maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

נפלאותיו של חודש אדר

 

כולם יודעים שהשנה העברית מתחילה בתשרי, בראש השנה. לא כולנו יודעים שקיימות שתי דרכים שונות לחשב את סדר חודשי השנה. הדרך המוכרת יותר היא זו שנערכה על ידי הילל הזקן בימי התלמוד, ומתייחסת לחודשים בשמותיהם הבבליים - תשרי חשון וכו'.

השיטה האחרת היא זו שבה משתמשת התורה עצמה. הטקסט המקראי לא קובע שמות לחודשים, אלא מתייחס אליהם כאל "החודש הראשון", "החודש השני" וכו'. החודש הראשון בתורה הוא ניסן, ובמרכזו עומד חג הפסח, חג השחרור מעול שיעבוד מצרים. בלוח האחר (המקובל בימינו) ניסן מופיע בתור החודש השביעי!

נראה שליהודים יש כישרון מיוחד לסבך דברים; אבל זוהי תוצאה טבעית של בחינת כל דבר לעומקו. ומאותה גישה בוחנת, נגלה שדבר מדהים מתבטא בשתי הדרכים שבהן אנו מונים את הזמן:

תשרי הוא החודש שמסמל את בריאת בני האדם. לנו, בני התמותה, זהו אירוע מרכזי בהיסטוריה האנושית. לכן, בשבילנו תשרי הוא החודש הראשון.



האלוקים, לעומת זאת, 'רואה' את הדברים מזווית שונה. כפי שהוא מסביר לנו בתורתו, הופעת עם ישראל היא ראשית ההיסטוריה בעלת המשמעות. לכן, ניסן הוא הראשון בחודשי השנה.

מכאן אנחנו מגיעים לחודש אדר שבו חל חג הפורים, החודש שקודם לניסן. מנקודת המבט של התורה, אדר הוא החודש האחרון בלוח השנה העברי. חודש אדר מתואר לעתים קרובות בדומה לרגע החשוך ביותר בלילה – משום שבימי המן היינו קרובים יותר מאי פעם להשמדה מוחלטת. אילו הצליח המן, חס וחלילה, במזימתו, היה אורו של ניסן, אור השחרור, כבֶה; באמצעות נס הפורים, הפך החושך לאור.

דגים ופוריות

אדר נחשב לחודש העברי בעל המזל הטוב ביותר. למעשה, פורים הוא הזמן הכי שמח בכל השנה. כמו שאמרו חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה". איך זכה אדר במוניטין השמחה שלו?

סימן מזלו של אדר הוא דגים. הדגים פוריים במיוחד, ומאותה סיבה הם נחשבים כסמל לפריון, ולברכה בכלל. שורש המלה ברכה הוא ב-ר-ך. בגימטריה ב=2, ר=200, כ=20. כל אחת מהאותיות מסמלת את הריבוי הראשון בסדרה המספרית שלהן (1-יחיד, 2-רבים). מה שמלמד אותנו שהברכה מקושרת לריבוי ולפוריות. ברכה זו מיוצגת בחודש אדר. אחרי הכל, אם יש משהו טוב, למה שלא יהיה ממנו עוד?

ההפך מברכה זה צמצום והגבלה. אדר הוא החודש שבו איים המן לא רק לצמצם את קיומנו, אלא למחוק אותנו מכל וכל. אבל לאלוקים הייתה תכנית שונה.

לידתו ומותו של משה

בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הוגלו היהודים לבבל, שנכבשה אחר כך על ידי הממלכה הפרסית. האימפריה הזאת כללה בסופו של דבר את רוב העולם המוכר, והכניסה את יהודי העולם כולו, בכל מקום שבו התגוררו, תחת השלטון הפרסי.

המן, ראש השרים המרושע של פרס, הטיל גורל ועל פיו קבע יום שבו יהפוך את כל ממלכתו ל"יודנריין", נקייה מיהודים.

יום המזל של המן היה י"ג באדר. כשהבחין שדווקא יום זה עלה בגורל, לכאורה במקרה, הוא שמח - כי ז' באדר הוא יום פטירתו של משה רבנו. משה היה תמצית היהודי; חז"ל אומרים שהוא שקול כנגד כל עם ישראל – הראש ששולט ב"גוף" האומה, מעניק לה את החזון, הביטוי והכיוון. כשהמן הבחין שהפור נפל על חודש אדר, הוא ראה בזה אות לכך שתוכניתו להשמיד את כל מה שבנה משה, נועדה להצלחה.

אבל מה שהמן לא ידע, זה שז' באדר היה גם יום לידתו של משה רבנו. ואכן, בסופו של דבר, היום שהמן חשב שיהיה יום מותו הלאומי של עם ישראל, הפך להיות יום לידתו המחודשת.

ענווה ודגים

לדגים, הסמל האסטרולוגי של אדר, יש משמעות נוספת.

הדגים מבלים את כל חייהם מתחת למים, בלתי נראים לעין האדם. חז"ל אומרים שהברכה אינה שורה על מה שנבחן ונמנֶה, אלא רק על הסמוי והנסתר מן העין; דבר הנובע מקשר הגומלין הישיר בין צניעות לברכה.

 

 

מובן שבעין מערבית, הרואה "תהילה" ו"הצלחה" כתאומים סיאמיים, נראה שצניעות היא דווקא ההפך מברכה. אבל התורה אומרת שמחיר החשיפה – אינו ברכה. כלומר, משמעותו של הפרסום העצמי – היא סיכון להפוך להיות אדם נטול אישיות, שאין לו דבר, מעבר למסכה שהוא עוטה כדי להתחזות לאדם שהאחרים רוצים לראות.

