7 מיתוסים היסטוריים ידועים שאינם נכונים

1. מארי אנטואנט לא באמת אמרה "אם אין לחם שיאכלו עוגות"

אחד הציטוטים הידועים בהיסטוריה, שעד ימינו מצביע על ניתוק של אנשי החברה הגבוהה משאר העם, הוא "אם אין לחם שיאכלו עוגות" המיוחס למלכה מארי אנטואט, אישתו של המלך לואי ה-16, שהוצאה מאוחר יותר להורג במהלך המהפכה הצרפתית. עם זאת, האמרה הכה מזוהה עם המלכה המורמת מעם הזו אינה שלה בכלל, כנראה. דיווחים על בני מלוכה שהציעו לעניים לאכול מיני מעדנים שהם לא יכולים להרשות לעצמם, נפוצו באירופה הרבה לפני עלייתה של אנטואט על הכס.

באחת מן המעשיות הללו מככבת אצילה גרמניה מן המאה ה-16 (בעוד שאנטואנט נולדה בכלל במאה ה-18) שהציעה כי נתיניה הרעבים יאכלו סוג של מאפה מתוק בשם קרוסם (Krosem). לאחר מכן במאה ה-17, התגלגל הביטוי לאוטוביוגרפיה שכתב הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'אק רוסו, שייחס אותו פשוט ל'נסיכה גדולה'. אנטואנט הייתה באותה תקופה ילדה קטנה, כך שכמעט בביטחון ניתן לומר שהציטוט הזה אינו באמת שלה.

2. קולומבוס לא היה האירופאי הראשון ביבשת אמריקה, והוא הגיע לשם עם הספינות סנטה מריה, הפינטה והנינה

אחד מהמיתוסים הגדולים בתולדות האנושות מתייחס לכריסטופר קולומבוס, מגלה הארצות האיטלקי, כאירופאי הראשון שהגיע לצפון אמריקה ולמעשה "גילה אותה", ויש אפילו כאלו שעדיין מאמינים כי מדובר באדם הראשון שדרך ביבשת הבלתי מוכרת בזמנו. שני המיתוסים הללו מופרכים לחלוטין; כיום ברור לכולנו שכשכריסטופר קולומבוס הגיע לצפון אמריקה שבטים מקומיים כבר חיו בה ובנו בה את תרבותם, וכמו כן התברר עם השנים כי ויקינגים מאירופה כבר הגיעו לקנדה ולמעשה "גילו" את אמריקה הצפונית כבר בשנת 1000 לספירה – כמעט 500 שנים לפני שנחת קולומבוס על חופי "העולם החדש".

מיתוס רווח נוסף עוסק בשמותיהן של הספינות איתן הגיע קולומבוס לאמריקה – סנטה מריה, הפינטה והניניה. במאה ה-15 התקופה שבה שט קולומבוס במימי האוקיינוס האטלנטי, נהגו לקרוא לספינות מסע על שמם של קדושים נוצרים, כך שבעוד סנטה מריה היא כנראה אכן שם אחת מספינותיו של קולומבוס, הפינטה והניניה הם במקרה הטוב כינויים שנתנו המלחים לשמות הדתיים האמיתיים של הספינות. שמה האמיתי של הניניה הוא כנראה "סנטה קלרה", בעוד ששמה של הפינטה נשאר בלתי ידוע עד היום.

3. נירון קיסר לא ניגן בכינור על גבעה מול רומא בזמן שהעיר עלתה באש

נירון קיסר נודע בהיסטוריה כקיסר רומא החמישי, והאחרון משושלת היולו-קלאודית. בתקופת שלטונו, בשנת 64 לספירה, פרצה ברומא השריפה הגדולה שכילתה לחלוטין 3 מתוך 14 מרבעי העיר ופגעה קשות בעוד 7 מהם. על פי המיתוס המוכר, שהופץ בידי סופרים והיסטוריונים רומיים כמו סטווניוס ודיו קסיוס, לא רק שנירון הצית את האש שהביאה לשריפה, בזמן שהיא משתוללת בעיר הוא אף עלה על גבעה בסמוך לרומא והתבונן בה עולה בלהבות בזמן שהוא מנגן בכינור.

אך האמת, כך נראה, רחוקה מן המיתוס הרווח הזה – לא רק שנירון כנראה לא היה בכלל בעיר בזמן שהשריפה פרצה אלא ביקר בעיר מולדתו אנציו (המרוחקת כ-50 קילומטרים מרומא), אפילו לא היה דבר כזה כינור ברומא! זה נכון שנירון, מלבד היותו שליט האימפריה, היה גם מוזיקאי מחונן, שנהג לנגן על כלי נגינה יוונים עתיקים, כגון קיתרה או לירה, אבל בכל מה שנוגע לכינור, לא היה לו שום קשר – זאת מכיוון שכלי המיתר הזה לא היה קיים עד המאה ה-11 לספירה. אם כבר, ישנם היסטוריוניים טוענים שבעת שנירון למד על שריפתה של העיר ממה שסיפרו לו, הוא זימר קינה על נפילתה של טרויה, אך גם לכך אין שום הוכחה היסטורית חותכת.

4. הכומר מרטין לותר לא נעץ בדרמטיות את מסמך 95 התזות שלו על דלת כנסייה וכך ייסד את הזרם הפרוסטנטי

פעם, לפני עידן האינטרנט והרשתות החברתיות, ואפילו הרבה לפני עידן העיתונים והטלוויזיה – כדי להגיע לקהל גדול של אנשים היית צריך לתלות את מה שיש לך להגיד במקום בולט במיוחד ולקוות שאנשים ישימו לב לכך. כך גם כנראה נולד המיתוס על איש הדת הנוצרי הגרמני מרטין לותר, שבערב אחד בשנת 1517 נעץ בדרמטיות את המאמר פרי עטו - "95 תזות", היוצא כנגד עיקרי האמונה הקתולית - על דלתה של כנסיית הטירה בוויטנברג, וכך למעשה פרסם את תורתו וייסד את הזרם הפרוטסטנטי בנצרות.

אלא שבעוד שמסמך 95 התזות אכן היה קיים ונכתב בזמנו על ידי מרטין לותר, אין שום הוכחה שאכן התרחשה אותה פעולת תלייה דרמטית על דלתות הכנסייה – הסיפור הזה פורסם רק 30 שנה לאחר מכן. מה שאנחנו כן יודעים הוא שמרטין לותר היה קתולי אדוק, שלא התכוון לחולל מהפכה, אלא בסך הכל רצה שהכמורה הבכירה תכיר במעשי השחיתות שלה. את מסמך 95 התזות שלו הוא שלח בנימוס לארכיבישוף האחראי עליו, וגם אם אכן תלה לאחר מכן את המסמך על דלתות הכנסייה, לא היה זה בכוונה לעורר מרד - כי הדלתות פשוט שימשו בימים עברו כמעין "לוח מודעות" ועליהן כל מי שחשק בכך יכול היה לתלות משהו.

5. העכברושים הם לא אלו שהפיצו את מגפת המוות השחור באירופה

המוות השחור היה אחד מן האסונות הגדולים ביותר שידעה האנושות בתקופה הפרה-מודרנית, כשלא פחות מרבע עד חצי מאוכלוסיית אירופה באותה תקופה, כ-20 עד 25 מיליון איש, נקטלו ממנה, ובאסיה האומדנים גדולים עוד יותר ומדברים על כ-30 מיליון קורבנות. במשך שנים האמינו כי הסיבה להתפרצות המגפה, שהתחוללה בין השנים 1347-1351, נעוצה במכרסמים שהגיעו עם חיילים מונגוליים לאירופה וגרמו לתחילת הידבקותם של בני אדם.

אך כל העניין התברר בימינו כמיתוס שאינו נכון כלל ועיקר. זאת, בעקבות מחקר עדכני של חוקרים מאוניברסיטת אוסלו, שבמסגרתו הם ניסו להעריך - בכלים המדעיים המתקדמים שעומדים לראשותנו היום - את מסלול ההתפשטות של המחלה לכדי מגפה כלל יבשתית. החוקרים גילו שסביר הרבה יותר להניח כי הטפילים שנשאו איתם את המחלה באו מבני אדם ולא מחולדות. דגם מסלול ההתפשטות שבנו החוקרים מצביע על כך שהמחלה הופצה על ידי פשפשים וכינים ששרצו על גופם של בני האדם, וכלל לא על חולדות.

6. בנג'מין פרנקלין לא גילה את החשמל

בנג'מין פרנקלין, המדען והמדינאי האמריקאי הנודע בן המאה ה-18, זכה להיות זה שמיוחס לו גילוי הכוח החשמלי בעולם. הדימוי הנודע, של פרנקלין השמנמן רץ בלילה סוער במיוחד עם עפיפון בשדות ארה"ב כדי להיתקל בברק ולגלות בפעם הראשונה בתולדות האדם את החשמל – פשוט איננו נכון. ב-1792, השנה בה ערך פרנקלין את ניסוי החשמל שלו, מדענים כבר הכירו את התופעה הפיזיקלית הזו והיו מודעים לקיומה, כך שאין אמת בטענה שפרנקלין הוא הראשון לגלותה.

מה שכן חשף איש המדע הזה, ומכאן גם תרומתו הגדולה, הוא כיצד החשמל עובד ואיך ניתן להסביר תופעה זו בצורה פשוטה. הוא שהגה את המונחים "חיובי", "שלילי" ו"סוללה", והוא שהמציא את כליא הברק, המוכר כיום כמכשיר הארקה מציל הנפשות. אך האם היה זה פרנקלין שאכן ביצע בעצמו את ניסוי העפיפון המפורסם שהזכרנו כאן קודם לכן? לא בהכרח. ב-1752 פרסם פרנקלין בעיתון מקומי מאמר בדבר התרחשות הניסוי והצלחתו, אך בשום מקום לא טען כי ביצע אותו בעצמו, וכן לא נתן שום שם אחר שהצביע על מי שעשה אותו. רק 15 שנים לאחר מכן פרסם המדען ג'וזף פריסטלי מאמר שייחס את הניסוי לפרנקלין.

7. חשודים בכישוף לא הועלו על המוקד ונשרפו בסיילם

"צייד מכשפות" הוא ביטוי מוכר, המגיע אלינו מימים אפלים בתולדות האנושות, בהם אנשים (ובעיקר נשים) שנחשדו בעיסוק בכישוף ובמגיה שחורה נרדפו על ידי השלטונות ועל ידי בני עירם, נשפטו במשפטי שדה והוצאו להורג בדרכים מזוויעות. אחד המיתוסים הידועים בעניין הזה מדבר על ציד המכשפות בסיילם - עיירה אמריקאית שהייתה אז חלק מקולוניית מסצ'וסטס - שם על פי האמונה הועלו עשרות אנשים שנחשדו בכישוף על המוקד ונשרפו חיים.

זהו לא מיתוס שקרי לחלוטין – אכן התקיים צייד מכשפות נוראי בסיילם במהלכו נשפטו למוות כ-20 תושבים מקומיים, אך מתוכם 19 נתלו, אחד נסקל באבנים, ועוד מספר אנשים שחיכו למשפטם נפטרו בכלא. שריפות על מוקד של חשודים בכישוף לא היו בסיילם כלל, אלא רווחו יותר באותה תקופה (המאה ה-15 עד ה-18) במערב אירופה ובסקנדינביה.