maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה שנייה - שיעור ראשון – הירושה

למעבר לשיעור העשירי בסדרה הראשונה - הבינוני - לחצו כאן

שכל ואמונה
מסופר על אדמו"ר הזקן שבזמן שעוד הייתה התנגדות גדולה לתנועת החסידות, הגיע לכפר שהיו בו הרבה תלמידי חכמים, והודיע כי יגיע לדרוש בבית הכנסת הגדול.
כשהגיע לבית הכנסת, אמר לקהל כי הם יכולים לשטוח בפניו את כל השאלות שיש להם כנגדו וכנגד התורה בכלל והוא מבטיח כי יספק תשובות לכולם, הוא לא יעזוב עד שיאמרו לו כי השאלות נענו.
ואכן כך היה, הוא הגיע וכולם הגיעו עם כל השאלות שיכלו לחשוב עליהם וניסו למצוא את השאלות הקשות ביותר על אמונה ורוחניות, על חסידות וקבלה וכד' ולראות האם אכן יענה.
כשסיימו לשאול את כל השאלות והגיע תורו לענות, אז במקום להתחיל לענות הוא התחיל לנגן ניגון. לא שיר עם מילים. המילים מצמצמות אותנו. כשמנגנים ניגון ללא מילים זה כבר מרגיש אחרת. הוא ניגן את הניגון ונכנס לדביקות ובעקבותיו כל הקהל ניגן את הניגון ונכנס גם כן לדביקות.
כשסיים כעבור כמה דקות וכולם פקחו את העיניים, הוא שאל האם נשארו עוד שאלות. כולם ענו לו כי אין כבר שאלות הכל "מסתדר" להם, הוא יכול ללכת.
אחרי כמה דקות הם התעוררו מהדביקות, השכל התעורר מהתרדמת שנפלה עליו, וכל השאלות חזרו בחזרה...
הם רדפו אחרי האדמו"ר הזקן ותפסו אותו ביציאה מהכפר. "מה עשית לנו?" שאלו "כל השאלות חזרו".
אדמו"ר הזקן הסביר להם כי הוא רצה רק להמחיש להם שהשכל זה לא הדבר הכי נעלה בנפש, יש מקום גבוה יותר. כשניגנו את הניגון הרגישו את הנשמה, כשמרגישים את הנשמה אין שאלות.
אבל כמובן שאי אפשר לחיות בתוך ניגון, וצריך לענות לשכל על השאלות, ולכן אתם מוזמנים להגיע אלי לחצר וללמוד את ספר התניא. בספר התניא נמצאות התשובות לכל השאלות.

אהבה מסותרת
בחלק הראשון של ספר התניא למדנו מהו הבינוני , עד כמה זו מדריגה נעלית ואיך אנחנו יכולים להגיע אליה. הדרך עליה דיברנו עוברת בשכל. צריך התבוננות שכלית מעמיקה שתוליד את הרגשות שבלב שיובילו אותנו לקיום המעשה בפועל.
אבל מה יעשה מי שלא מסוגל לעשות את התהליך השכלי? לא לכל אחד יש את הנתונים כדי לעמוד בדרישות. לא כל אחד מסוגל להתרכז בהתבוננות, לא כל אחד מסוגל ללמוד את החומר שבו צריך להתבונן. וגם אם יש יכולת להתבונן, לא תמיד הלב מתפעל מכך. אמנם מי שיצליח בכך זו תהיה בשבילו "דרך המלך" אך מי שאינו מסוגל ימצא את עצמו נשאר מחוץ לתמונה.
בפרק השלישי בתניא הסברנו כי המידות שבלב נולדות מהשכל שבמח. השכל מבין, מתבונן, יודע וכתוצאה מכך בלב יש רגשות של אהבה ויראה לבורא.
עכשיו נסביר שהאמת היא שהרגשות האלו כבר קיימים אצלנו בלב, אמנם אנחנו לא מרגישים אותם רוב הזמן, ולכן האהבה הזו נקראת "אהבה מסותרת", אך אף על פי כן האהבה הזו נמצאת שם, ועכשיו צריך רק להבין איך ניתן לגלות אותה, גם בלי התבוננות שכלית.
בן של מלך
כל יהודי הוא הרי בן של הקב"ה. בן לא צריך להתבונן כדי לאהוב את אביו, הוא לא צריך לחשוב ולהשכיל במושכלות עמוקות כדי להגיע למסקנה שאביו הוא אחד ששווה לאהוב אותו ולכן יתחיל לאהוב אותו. בן אוהב את אבא שלו באופן טבעי, זה נמצא בו כל הזמן. יכול להיות שיהיו זמנים שהוא ירגיש את זה יותר ויהיו זמנים שהוא ירגיש את זה פחות, אבל אין זה משנה את העובדה שבתוך תוכו הוא אוהב את אביו. וכך אצל כל יהודי יש אהבה לקב"ה, ואין צורך להתבונן כדי להגיע לזה, אלא מספיק להיזכר בזה. מספיק להיזכר שאני בן של הקב"ה, בן של מלך מלכי המלכים והאהבה הזו הנמצאת שם באופן טבעי תבוא לידי ביטוי.
אם נמצא את הדרך בה מגלים את ה"אהבה המסותרת" תהיה לנו דרך "עוקפת" את ההתבוננות השכלית, וגם מי שאינו שייך להתבוננות יוכל להגיע לשם. וכאשר ה"אהבה המסותרת" הזו תתגלה זה מה שיניע לקיים את המצוות ולהישמר מהעבירות.

