התמודדות עם העבר הנאצי של משפחתי

מאת: קתרין ון קלנבאך

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

הייתי בערך בת שלוש-עשרה, כשנודע לי שדודי הואשם ברצח של 20,000 יהודים.

בגרמניה של ימינו, אנשים רבים מגלים עניין מיוחד בהיסטוריה של השואה ובמסורת היהודית, אך למעטים בלבד ידועים הפרטים אודות הפושעים, במיוחד אלה החיים עדיין במשפחתם. בבתי הספר מלמדים אומנם את נושא השואה, והוא גם עולה לסדר היום בתקשורת ובדיונים הציבוריים, אך הנושא עדיין ממשיך להיות טאבו גמור בקרב רוב המשפחות הגרמניות.

לרוב ציבור הגרמנים הצעירים אין בכלל מושג מה עשו ההורים שלהם, סבא וסבתא שלהם, הדודים והדודות שלהם בתקופה שבין 1933 לבין 1945. בנאומים שנמסרים במסיבות יום ההולדת, או בהספדים שנאמרים במהלך ההלוויות, בדרך כלל פשוט מדלגים על התקופה הזו, ומספרים את סיפור החיים ללא אירועי השנים הללו.

קונספירציית השתיקה

באחד מהמפגשים המשפחתיים שלנו, החליט אחד מבני-הדודים שלי להראות לי מאמר בעיתון שדיווח על משפט שנערך בשנות השבעים המוקדמות, שבו הועמדו הנאשמים לדין בגין פשעים נאציים. הייתי בערך בת שלוש-עשרה, כשקראתי שדודי, אלפרד אבנר, הואשם ברציחתם של 20,000 יהודים, ושהמשפט שלו הופסק מפאת מצבו הבריאותי.

אני זוכרת עד כמה הייתי מבולבלת ולא הצלחתי לקלוט את הידיעה האיומה, בעוד דודי אלפרד יושב בשלווה ממש מולי, בין כל חברי המשפחה, בזמן שקראתי את הידיעה מהעיתון. איך יכולתי לקבל את העובדה שהמשפחה שלי לא החרימה אותו? האם לא היינו אמורים לנדות אותו, אפילו אם הוא רצח רק אדם אחד או שניים? ומה לגבי 20,000? העובדה שהוא ישב בינינו ללא כל הפרעה (ובמצב בריאותי מעולה, כך נראה), החרידה אותי. חשבתי לעצמי, איך אדם אחד יכול להרוג 20,000 אנשים? היכן הוא עשה זאת? מי היו הקורבנות שלו?

כל הניסיונות שלי להשיג מידע נוסף אודות המקרה ההוא נחסמו על ידי הסביבה. "מובן שהוא לא עשה את כל הדברים האלה. זה הכל שקר אחד גדול. תני לאיש המבוגר הזה את השקט הנפשי המגיע לו, הוא סבל מספיק בחייו..." מאמר העיתון נלקח ממני, וכל השאלות שלי נתקלו בחומת-מגן של שתיקות והכחשות.

האמת מתגלה

במשך שנים רבות "נדנדתי" לחברי המשפחה עם שאלות נוספות בנושא הזה, אך מעולם לא הייתה להם תשובה מספקת עבורי. בשלב מסוים, פשוט "שכחתי" (או הדחקתי?) את האירוע ההוא. רק שנים מאוחר יותר, לאחר שסיימתי את לימודיי הגבוהים במדעי הרוח בארה"ב, ולאחר שיצא לי לשוחח עם ניצולי שואה ועם בניהם, סוף סוף "נזכרתי" באירוע המצער.

כעת הזדמן לי לראות את עצמי דרך העיניים של האנשים עמם שוחחתי, והבנתי שהבורות שלי איננה מקרית. המחסור שהיה לי במידע מדויק אודות אותם אירועים, השתלב יפה עם שאיפתם של הפושעים להסוות ולטשטש את פשעיהם.

כדי שאוכל לתקשר עם עמיתי היהודים, היה עלי לנפץ את "קונספירציית השתיקה" שאחזה במשפחתי, ולהפוך הרבה יותר נחרצת במסע שלי בעקבות האמת.

כיוון שמשפחתי הקרובה המשיכה לסרב לכל חקירה אודות ה"עבר", החלטתי לפנות למקורות של תיעוד היסטורי כללי. בגרמניה קיימים חוקי סודיות מחמירים ביותר בנוגע לארכיון הגרמני, והייתי צריכה להביא הוכחה בנוגע להישגים האקדמיים שלי, לפני שנתנו לי גישה לכתבי האישום שנכתבו כנגד דודי.

