תפקוד התקשורת בישראל

כמה פעמים יצא לכם לשמוע כי עיתון "הארץ" הוא ביתו של השמאל ואילו "ישראל היום" הוא הבטאון של ראש הממשלה, בנימין נתניהו?
לעיתים התלונות מצד הציבור מוגזמות, אך הן לחלוטין אינן מנותקות מהמציאות. כדי להבין היכן הכל מתחיל, מחלוקת התפקידים בחדר החדשות ועד לתוצר המוגמר והדרך בה ראוי שיוצג, הבאנו לפניכם ניתוח מעמיק ודרך הפעולה של גופי התקשורת בארץ.
כי כמו שהם אומרים, זכות הציבור לדעת.

אחת הטענות הנפוצות ביותר כלפי התקשורת בארץ, מפי הציבור הרחב, היא כי עיתונאים רבים נוטים להציג עצמם אובייקטיבים, שעה שהם נוקטים עמדה ברורה ואת דעתם הם מנסים להעביר במסווה, ולעיתים אף במוצהר.

ראשית, נראה מהי רמת המעורבות שאותה צריך העיתונאי להציג, בהתאם לכתבה אותה הוא מכין:
 

אנו רואים כי בידיעה או כתבה חדשותית המקום לדעתו האישית של הכתב נמצאת בקושי עד לא קיימת, להבדיל מחופש הביטוי והדעה שניתן לו בטור אישי ובפרשנות נוקבת, בה דעתו האישית עומד במרכז העניינים ורלוונטית יותר.

הבעיה מתחילה כאשר ידיעה חדשותית או כתבה הנעשית עבור מהדורות החדשות מקבלת "כיוון" ופרשנות מחודשת מפי עורך הכתבה. צריך לומר שעם כל הטענות לעיתונאים עצמם, תפקיד העורך משמעותי יותר וכאשר מדברים על גוף תקשורת, בין אם ערוץ טלוויזיה, עיתון ארצי או אתר אינטרנט, בהקשר של נטיה פוליטית מובקהת, הרי שלא מדובר בכתב זוטר שאחראי לגישה אלא הדבר, כמו בכל מערכת, מתחיל מלמעלה.

דוגמאות לחוסר אובייקטיביות בגופי התקשורת בארץ:

העיתון החרדי 'יתד נאמן' מפרסם ידיעה חדשותית העוסקת בגיורים שנעשים בצה"ל, סוגיה עמוקה שעמדה על הפרק, בו דאגו העורכים להוסיף גרשיים למילה 'גיור', תוך נקיטת עמדה ברורה וזילזול בוטה בהליך הגיור הצבאי.

בדוגמה נוספת נציין את העיתון 'ישראל היום', הנמצא בבעלותו של שלדון אדלסון, מיליארדר אמריקאי המקורב לבנימין נתניהו, וסופג טענות על כך שהוא מזוהה עם נתניהו יתר על המידה.
דוגמה לכך אפשר לקבל דווקא מהתקופה בה כיהן אהוד אולמרט כראש הממשלה, עם הכותרת התעמולתית המציגה את ראש הממשלה "כמחלק מתנות" לפלסטינים, כשמוקד העניין הוא ירושלים אשר עומדת בלב המחלוקת ומהווה נושא רגיש בסכסוך הישראלי-פלסטיני.
נקיטת עמדה ברורה מזו, קשה למצוא:

כדי לעשות סדר, נבחן את העוסקים במלאכה בחדר החדשות ותפקידם במערכת:

ראש מחלקת החדשות: קביעת מדיניות ודגשים
ראש דסק החדשות: חלוקת הנושאים, העמודים והנושאים.
רכז הכתבים/ עורך חדשות החוץ: תיאום וקשר עם הכתבים
עורכי עמודים: עימוד, טיפול בטקסטים, כותרות.
עורך גרפי/ עורך צילומים: עיצוב העמודים/ הצעת צילומים.
מבצעים גרפיים: ביצוע תוכנית העימוד ועיצוב.
מגיהים: בקרת השפה, מונחים, סגנון, שגיאות דפוס.

כאשר מעיפים מבט לראש הפירמידה, אין ספק כי כוחם של ראש הדסק החדשות, רכזי הכתבים והעורכים הוא המשמעותי והקובע גם את מדיניותם של הכתבים עצמם, לאו דווקא לכיוון מסויים, לעיתים אף לעמדה נייטרלית והנחייה ברורה שלא לנקוט עמדה בכל הקשור לידיעות שראויות להשאר מחוץ לתחום הפרשנות האישית.

כתבים רבים חורגים מקוד האתי על-פיו הפרשנות ראויה להנתן בטורי הפרשנות בלבד, וחושבים שדעתם רלוונטית בכל ידיעה שהיא. הציבור לא אוהב זאת, ואת ההבדלים בין גישת הציבור לתקשורת לבין גישת העיתונאים, רואים נהדר בטבלה הזאת:

כמה נקודות שעולות מהמשאל:
העיתונאים מסכימים שיש לכבד את הנושאים המעניינים את הציבור, אך לא באופן מוחלט וכל מקרה לגופו. הציבור, לעומת זאת, עומד בבחינת "זכות הציבור לדעת בדיוק את מה שמעניין אותו".

אנו כמובן לא מופתעים מתוצאות השאלה העוסקת בשמירה תמיד על אובייקטיביות. העיתונאים מבחינתם רואים בכך ערך פחות יותר מאשר הציבור, שאינו מעוניין בדעתו האישית של הכתב בסיקור ידיעה חדשותית.

עם זאת, בכל הקשור לסיפוק פרשנות, ישנה תמימות דעים כי הפרשנות חשובה לצד הסיקור. האם העיתונאים מכוונים בכך לדעתם האישית ואילו הציבור משווע בסה"כ למידע אשר יבהיר את תמונת המצב גרידא? סביר מאוד להניח.

גם בכל הקשור להצגת שני הצדדים בסיפור והמנעות מפרסום שמועות ישנה הסכמה, שני הצדדים טוענים שמדובר בעניין חשוב והכרחי.

את ההבדלים בטבלה ראינו בצורה הבולטת ביותר בנקודות אותן העלנו קודם. בזמן שהציבור מבקש לקבל ידיעות ענייניות נקיות מדעת הכתב המגיש אותן, לעיתים אנו נתקלים בגופי תקשורת שבהן הקו המנחה צועד לעבר כיוון פוליטי ברור, בחלק מהמקרים מדובר בתווית המזוהה מאוד עם אותו גוף תקשורת.

כך שעם כל הכבוד לחופש הביטוי והעיתונות, יש לו את המקום והבמה לכך בפרשנויות וטורי דעה במוספים השונים ובתכניות רבות. כשהציבור רואה חדשות הוא רוצה, יתפלאו כמה עיתונאים, לראות חדשות. זה הכל.