מסירות נפש
בדרך כלל אנחנו משתמשים במילה חכמה כדי לתאר שכל, הבנה, למידה, אך תארים אלו מתאימים לכח הבינה, כח החכמה הוא שונה.
החכמה היא המקור של השכל, החכמה היא המקום שאינו מושג, המקום שנמצא למעלה מטעם ודעת, למעלה מהבנה שכלית. השכל הוא מוגבל, ולכן כמה שנלמד ונעמיק בגדולת השם תמיד זה יהיה באופן מוגבל, לשכל אין אפשרות לתפוס את הבלי גבול. השלב הראשון שבו הבלי גבול יכול להיתפס הוא בנקודת החכמה, כיוון שהיא למעלה מהשכל ואינה מוגבלת בהגבלות השכל.
החכמה היא המקום של האמונה הפשוטה.

נקודה ששווה אצל כל היהודים בין אם הוא תלמיד חכם או יהודי פשוט, בין אם הוא גדל בבית דתי או בבית שלא שמרו בו תורה ומצוות. לכולנו יש את האמונה הזו כמאמר הידוע: "כל ישראל הם מאמינים בני מאמינים", כל יהודי הוא מאמין בטבע שלו. את הנקודה הזו קיבלנו בירושה מ"אבותינו" אברהם יצחק ויעקב, ולכן אין זה תלוי ב"עבודה" שלנו ביגיעה שלנו או במאמץ שלנו, זה שם אצל כולנו ואנחנו רק צריכים לגלות את זה.

