התחדשות - מהו השם של השם?

למעבר לשיעור הקודם - איך יוצאים מהשיגרה? - לחצו כאן!

ב"ה

שמות

בואו נתבונן שוב בפסוק המדובר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום", מי כאן המצווה? מי זה אנכי? בתורה ישנם כמה שמות לקב"ה, לפעמים אנו קוראים לו בשם אלוקים, לפעמים בשם הוי"ה, ובפסוק זה אין לו בכלל שם, אלא אנכי, הוא בעצמו. מה ההבדל בין השמות השונים?

תורת הקבלה והחסידות עוסקת רבות בשאלה זו, ומבארת את המשמעויות השונות של השמות השונים. לפני שניכנס לשמות השונים, בואו נחשוב קודם מהי בכלל המשמעות של שם? בשביל מה יש לנו שם?

התשובה היא שהשם הוא לא בשבילנו, הוא בשביל מי שמסביבנו. אדם שחי לבד על אי בודד אינו זקוק לשם, אין מי שיקרא לו. השם זה לא מי שאנחנו, זה רק הדרך שלנו להתגלות למי שמסביבנו. השם מייצג פן באישיות שלנו שנמשך החוצה ברגע שקוראים לנו. הילדים שלי למשל, קוראים לי אבא וזה מגלה את האבא שבי, אשתי לעומת זאת קוראת לי בשם חיבה וזה מגלה את הבעל שבי, התלמידים קוראים לי בשם אחר, והחברים בשם אחר. כל אחד משתמש בשם שמסמל מה אני בשבילם ועל ידי הקריאה הם "מושכים" ממני את אותו צד באישיות. אם כך, מי אני באמת, אבא, מורה, חבר?

מסתבר שבאמת אני הרבה יותר מכל השמות הללו. השמות הללו הם רק האופן בו אני מתגלה כלפי חוץ אבל לאו דווקא שזה כל מה שיש גם בפנים. כאשר מישהו פונה אלי במילה "אתה" או כאשר אני מדבר על עצמי במונח של "אני", אז זה כבר יותר מתקרב למהות האמיתית שלי.

השם של השם

כך גם לגבי הקב"ה. כאשר אנחנו מדברים על השמות שלו, אנחנו מדברים על הגילויים השונים, האופנים השונים בהם הוא מתגלה בעולם. אך כאשר בתורה מופיע השם אנכי, מדובר על הקב"ה עצמו, עוד לפני שהוא מתגלה.

שם אלוקים (גימטריה "הטבע") מסמל את כוח הגבול של הבורא, האופן בו הוא מחיה את הטבע המוגדר בגבול, ומוגבל בגבולות העולם. הזמן הוא זמן והמקום הוא מקום, אין אפשרות לעשות שינויים בגבול. בקבלה זה נקרא "אור הממלא כל עלמין".

אור אינסוף

לעומת זאת שם הוי"ה הוא כוח הבלי גבול של הקב"ה, הכוח שאינו מוגבל בשום גבול, לא בזמן ולא במקום. כוח זה אינו "מתחשב" בהגבלות העולם, כלפיו הן לא קיימות. הוא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום. הוי"ה מלשון היה, הווה ויהיה. עבר, הווה ועתיד הם היינו הך כלפיו. לשם זה קוראים המקובלים "אור אינסוף".

מה יכול להיות יותר מאור אינסוף, מה יכול להיות נעלה יותר?

אמנם הוא אור אינסוף, אך יש לו תחילה, הוא מגיע ממקור כלשהו. אמנם הוא בלי גבול, אך זה עצמו ההגבלה שלו. הוא "בלי גבול" אין לו את השלימות של הגבול. ישנה דרגה שהיא לא רק למעלה מגבול, אלא היא למעלה גם מהבלי גבול. כאשר מדברים על הקב"ה בעצמו, הרי הוא שיא השלימות ובוודאי שאינו מוגבל בשום הגבלה, אפילו לא בהגבלת ה"בלי גבול".

נחזור עכשיו לפסוק "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום", מי מצווה אותנו את המצוות? או במילים אחרות - עם מי אנחנו "מצטוותים" (- מתחברים) כאשר אנחנו מקיימים את המצוות? האם זה עם שם "אלוקים" (הטבע, כטח הגבול), או עם שם הוי"ה (כטח הבלי גבול), או שאולי עם "אנכי" (הקב"ה בכבודו ובעצמו כפי שהוא למעלה מ"גבול" ולמעלה מ"בלי גבול")?

מהפסוק המדובר "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצווך היום" התשובה ברורה. החיבור שלנו הוא עם "אנכי", עצמותו ומהותו של הקב"ה. כל מצווה שאנו עושים מחברת אותנו איתו בעצמו, ולא רק עם הגילויים שלו. כאשר נתבונן ונעמיק בזה, זה יתן לנו את הכוח לקיים את המצוות, ובכלל לחיות באופן של "חדשים".

יפה שעה אחת
ההבדל הוא כל כך גדול, עד כדי כך שחכמינו מלמדים אותנו ש"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". כאשר מקיימים מצווה בעולם שלנו תופסים את הקב"ה בכבודו ובעצמו, לעומת זאת כאשר נמצאים בגן עדן ונהנים מ"זיו השכינה", נהנים רק מהאור של הקב"ה אבל לא תופסים אותו בעצמו.

מלך ושרים

מסופר על מלך שערך סעודה גדולה לשרים שלו ועל השולחן היו מעדנים משובחים. השרים אכלו מהמעדנים שעל השולחן, ואת השאריות שעל השולחן אכלו העבדים. אחר כך הגיעו הכלבים ואכלו מהעצמות שנשארו. כולם קיבלו אוכל מהמלך בין אם אוכל משובח כמו השרים, בין אם שאריות כמו העבדים ובין אם עצמות כמו הכלבים. אך גם השרים שקיבלו אוכל משובח, לא קיבלו את המלך עצמו הם רק קיבלו ממנו.

בגן עדן, גם בדרגה הכי גבוהה, נהנים רק מהזיו של הקב"ה אין זה הקב"ה בעצמו, לעומת זאת רק בעולם שלנו אפשר לתפוס את "המלך" בעצמו על ידי קיום מצווה.

עצמותו ומהותו

ההסבר הוא עדיין לא שלם. למה להתבונן דווקא בכוח העצמות? התבוננות בכח האינסוף אינה מספיקה? (בינינו הרי אנחנו לא מבינים לא באינסוף ובטח שלא במה שלמעלה ממנו, אז מה זה משנה במה נתבונן...), אלא שכאן, אנחנו רוצים להגיע להסבר עמוק יותר, וזאת נמשיך בשיעור הבא.

למעבר לשיעור הבא - למעלה מגבול למעלה מבלי גבול - לחצו כאן!