משהתחלתי לקרוא את האישומים, לפתע נעלמה ממני תחושת הניצחון שהייתה לי, על שהצלחתי לחדור את חומות השתיקה. בעוד הפשעים של דודי הופכים מציאותיים יותר ויותר עבורי, הרגשתי שגם אני לא הייתי רוצה להסתובב עם המשא הכבד של המידע הזה על כתפיי. הייתי צריכה להכריח את עצמי להמשיך ולקרוא, ובפעם הראשונה בחיי, הבנתי מהו הפיתוי הגדול שבהדחקה. אולי כל זה באמת לא נכון?... איך יכול להיות שהאדם המבוגר הזה שבמחיצתו גדלתי, הוא אותו אדם שבעבר היה רוצח פנאטי?

לאחר שניהל קריירה משגשגת במפלגה הנאציונאל-סוציאליסטית, קיבל אלפרד אבנר בספטמבר 1941 מינוי, להיות סגנו של הממונה על איזור העיר פינסק וביילורוסיה. באופן רשמי הוא היה הגורם האחראי על התושבים היהודיים של כל איזור פינסק, ושלט בחייהם ובמותם של בערך 30,000-20,000 יהודים, ששרדו את הפוגרומים הגדולים של אוגוסט 1941.

מתחילת ספטמבר 1941, ועד דצמבר 1942, אלפרד אבנר פיקח אישית על תהליך נישול היהודים מרכושם ועל הכנסתם לעבודות כפיה ולמצב של הרעבה מתמשכת. הוא ארגן את קיבוצם של כל היהודים לגטאות בחודש מאי 1942, ועזר בביצוע הרצח ההמוני של האוכלוסייה היהודית, שהתרחש בין ה-29 לאוקטובר ועד ל-2 לנובמבר 1942.

ע"פ התיעוד ההיסטורי, אלפרד אבנר היה אחראי באופן ישיר על ביצועה של מדיניות ההשמדה הנאצית. הוא רצח יהודים, הן בכוח התפקיד שלו והן מתוך הדחפים האישיים שלו – אך למרות זאת, מעולם לא הורשע, ועד כמה שידוע לי, מעולם לא הביע חרטה על מעשיו.

חשבון נפש לאומי

הניסיון שלי לאסוף פיסות של מידע בארכיונים של גרמניה, ארה"ב וישראל בנוגע לדודי, היה לעיתים קרובות מלווה ברגשות מעורבים. מצד אחד, חשתי צורך להבין את ה"קריירה" שלו ואת עומקה של השנאה האנטישמית שהצדיקה במוחו את המעשים הרצחניים שביצע. ומצד שני נרתעתי מהקשר בין הרוע הזה לעצמי.

המידע שנחשף בפניי הוא מכאיב, משום שהוא מביא את הרוע העצום ואת המחזות הנוראיים של הרציחות ההמוניות, קרוב מאד אליי הביתה. רוב המשפחות מעדיפות לחשוב על עצמן כ"טובות" מיסודן, וזה כלל לא מפתיע (אותי, בכל אופן), שהמשפחות הגרמניות נוקטות בדרכים רבות ומשוכללות בכדי להדחיק ולהכחיש את המאורעות ההם. אנחנו נוטים לייחס את תכונות הרוע רק לזולת, ומניחים שה"אנשים הרעים" גרים אי שם, בתקופה אחרת, במקום אחר, במשפחה אחרת.

ברגע שאדם מזהה רוע ואכזריות בתוך משפחתו, מתעוררות שאלות קשות מאוד. האם הרוע הזה דבק גם בי? האם אני דומה לו? האם גם אני הייתי עושה מה שהוא עשה? מה (אם בכלל) מבדיל ביני לבינו?

למרות שלפעמים אני מרגישה כמו בוגדת שאינה נאמנה למשפחתה, אני רואה זאת כאחריות המוטלת עליי כלפי העבר "שלי". הסיפור הזה של שנאה אנטישמית, של התנשאות ושל תאוות בצע, הינו נושא אינטגרלי להיסטוריה ולזהות הגרמנית, בדיוק כמו החשיבות שיש לפילוסוף גתה ולמלחין הידוע מוצארט בתרבות הגרמנית. לא יתכן שיהיה לנו עתיד, מבלי שנכה על חטאי העבר.