משה מתואר בתורה בתור "העניו מכל אדם". הוא חי בצניעות, שהפכה להיות חותם המוטבע בזהות האומה היהודית. היהודים תמיד שיבחו והעדיפו צניעות וענווה על פני גאווה. כך מובן מדוע מזל דגים, סימנו של חודש אדר, הוא הסמל האחרון בלוח השנה העברי.

חגיגת ניסים נסתרים

היינו מצפים שהמגילה תהיה מלאה תיאורי ניסים מתבוסתו של המן, תיאורים שיתנו את הקרדיט למחולל הניסים. אבל בפועל זה לגמרי אחרת. שמו של האלוקים לא מוזכר אפילו פעם אחת בכל העלילה. המגילה היא דיכוטומיה נהדרת, שבה הגיבור נמצא כל הזמן מאחורי הקלעים, ובכל זאת הוא הדמות המרכזית בדרמה כולה.

מובן שלא כל מי שקורא את המגילה יבחין בנוכחות האלוקית הנסתרת. האירועים שהוא מתזמן מכוסים בשכבות רבות של אקראיות-לכאורה, תחבולנות פוליטית, סיבות ותוצאות טבעיות וכו'. חז"ל מתייחסים להתרחשויות כאלה כאל "נס נסתר"; כלומר: אנחנו יכולים להבחין במציאות הרב-שכבתית הנגללת בפנינו – או, באותה קלות, לבחור להתעלם ממנה וליחס הכל ליד המקרה.

רעיון זה מעורר שאלה חשובה: למה האלוקים מגלה ומסתיר את נוכחותו בו זמנית? למה לא להציל את היהודים במופע מרהיב של ברקים ורעמים, שיתאים ליצירת סרט מדהים לא פחות מ"עשרת הדברות"?

כדי להשיב על השאלה הזאת, אנחנו חייבים לשאול קודם שאלה הרבה יותר בסיסית: למה העולם כל כך מורכב, כל כך מלא בסתירות לכאורה? בעולם יש סדר מובנה ויופי מדהים, אבל יחד עם זאת, יש בו כל כך הרבה אימה, תוהו-ובוהו וכאב שלא יתואר. מדוע?

התשובה היא, שעלינו לבחור להעמיק ולהכיר בשני האספקטים של המציאות. מאוד מפתה למצוא מחסה בשטחי והפשטני, להתעלם מהסדקים בחזית השלמות שאנחנו אוהבים לראות במראָה, ולראות הכל ורוד. מובן שזה דורש מאמץ לא קטן, כגון להתעלם מהחדשות ולהסתתר במחסה הבטוח של מכוניותינו ובתינו הנוחים, אבל התמורה נעימה למדי.

הגישה ההפוכה היא ליהנות באופן מזוכיסטי מצביעת העולם בשחור. המחיר שאנשים כאלה משלמים במרירות וציניות מעייפת הוא גבוה, אבל הם מרגישים שהם מקבלים תמורתו משהו יקר ערך, והוא - "לראות את הדברים כמו שהם". הבעיה היא שהאנשים האלה חיים מתוך הכחשת המציאות, לא פחות מבני הקבוצה הראשונה.

 



הגישה היהודית היא, לדעת שתוהו וסדר מתקיימים למעשה במקביל, ושלכל אחד מהם יש תכלית. אנחנו אמורים לעמוד באתגרים שהצד הקשה של החיים מציג בפנינו, ולמצוא השראה ביופי ובשמחה שאנחנו רואים - באותה נכונות, ובעיניים פקוחות לרווחה. כל כך הרבה פעמים ה' פותח לרגע את השערים, במידה שתספיק להעניק לנו את המסר שיוכל לתמוך בנו כשהמצב נראה חסר תקווה. המסר הוא: "אני כאן עכשיו, כמו שהייתי כל הזמן, ואני תמיד אהיה כאן בשבילכם. לא רק כאשר הים נקרע או כאשר אני מכה בכם, אלא בכל עת שאתם בוחרים לראות אותי."

וזהו המסר הבסיסי של פורים. האפשרות שלנו לבחור לראות כך את המציאות – וזו הבחירה המשמעותית ביותר והשמֵחה ביותר שנוכל לעשות בחיינו.

מנהגי פורים

1) אנו קוראים פעמיים את המגילה, בפעם הראשונה בלילה (כדי לציין את האמונה שגילינו בחשיכה) ובפעם השנייה ביום (לציין את העובדה שהאמונה שלנו התממשה בגלוי ובשמחה).

2) אנו מעניקים "משלוח מנות" - שני סוגי מאכלים, לכל הפחות לחבר אחד. מטרתה של המתנה אינה למלא צורך, אלא ליצור אחדות. אנחנו מציינים את זה שאנחנו חלק מעם שחי בניסים.

3) אנו נותנים "מתנות לאביונים" - צדקה לעניים. נתינה המעוררת שמחה שנובעת מההרגשה שמישהו דואג לך, ופותחת את ליבותיהם של המקבלים כמו גם של הנותנים.

4) אנו מחזקים את אמונתנו בנוכחותו של ה' בעולם ה'אמיתי' בכך שאנחנו עורכים סעודה גדולה. הזמינו את כל חבריכם. לבשו תחפושות לציין את זה שהדברים אינם בדיוק כמו שהם נראים. שתו עד שתהיו כל כך שיכורים, שתבינו שאין עוד גיבורים ורשעים – רק דמויות במחזהו המתמשך של ה', מחזה שמגלה את מציאותו ואת אהבתו.

מקור: http://www.aish.co.il
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: