חלק נרחב מהפיתוחים הטכנולוגיים שזכינו בהם הגיעו לחיינו לאחר מאמצים רבים מצד צבאות שונים בעולם לייצור אמצעים וטכנולוגיות שיעזרו להם במשימותיהם השונות. ניתן לכלול בחידושים האלה אפילו את האינטרנט, שבראשית דרכו נועד לאפשר לשמור על רשתות תקשורת פעילות במקרה של מלחמה גרעינית. עם זאת, החלום הגדול ביותר של האנושות היה מאז ומעולם לעוף, ולמרות שמטוסים מאפשרים לנו לעשות זאת, כל אחד שהיה בנתב"ג יודע שזה כרוך בלא מעט אי נעימות שהופכת את הטיסות החלומיות לסיוט של ממש. עם זאת, יתכן כי פיתוח חדש של צה"ל יאפשר לנו בעתיד הלא-כל-כך רחוק ליהנות מכלי טיס שנשלט על ידי שלט רחוק, ממש כמו רחפן פשוט, ומבין כל ההמצאות שראינו עד היום הנוגעות לכלי רכב מעופפים, החידוש הזה נראה כמבטיח ביותר. הכירו את ה-AirMule – הרכב המעופף של צה"ל.
פרויקט ה-AirMule, או בשמו המלא "Urban Aeronautics AirMule" החל את דרכו כבר בימים הראשונים של שנת 2009. הכלי עצמו עוצב על ידי רפי יואלי, אחד ממובילי קבוצות הפיתוח של חיל האוויר הישראלי ומהנדס בכיר שעבד בחברת התעופה בואינג. מטרתו היא לסייע באיתור והצלה באזורים שמסוכנים מדי עבור מסוקים, כמו למשל בפינוי אנשים מקומות גבוהות של מבנים עירוניים שעולים באש, וכן לעזור לאנשי משטרה וצבא שפועלים באזורי רחובות צפופים. יש בו מקום ייעודי לפינוי 2 אנשים או להעברת אספקה הכוללת ציוד רפואי עבור חובשים ופרמדיקים שמטפלים בפצועים שטח.
הצורך בפיתוח הזה עלה אחרי מלחמת לבנון השנייה, כשבצה"ל הבינו שיש צורך בכלי תעופה ייחודי ולא מאויש כדי לחלץ פצועים שנמצאים מאחורי קו האויב. בעוד שמסוק משמש כיום ככלי התעופה הזה, הוא דורש אזור נחיתה שנקי מעצים, מבנים או עמודי חשמל וכמו כן חשוף לאש האויב. היתרון המהותי של ה-AirMule הוא שאין לו מדחף ענק ובולט והוא יכול לבצע את אותה העבודה ביעילות מרבית וללא מגבלות. ביכולתו לנווט דרך סביבה עירונית בגובה נמוך, והמדחפים שלו מוגנים מפני פגיעה וחזקים יותר מזה של מסוק. בשל העובדה שהוא גם לא חייב להיות מאויש ושניתן לשלוט בו בעזרת שלט רחוק, הסיכון לפגיעה אפשרית בחיי האדם שמפעיל אותו למעשה לא קיים.
על מנת להגן על ה-AirMule בשטח האויב ניתן לחמש אותו בנורים לאיתות והגנה פסיבית נגד טילים מתבייתי חום, ובמוצים לשיבוש או הטעיה של מכ"ם. אט אט צוות המפתחים מצליח להפחית את אפשרויות הגילוי שלו על ידי האויב גם בעזרת הפחתת הרעש והחום שהוא מייצר. בנוסף הם מצליחים להגביר את המהירות שלו ולהפחית את התנגדות הרוח על ידי הצבת ארובות בחלקו הקדמי והאחורי, שנפתחות במהלך טיסה קדימה ומאפשרות לזרם האוויר לעבור בהן ללא בעיה ביעילות כפולה ואף משולשת מזו של כלי התעופה שנעשה בהם שימוש כיום (100-120 קשר ביחס ל-40 קשר).
ה-AirMule מאובזר כמובן גם ב-GPS לקביעת מיקומו ומהירותו וכן מדי גובה שעושים שימוש בלייזר כדי לוודא את גובהו יחד עם מדי גובה עם מכ"ם דופלר לשימוש באזורים מאובקים במיוחד. יש לו מערכת חיישנים שמאפשרת נחיתה אוטומטית על פי סימנים בעלי ניגודיות גבוהה ביחס לצבעי השטח (בעיקר צבע אדום), ואם לא ניתן ליצור צבע פיזי שכזה באזור שעליו לנחות בו, ניתן להשתמש גם בקרני לייזר.
לעת עתה ה-AirMule מגיע למהירות של 180 קמ"ש ויכול לטוס ברצף במשך 5 שעות. הוא יכול לשאת עד 500 ק"ג עבור כל 50 ק"מ, כך שביכולתו בפועל לשאת עד 6,000 ק"ג. זה אומר שבמהלך 24 שעות, קבוצה של 12 כלי טיס שכאלה יכולה להביא לשדה הקרב מדי יום אספקה עבור 3,000 חיילים, ובאותו הזמן לשאת פצועים בחזרה בכל טיסה. מעבר לתחום הצבאי, ניתן לחבר ל-AirMule ידיים רובוטיות שנשלטות בשלט רחוק עבור ביצוע תיקונים באזורים גבוהים ומסוכנים, כמו למשל בשטח מפעל גרעיני שקיימת בו דליפה, או פשוט אזורים גבוהים שקשה או מסוכן להגיע אליהם. זה כולל החלפת קווי חשמל שניזוקו, תיקון דליפות בצינורות של מפעלים או תיקון גשרים וכלי שיט שספגו פגיעות. בנוסף ביכולתו לשמש גם כמטוס ריסוס לשימושים חקלאיים.
ה-AirMule אמור להיות מוכן לשימוש צבאי עד שנת 2020, ולמרות שלא מייעדים לו עדיין שימוש ככלי טיס עבור האזרח הקטן, אין ספק שהטכנולוגיה הזו, שאינה שונה בהרבה מזו של הרחפנים הרגילים ברמתה הבסיסית, יכולה להוות את פריצת הדרך שלה חיכינו בתחום התחבורה האזרחית ליצירת האפשרות לכלי טיס אישיים. הגאווה הגדולה ביותר מגיעה מכך שמדובר בפיתוח ישראלי, ואם אכן כך יקרה וכלי הטיס הזה יהפוך לסטנדרט עולמי, זה לא יהיה מפתיע כלל שפעם נוספת הטכנולוגיה הישראלית תוביל את העולם אל עבר העתיד.
מקור התמונות: Timur Saban
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: