העוגות של גברת בלה - סיפור מרגש!

מינה רובין מספרת לפרדי ברוד

באדיבות: אתר בית חב"ד

את הגב' בלה הכרתי כשקיבלתי על עצמי עבודה כמבשלת בישיבה הסמוכה לביתי. נכנסתי לעבודתי החדשה מתוך תחושת שליחות. חישבתי את ערכי התזונה, ובתקציב שניתן לי, הגשתי לנערי החמד סעודות מזינות ובהן כל אבות המזון, כשאני משאירה בצד מנות 'מובחרות' לבחורים שהקדישו זמן רב לתפילה או לאלו שנותרו לעסוק שוב ושוב בסוגיה תלמודית לא פתורה.

יומיים לפני ראש חודש שאל אותי אחד הנערים אם גם השנה נקבל בראש חודש עוגות מגברת בלה.

גברת בלה? מי היא? על אילו עוגות אתה מדבר?

וכך מצאתי את עצמי למחרת מעפילה במדרגות אל הקומה השלישית, אל דירתה של גילה, בתה של בלה. ההעפלה הזו, לא הביאה אותי רק לטיפוס במעלה המדרגות; היא הפגישה אותי עם טיפוס והעפלה שונים, בעלי מסר עמוק מאין כמותו.

במטבח ישבה בלה בכיסא גלגלים. על שולחן העבודה עמד בצק שבנפחו היה שווה לבצק החלות שאני אופה בבית, כפול שמונה לפחות. החיוך שבו קידמה האישה היקרה הזו את פניי, האיר לי את המפגש. האיר לי את היום כולו.

"שלום, אני המבשלת החדשה של הישיבה, ברחוב שלמה המלך. רציתי לשאול אם..."

"בוודאי. בשמחה" – הפסיקה אותי בלה עוד לפני ששאלתי. "הנה, מן הבצק הזה אני מתכוננת בעזרת ה' להכין פסים-פסים של עוגות ממולאות בשוקולד, בריבה, בקינמון ולחלק אותם לפי הרשימה שנמצאת אצלי בכיס... חברה אמרה שלאחרונה הם התחילו לבקש גם עוגות ממולאות בחלבה. את רוצה להיות הראשונה שמקבלת את המילוי החדש הזה שאנסה היום פעם ראשונה?..." העיניים הנוצצות של בלה גרמו לי לענות בחיוב מיד. ראיתי שיש לי כאן עסק עם אישה לא שיגרתית, נעלה ובת בלי גיל.

קירבתי כיסא אל בלה ואמרתי: "שלום. קוראים לי מינה. אני מאושרת לפגוש אותך". ולאחר התלבטות של חצי דקה הוספתי: "איך את עושה את זה? מה את עושה? ספרי לי בבקשה!"

הגב' בלה ניגבה ביד ימינה את יד שמאלה, ואני, רק עכשיו שמתי לב שיד שמאל שלה משותקת ואינה נעה. ביד ימין היא גם דחפה קווצת שיער סוררת אל מתחת למטפחת הראש ההדוקה, יישרה את גבה על הכיסא והמבט בעיניה התכולות נעשה חולמני, כמו חוזרת היא למקום אחר וזמן אחר, ומביאה אליי משם את חוויותיה.

"בת עשר הייתי כשאימי נפטרה, בכורה בין שבעה ילדים. ימי האבל עדיין לא נגמרו כשהבנתי שהבית על כל מטלותיו, הבישול, האפייה, חינוך הילדים והניקיון, כל אלו יפלו מעתה עליי, הבכורה. אבא היה שבור מכדי להתייעץ אתו, ואני חשקתי שפתיים וקיבלתי על עצמי החלטה חד-משמעית לעמוד, מתוך שמחה, במה שהקב"ה מזמן לי. התקופה בכלל הייתה תקופה לא קלה. צעדי הגרמנים נשמעו כבר בעירנו ברומניה. יהודים מפוחדים עברו מעיר לעיר ורבים מהם הגיעו לקהילה שלנו. ללא היסוס ניגשתי לאבא והכרזתי שגם הוא, כמו כל יהודי הקהילה, חייב להביא הביתה אורחים, פליטים וסתם יהודים שזקוקים לארוחה ולמיטה. אבא הביט בי ושאל בקול שקט מאוד: 'בלה, את בטוחה? גם כך קשה לך מַמַ'לֶה. אני לא רוצה להוסיף לך עבודה'... לא הסכמתי אתו. ידעתי שאעשה כל מה שביכולתי כדי שגם הבית שלנו יקיים את מצוות הכנסת אורחים וקבלתם בסבר פנים יפות. כך החלו לזרום גם אל ביתנו הדל אורחים מרחבי הונגריה ורומניה. היו ערבי שבת בהם בישלתי והצעתי מצעים עד הדקה האחרונה ממש..."

"אבל גברת בלה" – הפסקתי את בת שיחי המבוגרת בהשתאות – "איך יכולת? הרי היית כל כך צעירה, ללא משענת תומכת של אימא, ללא מבוגר שלוקח אחריות. מאיפה באו הכוחות?"

גב' בלה חייכה אליי בחיוך הטוב הזה, שאותו למדתי לאהוב בדקות האחרונות, ואמרה: "ממנו זיס קינד [ילדה יקירה], ממנו", והיא הצביעה באצבע ימנית מקומחת כלפי מעלה, והמשיכה: "הרב בבית הכנסת בו התפלל אבי פסק שעקב קשיי המלחמה, הנדודים והקושי בסיפוק אוכל כשר למהדרין, אפשר, רק בתקופה זו, לוותר על אכילת פת ישראל בלבד. אני זוכרת את פניו של האורח עד היום. הייתי כבר בת ארבע-עשרה, וותיקה ורגילה בהכנסת אורחים במקביל לטיפול בבני הבית. באותה שבת אפיתי חלות ובישלתי מטעמים רבים לשבת, לפי ערך המצב, והנה נכנס הביתה אותו אורח בעל הדרת פנים. לאחר שהסתדר, נכנס למטבח וביקש ממני קערה גדולה. לשם מה דרושה לכבודו קערה?' שאלתי בסקרנות, והוא ענה שהיות ולא ידע איזה סוג לחם אנו אוכלים בבית, והוא מקפיד, למרות ההיתר של הרב, לאכול רק פת ישראל, הוא הביא עמו קמח בשקית ומבקש לאפות לעצמו מעט לחם לשבת. רק שעות ספורות נשארו עד זמן הדלקת נרות. הייתה לי עדיין עבודה רבה להציע מיטות, לערוך שולחן ולסרק את הילדות, אבל לא עלה בדעתי אפילו לרגע אחד שאורח מכובד יאפה עבור עצמו בביתנו. נטלתי ממנו את הקמח, ניפיתי, הוספתי, ערבבתי ובסיפוק רב הנחתי על השולחן, בדקה האחרונה לפני שבת, חלות עגולות ריחניות.

*
"אחרי המלחמה הקמתי בית בישראל והקב"ה העניק לי אושר ונחת, בריאות ושמחה. ביתנו בארצות הברית היה המקום אליו הגיעו אורחים רבים, עסקנים ודרשנים, ובהסכמתו המלאה של בעלי, קלט ביתנו את האורחים. בעונג ורינה התמסרנו אליהם, כפי שהיה בבית הוריי, כפי שינקתי ויישמתי בעצמי. ואז חשבתי שהכל מתמוטט: בעלי ז"ל נפטר לאחר מחלה ממושכת. אני עברתי אירוע מוחי ששיתק יד אחת, אך הותיר לי ראש צלול – תודה לא-ל. כמעט התייאשתי, אבל אז חשבתי לעצמי: 'בלה, דווקא עכשיו? אחרי כל מה שעברת, את עומדת להיכנע? בשום פנים ואופן!' התחלתי לחשוב כיצד אוכל לנצל את ידי הימנית למשהו מיוחד. הבת שלי, שתהיה בריאה, הגתה את הרעיון של האפייה: בכל בוקר אחת מבנותיי או כלותיי מכינה לי בצק ענק, ואני יושבת עם רשימה של מוסדות לומדי תורה, בתי תמחוי וארגונים המסייעים לנזקקים, ובכל יום מכינה עוגות שונות. וכששפתיי ממלמלות פרקי תהילים, אני מקווה להמתיק לכל מקבלי העוגות את החיים. העזרה לה אני נזקקת מסתכמת בהכנסת העוגות לתנור האפייה והוצאת העוגות המוכנות מהתנור. את החלוקה אני עושה בעזרת מנהלי המוסדות והארגונים השונים..."

"ברוך ה', כבר עברתי את גיל שמונים" – מודה הגב' בלה ואני מציצה פעם נוספת אל פניה הצעירות והיפות ולא מאמינה – "ומה שמחזיק אותי בחיים, מאושרת, חיונית ורעננה, זה התענוג שבנתינה! כשהייתי ילדה צעירה הרגשתי שאני נותנת ומקדישה מתוך קושי, אולי קצת מתוך הקרבה עצמית... אבל היום אני עושה את זה עם כל הרצון ואני מרגישה שחיוכיהם של מקבלי העוגות מעירים אותי בבוקר, ובשמחה אני קמה לעוד יום של עשייה. כשאני הולכת לישון בלילה, אין לי די מילים להודות לבורא העולם על עוד יום בו הייתי יעילה וחיונית, להודות לו על שלמרות המגבלה של הגוף המשותק חלקית, הוא השאיר לי את ידי הימנית כדי להניעה למען עניים ולומדי תורה. מעל הכל אני מודה בכל ערב לו שלמרות הכל לא נהייתי זקנה ממורמרת, ולא הפכתי לטרדנית משועממת. ניצול הימים שלי מביא אותי להיות "זקנה באה-בימים" ולא זקנה שעליה כתוב בפרקי אבות "עבר ובטל"..."

*
כשיצאתי ממטבחה של הגב' בלה עם הבטחה לתת לבחורי הישיבה 'שלי' עוגות בכל ראש חודש, היו בידי גם פרוסות עוגה כמספר הילדים שלי בבית. ידעתי בוודאות שיותר ממה שייהנו ילדיי מטעמה המתוק של העוגה, הם יהיו מרותקים לסיפור הנפלא של אישה צעירה בת שמונים שימיה מלאים, פניה קורנות ובעודה יושבת על כיסא הגלגלים שלה, פיה אך ורק מילות תודה לבורא העולם.