נקודת האמונה הזו היא נקודה על שכלית. כלומר אם נשאל מישהו למה הוא מאמין או במה בדיוק הוא מאמין, הוא לא ידע בדיוק לענות לנו, כיוון שזה נמצא למעלה מהשכל. יותר מזה, כיוון שמדובר כאן באמונה בקב"ה שהוא אינסופי, על גבולי, אז אין בכלל אפשרות שהשכל יתפוס את זה. כיוון שזה על שכלי, זה יכול להתגבר על השכל שלנו. כלומר אף על פי שהשכל יראה את המציאות בדרך אחת שתוביל למסקנות מסוימות, נקודת החכמה, נקודת האמונה תהיה חזקה והמסקנות יהיו בהתאם אליה ולא לפי השכל. המקרה הכי קיצוני שבו זה בא לידי ביטוי הוא מה שאנו קוראים "מסירות נפש". הפירוש הפשוט של צמד המילים הללו "מסירות נפש" הוא שיהודי מוכן למות בשביל הקב"ה. כפי שראינו לאורך ההיסטוריה שהיו יהודים שנתבקשו להמיר את דתם או להשתחוות לפסל, כאשר האופציה השנייה הייתה למות, והם העדיפו למות. (ישנן מצוות עליהן נאמר "ייהרג ואל יעבור", כלומר שאם אתה מתבקש לעשות אותן ולא תיהרג, אתה מצווה לבחור במוות) המעניין הוא שלא היו אלה דווקא היהודים המשכילים הגדולים שהיה להם הרבה ידע תורני או אמוני, היו ביניהם גם יהודים פשוטים, יהודים שבחיי היום יום לאו דווקא שקיימו את כל התורה ומצוות אם בכלל. זאת מכיוון שנקודה זו של מסירות נפש אינה נקודה שכלית. שהרי מצד השכל זה לא הגיוני למות בשביל האמונה, אם היו שואלים את השכל הוא לא היה מוכן לוותר על המציאות שלו בשביל הקב"ה. אבל "מסירות נפש" לא צריכה להתבטא דווקא בכך שיהודי יקפוץ לאש. גם "מוות קטן" יכול להיחשב כמסירות נפש, כלומר כל פעם שיהודי קצת "ממית" את עצמו, קצת מוותר על הרצון האישי שלו יכול להיחשב כמסירות נפש. המסירות נפש מגיעה מה"חכמה שבנפש", מהנקודה העל שכלית, מהמקום בו האור האינסופי של הבורא נפגש עם נפש האדם. נקודה זו קיימת בנשמה של כל יהודי ויהודי ומנקודה זו מגיעה ה"אהבה המסותרת" שבלב.
אם נצליח לעורר את הנקודה הזו, לא יהיה לנו צורך בהתבוננות השכלית המעמיקה כיוון שנגלה את האהבה שכבר קיימת בנו. אין צורך להתבונן לעומק בכך שיש בי אמונה תמימה, אמונה טהורה שלמעלה משכל והבנה, צריך רק להיזכר בכך שזה קיים, צריך רק להיזכר שאני יהודי.

יו ג'ואיש, איי ג'ואיש
מסופר על ר' מנדל פוטרפס שהיה מגדולי החסידים בדור הקודם ובדורנו שכשהיה יוצא להניח תפילין ליהודים אחרים באיזור בו דיברו את השפה האנגלית (שפה שבה לא שלט בלשון המעטה) היה פונה אליהם בפשטות ואומר: יו ג'ואיש, איי ג'ואיש. איי תפילין, יו תפילין. ובעברית – אתה יהודי ואני יהודי. אני תפילין ואתה תפילין. כך הוא היה מגלה באותו יהודי את הנקודה שלמעלה מהשכל (שהרי לא ניסה להסביר לו בשכל למה צריך להניח תפילין), היה מזכיר לו שהוא יהודי, שיש בו אהבה מסותרת לקב"ה והמעשה כבר היה מגיע אחר כך בדרך ממילא.

נר השם נשמת אדם
מדוע השכל לא יוותר על מציאותו ולא יגרום לאדם למסור את הנפש בעוד שהדרגה שלמעלה מהשכל החכמה שבנפש כן תגרום ?
כלל יסודי אומר שכל נברא בעולם תמיד מחפש לחזק את המציאות שלו, אין נבראים המעוניינים להתבטל, להיעלם מהעולם. מלבד שני נבראים. אש והנשמה.
כאשר הנר דולק רואים את הלהבה מתנדנדת כל הזמן, כאילו מנסה להתנתק מהנר ולהתאחד עם משהו גדול יותר. עם נקרב את הנר למדורה גדולה נראה איך הלהבה מוכנה לוותר על מציאותה העצמית וכמעט קופצת מהנר לאש הגדולה. האש בטבעה נמשכת לשורש שלה ומוכנה לוותר על מציאותה על מנת להיות חלק מהאש הגדולה אף על פי ששם לא תרגיש את מציאותה. אין עוד דוגמא לכך בטבע.
כך גם הנשמה.
הנשמה בטבע שלה מוכנה לוותר על המציאות שלה, מוכנה לוותר על הישות שלה על מנת להיות חלק מהקב"ה, אף על פי ששם לא תרגיש את מציאותה, ואף על פי כן דבר זה אינו הגיוני, שהרי מה היא תרוויח מזה.
תכונה זו מלובשת בבחינת החכמה שבנפש, ולכן כאשר מתגלית נקודה זו יהודי מוכן למסור את נפשו, מוכן לוותר על מציאותו בשביל הקב"ה.
זוהי בעצם האבחנה בין קדושה וקליפה. דבר שהוא בקדושה הוא בביטול, הוא מוכן לוותר על עצמו בשביל הבורא, בעוד שהקליפה עניינה ישות, היא תמיד דואגת לעצמה.
סוד הגלות
אם כך הם הדברים ואכן נקודה זו נמצאת בתוך כל אחד ואחד מאיתנו אז כיצד יתכן שאנו לא מרגישים זאת?
הנקודה הזו נמצאת בנו בהעלם, היא מוסתרת, היא נמצאת בנו באופן כזה שביום יום אנחנו לא מרגישים אותה. אפשר להעביר את כל החיים בלי לשים לב אליה כלל. אבל היא תמיד נמצאת שם והיא לא יכולה להיעלם. רק יכול להיות שהעיסוק שלנו בענייני העולם, וההימשכות שלנו לתאוות ולדברים גשמיים יפריעו לה להתגלות ויפריעו לנו להרגיש שהיא קיימת.

מסופר על ילד יהודי שגדל ברוסיה, אך מסיבות שונות חונך בביתו של "פריץ", ולא ידע שום דבר מיהדות. כאשר גדל אותו פריץ החליט להמיר את דתו של הילד, והכין סעודה גדולה לכבדו המאורע. הפריץ לא חשב שהילד יתנגד לכך ולכן הודיע לו באופן רשמי באיזה יום זה יקרה. הילד התחיל להתעניין ושאל מה זאת אומרת. הפריץ ענה לו בכעס זה שום דבר, עד עכשיו קראו לך משה ומעכשיו יקראו לך איוואן. הילד שאל ומדוע קראו לי משה, אז הפריץ היה חייב לענות לו ולספר לו שהוא יהודי. כשהילד שמע זאת התעוררה בו נקודת היהדות ואמר שאינו מוכן להמיר את דתו בשום פנים ואופן, הוא יהודי ויישאר יהודי, כך נולד וכך ימות. לא הועילו הייסורים והעינויים שעינה אותו הפריץ ומשה מסר את נפשו על קידוש השם.

רק כאשר נתקלים בניסיון ממשי, כאשר אנחנו מתבקשים לעמוד מול מבחן האם אני שייך לקב"ה או שאני לא שייך, רק בזמן אמת כזה הנקודה מתגלה. הבעיה היא שרק המצבי חירום אנחנו נזכרים בקב"ה, וגם אחרי שנזכרים בשעת חירום שוכחים מזה ישר אחרי ששעת החירום נגמרת.

מספרים על יהודי שביתו נשרף, הוא עומד על הגג ומפחד לקפוץ, הוא פונה לשמיים ומבטיח לקב"ה שאם הוא ינצל אז הוא יתחיל להניח תפילין, לשמור שבת, לאכול כשר וכו' וכו', הוא אוזר אומץ וקופץ. כשהוא מגלה שהוא נחת בשלום והצרה מאחוריו, הוא אומר לעצמו "וואו כשאני בלחץ אני מדבר שטויות..."

ביום יום אנחנו לא מרגישים זאת, אנחנו לא מרגישים שזו שעת חירום, ולכן אנחנו לא מרגישים צורך לגלות את הכוחות הנעלמים על בסיס יומי, אלא שומרים אותם לזמנים מיוחדים. במילים אחרות בחיי השגרה אנחנו לא מרגישים שאם נעבור עבירה אז ניפרד מהקב"ה, אנחנו מרגישים שאפשר לחיות גם ללא תורה ומצוות וזה לא יפגע בקשר שלנו עם הבורא.
אם נמצא דרך לגלות את האהבה המסותרת על בסיס יומי, נוכל להיעזר בכלי זה כדי להתגבר על הנפש הבהמית מדי יום ביומו, ולא רק "בשעת חירום". בפרקים הבאים בעצם נסביר למה כל יום הוא מצב חירום, ולמה כל עבירה חמורה ממש כמו עבודה זרה.

לסיכום
יהודי הוא בן של הקב"ה וככזה יש בו אהבה טבעית להשם. אהבה זו מתגלה בדרך כלל רק בזמנים מיוחדים, אך אם נצליח לגלותה בחיי היום יום היא תוכל להוות מעין תחליף לעבודה השכלית וההתבוננות אודותיה הסברנו עד כה.

למעבר לשיעור השני בסדרה השנייה - איפה נמצא בורא עולם? - לחצו כאן

באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, מאבק, דת, נפש, נשמה, תניא, גוף, ירושה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: