במנוד ראש או ביד קלה הנשלחת לכיס ומוציאה משם - מעשה אוטומטי - פרוטה לעני. התרומה מחייבת את האדם להתנתק מ"מקומו", להיבטל לשעה משגרת יומו וחייו, ולתור אחר צורכי החברה ומצוקות בני האדם, לראות בסבלותם ולהקל מעליהם את משאם.
בעקבות חז"ל, עומד רש"י - במילה אחת - על פן חשוב אחר של ה"תרומה" היהודית. כמו במקומות אחרים, דרשו חכמים את הביטוי "ויקחו לי תרומה, לי - לשמי". לאמור: התרומה צריכה להינתן בלב פתוח ובנפש חפצה למען המטרה שלשמה נועדה, לשם הנמען ולא לשם הנותן, להגדיל ולהאדיר את שמו.
רבים הם נותני התרומות שמבקשים ל"עשות להם שם", לבנות בניין מפואר שעליו יונצח שמם באותיות של זהב. הגם שאין דבר זה פוסל את התרומה (וכבר אמרו ש"מתוך שלא לשמה בא לשמה"), עיקר התרומה צריך להיות לשם שמים.
זאת ועוד: התרומה צריכה להיות תכונה המאפיינת כל אדם מישראל. בין אם תורם הוא "זהב, כסף או נחושת", ובין אם תרומתו מתבטאת בחוט קטן ופעוט ערך של "תולעת שני". אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים, וישתתף עם הכלל.
כפי שרומז הנצי"ב מוולוז'ין בפירושו "העמק דבר" על אתר, הציווי על מתן התרומה למשכן "מאת כל איש" ולא מאת אדם אחד או שניים שיתנו את כל הכסף, רומז על מסר חשוב נוסף. "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" אינו המלצה בעלמא, אלא עקרון יסוד.
"משכן" ו"מקדש" חייבים להיות נחלת הציבור כולו. גם אם היה בא 'אוליגרך' מצוחצח ומציע לתרום את כל הכסף לבניין המשכן, לא היה הדבר רצוי. במקרה זה היה עלול הנותן או מי מבניו או מקורביו לחשוב שה"משכן" הוא נחלתו-אחוזתו הפרטית, ויכול הוא לעשות בו כאוות רצונו.
"משכן" יהודי, מלמדת אותנו התורה, חייב להיות נחלת הכלל. אין הוא בבעלותו של איש אלא הכל שותפים בו, ומחויבים לתרום לכינונו, לבניינו ולהחזקתו. כך, ב"משכן" הכלל, ובמקדש אשר בירושלים, וכך ב"משכן" המצומצם יותר, בבית הכנסת או בגמ"ח השכונתי. המחויבות אינה חד פעמית אלא פעולה מתמשכת.
זאת "תורת התרומה" היהודית. וכפי שהורנו החזקוני בפירושו על אתר: פרשה זו נאמרה בתוך אותם ארבעים יום שבהם עלה משה לקבל את התורה. ללמדנו, ש"תורת ישראל" אינה רק קבלה, פאסיביות, אלא גם - ואולי בעיקר - נתינה אקטיבית, ופעולה למען יצירת חברה רגישה יותר, אנושית יותר, צודקת יותר.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: