maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

תעתועי אוקטובר - סיפורים ממלחמת יום כיפור

 

 

מה למדתי מהמלחמה...

מאת: בן בר יהודה

מלחמת יום כיפור מצאה אותי בביתי בבקעה באחד המושבים שרק קמו אז. את ההודעה להתייצב בבסיס על פי קריאה קיבלתי על ידי חייל שהגיע עם צוו 8 , הגיש לי אותו ליד והמשיך הלאה.

תיק עם הציוד האישי הראשוני היה מוכן. ארזתי קצת עוגיות קצת שתיה ויצאתי לתפוס טרמפים.

פני מועדות לראש פינה, שם ישבה יחידת התותחנים אליה השתייכתי. למרבה הפלא היתה תנועה ודי מהר מצאתי עצמי נוסע דרך הג'יפטליק - בית שאן - טבריה - מיגדל - וראש פינה.

נכנסתי דרך הש"ג. כמוני חלפו על פני השער עשרות ומאות חיילי מילואים. ניגשתי למשרד השלישות, דיווחתי על התיצבותי, וכמו כולם שאלתי מה קורה מה הלאה, מה עושים, למי לפנות.

די מהר מצאתי עצמי בימ"ח (יחידת מחסני חירום) מצוות לקבוצה של חיילים ומתחיל לדגם את הכלים ליציאה לקרב. בשעות הערב המאוחרות היינו מוכנים לצאת לדרך... אז גם החלו להגיע החדשות באשר לנעשה בשטח.

התותחים שלנו לא צוותו ברגע זה לקרב ונכנסנו למהלך שלך המתנה ומוכנות מיידית לתזוזה, כאשר למעשה כולנו יושבים על הכלים ומחכים לפקודה.
תחושת המלחמה באוויר הינה מיוחדת ואינה דומה לשום תחושה אחרת. היא מהולה בחשיבה, הרהור, הרבה פחד, ותקווה שזה יסתיים עוד לפני שמישהו יקרא לך. אך חשיבה לבד - ומציאות לבד.

מהר מאוד מצאנו עצמינו מגבים את פליטי חטיבה 188 ויורים כמו מטורפים למטרות שקיבלנו. הדיווחים הראו על פגיעות. אך תותחנים מטיבעם נלחמים מרחוק.
פקודת העלייה לרמה לא אחרה לבוא.

מי בכלי מי באוטובוס... אני הייתי על אוטובוס שהביא אותנו לקוניטרה, למלון הגדול. חשבנו להעביר שם את הלילה אך הפקודות זרמו ומצאנו עצמינו נעים לצומת חאן-ארנבה, ומקבלים סדרת פקודות להיכנס לקרב -נס בג'אבה.

בדרך פגשנו כוחות רבים. אתה מחפש פנים מוכרות. המוני חיילים ולא אחד שמוכר...

הקרב בג'אבה היה מהיר וחזרנו לחניון חאן ארנבה לחניית לילה.

אני אישית קיבלתי פקודה לחזור אחורה ולהגיע לפיקוד, ללא הסברים מיותרים. אני יכול לומר שאפילו שמחתי לפקודה זו.
בפיקוד סיפחו אותי לחולית טשטוש שתפקידה היה להעביר פקודות מפוברקות כדי שהאוייב יחשוב שיש פעילות עניפה. כך הוא יפתח באש לעבר מקור הפקודות ובכך יחשוף את עצמו.

את הפעילות הזו קיימנו כחודש ימים כשכל פעם אנחנו משנים מיקום ומעבירים סדרת פקודות מפוברקות.

לאחר חודש חזרתי אל היחידה שלי, אשר התמקמה בפאתי הכפר הדרוזי חאדר. שם ישבנו כמה חודשים וניהלנו שיגרת חיים צבאית תחת מעטה שלג שלא חס ולא ריחם.
יציאה הביתה היתה כרוכה בלוגיסטיקה מסובכת, אך אפשרית ורק בשעות הלילה בנסיעה איטית וחשוכה עד מסעדה, ומשם הלאה.

מלחמת יום כיפור לימדה אותי ש: חברות ורעות היא ערך עליון. כמה חברים שלי לא חזרו מהקרב - ואני חי בחסר עד היום.

למדתי ששאננות בדרך כלל עולה במחיר יקר - והיינו שאננים עטופי הילה ממלחמת ששת הימים ונתפשנו עם המכנסיים בשיפולי הברך.

לימדה אותי את ערכו של השלום.

לימים חזרתי לצבא לשרות קבע. אמנם לא בתותחנים - אך השתדלתי ליישם את אשר למדתי. השתדלתי להנחיל לפקודים שלי את הערכים הללו. כיום כפנסיונר של צה"ל, וממרום גילי ועיני הפקוחות צר לי לומר שטרם למדנו ואנחנו לא מפנימים את שלמדנו. ויש לנו עדיין חומר רב ללמוד.

מי יתן ונלמד וניישם ונלך רק בדרכי שלום. שתפילותינו תשמענה בישיבה של מעלה... שנה טובה וגמר חתימה טובה.

 

טלפון הביתה

מאת: דוד השביט

התגייסתי בצהרי יום כיפור ליח' הובלת דלק. אותי הצמידו משום מה לסמי-טריילר לדלק שחור. מישהו מחברינו הסביר לי קצרות על המערכות השונות. כששאלתי אבל איך עושים רוורס  במפלצת הזו? ענה "תמיד תמצא מישהו בסביבה שיודע ואם תבקש יפה – הוא ינהג." אמר והלך לדרכו.

ביום ראשון – השני למלחמה -- קבלתי הוראה לספק לרפידים היא ביר-גפגפה, מזוט או חומר דומה כלשהו. היה עלי להתייצב תחילה במסוף הדלקים בפי-גלילות, שם כבר ימלאו את המיכלית לפי תעודת משלוח שנתנו בידי. ומשם לנסוע ליח' חיל האוויר המוצבת ברפידים והם כבר יסבירו לי מה לעשות.

ואכן כך היה. בשעות הערב הגעתי לרפידים. הרס"ר או מי מאנשיו קיבל אותי בארשת רווחה ברורה: "טוב שהגעת. תחנה את המיכלית שלך שם," הצביע לעבר מגרש חניה מרוחק, "תביא את החפצים שלך ואני אראה לך איפה לישון. אחר כך תוכל להתרחץ ולאכול ארוחת ערב . מחר בבוקר מוקדם נצא לעבוד." לאחר שהייה קצרה הוסיף: "אומרים שבערב יופיע כאן אריס סאן אז כדאי לך לתפוש מקום טוב."

"איזו עבודה אנחנו הולכים לעשות?" תמהתי.

"אנחנו נרסס בזפת הקל שהבאת מסלול דמה מקביל למסלול האמיתי. שהמצרים יפציצו אותו ולא את האמיתי." ולאחר היסוס הוסיף: "חששנו שהמצרים יופיעו כאן לפני שנספיק, מזל שהגעת"

"אבל המשאית שלי לא מצויידת לזה"

"זה בסדר," הרגיע, "יש לנו משאית קטנה שמיועדת לריסוס. הבעיה שהיא קטנה אז אתה תצטרך למלא אותה כל פעם שהיא תתרוקן."

לא בדיוק ירדתי לסוף דעתו אולם מהביטחון שהפגין הבנתי, שזו איננה הפעם הראשונה שהם מבצעים זאת. חדר האוכל הכללי היה סגור אולם הבחור לקח אותי לחדר האוכל של הטייסים. לא זוכר מה אכלתי אבל התרשמתי שלפחות מבחינה קולינרית כדאי להיות טייס...

לאחר הארוחה הרס"ר שאני תחת חסותו: "ההופעה תתחיל מאוחר, אז אם רוצה אתה יכול להתקשר הביתה. יש שם טלפון ציבורי." והוא מראה לי קבוצת חיילים.

ואכן היה שם מכשיר טלפון, כזה המופעל על ידי אסימונים. אולם מישהו כנראה ביטל את מנגנון האסימונים והיה קו חופשי. ליד הטלפון עמד שוטר צבאי וקבוצת החיילים שראיתי מרחוק, השתרכה לתור מאורך. מישהו הסביר לי את הכללים: לכל חייל מוקצה בדיוק דקה להתקשר הביתה. לאחר 50 שניות השוטר מסמן לסיום השיחה ושתי שניות לפני הסיום הוא מאותת שזהו זה ומנתק אם החייל התמהמה. טור החיילים היה ארוך ושקט, איש לא ניסה לעקוף ואף משוחח לא התחנן לעוד 10-5 שניות להגיד מילה אחרונה. אדרבא היו כאלה שהפטירו רק שהכל בסדר ושיתקשרו שוב וניתקו. אין לי מילה אחרת לתאר את אותם חיילים מלבד – כבויים.  השמועות על אבידות כבדות, מעוזים שנפלו ומטוסים שלא חזרו החלו להסתנן והתובנה, שזו לא תהיה חזרה על ששת-הימים, החלה להתבהר. גם המראות ממערב לא היו מעודדים. בחשכת הלילה נראו בבירור מסלולי כדורים נותבים, פיצוצי פגזים  ויתכן אף אש נ"מ, שהעידו שהמלחמה נמשכת לכל אורך התעלה במלוא עוזה.

האזנו בשקט לדברי המטלפנים, רק כדי שלא נצטרך לפתח שיחה עם זה העומד לידינו. מנסים לדמיין את תגובת ושאלת המאזינ/ה. מציצים כל הזמן בשעון, שאף אחד לא יחרוג אולם השוטר עמד כהלכה במטלתו והקפיד כדרך השוטרים הצבאיים לדורותיהם. התור התקדם לאיטו עד שהגיע תורו של חייל צנום ונמוך, לא תואר לו ולא הדר. בגדי ב' שקיבל, היו תלויים ומתנפנפים.

"שולה," כך החייל, "זה אני"
"כן, הכל בסדר." ענה מן הסתם לשאלה נדושה.
"איפה אני? בצבא."
"כן בצבא, לא שמעת שיש מלחמה." ניסה לשכנע.
"לא, אני לא באבו-כביר. אני בצבא." כעין זיק עבר בקהל והקשבתנו פסקה להיות פסיבית.
"בחייך, אני לא באבו-כביר"  דבריו נפלו כנראה על אוזן ערלה.
"שולה, אני אומר לך שלקחו אותי אתמול מבית הכנסת ולקחו אותי לצבא."
"בטח שאני לא אצל רוחי." עונה לשאלה מחשידה.
"לא, אל תביאי כסף לעורך-דין, לא צריך." פה ושם כבר נראה חיוך.
"כן, אני יודע שבפעם הקודמת שחררת אותי אבל עכשיו לא צריך."
השוטר הצבאי מסמן שעברו כבר 50 שניות ושצריך לסיים, אבל כולם מנפנפים בידיהם שיוותר.
"זה בסדר," אומר הבא בתור, "תן לו עוד כמה שניות."
השוטר מושך בכתפיו במבוכה, נענה לדרישת הקהל.
"לא, גם רוחי לא תביא לעורך-דין" ממשיך הצנום.
"שולה, בחייך, אני לא יושב באבו-כביר, תביני."  עוד חיוכים מפציעים על פנינו.
השוטר מנסה שוב לעצור את השיחה. הרי ההוראות שקיבל ממפקדו היו ברורות ומפורשות.
אולם דעת הקהל כבדה עליו והוא חדל מניסיונותיו.
"זה בסדר, אני יודע שיש לך מספיק כסף ואת לא צריכה לרדת לרחוב." החיוכים כבר הפכו לצחוק.
"שולה, תביני, אם תביאי לעורך-דין הוא ייקח בשמחה, בטח שאנחנו חייבים לו והוא יצחק לך."

כך נמשכה השיחה עוד דקות ארוכות עד שהתנתקה מאליה ובחורנו הצנום נפנה ונעלם בחשיכה ואילו מצב רוחנו השפוף השתפר מעט והתור קיבל מראית תור ישראלי טיפוסי, רועש ומתפתל.

אף ההופעה של אריס סאן – ירחמו אללה - היתה נהדרת. ניסה בכל כוחו להתנער מתדמית המרגל שדבקה בו משום-מה ולשמח את הסובבים, מניף את הגיטרה בתנועה רחבה, שר לתוך הלילה את להיטיו המוכרים ותוך כדי הופעה היו שנקראו החוצה ולא חזרו.

לימים, נפגשתי עם מי מבסיס רפידים והוא טען שמטוסים מצריים אכן ירדו על מסלול הדמה והפציצו אותו, יתרה מזאת, מטוס אחד אף הופל באש נ"מ.  אולם חשדותיי עמי שהוא רק ניסה להיפטר מנודניק  ששאל יותר מידיי...

 


חלפו 40 שנה ותחושת הכישלון טרם פגה

מאת: דודי ירון

ביום חמישי ה 4 באוקטובר 1973 כשהצבא המצרי כולו היה נתון בעיצומו של תרגיל "תחריר 41," יצאתי את בסיס ההתרעה המיתולוגי באום חשיבה שבסיני, ועשיתי את דרכי לחופשה בביתי, שהריי תרגילים כגון אלו כבר נערכו בעבר. אז מה יום מיומיים? יומיים אחר כך פרצה הנוראה שבמלחמות ישראל.

צלצול הטלפון בבית הורי הקפיץ אותי ממיטתי. מי לעזאזל מצלצל בשש בבוקר ועוד ביום כיפור? תהיתי. היה זה הקצין התורן בלהק מודיעין אוויר בבור שבקריה.   "תגיע בטרמפים לשדה דב. מחכה לך שם מטוס צ'סנה שיוריד אותך מיד לבסיס בסיני."    "טרמפים?", תהיתי בקול, "מי כבר נוסע ביום כיפור". "תתפלא, יש כבר מכוניות בכבישים," השיב לי הלה בחטף ומהר לשיחת הטלפון הבאה.

כשאני עדיין נטול תחושת בהילות שהרי מה כבר יכול לעולל לנו הצבא המצרי, החלטתי להניח לטייס הצ'סנה להמתין. תחת זאת שמתי פעמיי לבור בקריה, זאת על מנת להתעדכן ולהבין על מה ולמה המהומה. המציאות בבור הלמה בפניי בעוצמה רבה. המלחמה כך עודכנתי, תפרוץ היום בשעה שש אחה"צ. הכל סביבי כבר היו טרודים בהכנות אחרונות לביצוע מכת מנע אווירית מקדימה, שאמורה הייתה לשבש את מהלכי הפתיחה של האויב. לימים הסתבר שהיו אלו ראש הממשלה גולדה מאיר ושר הביטחון משה דיין, שסירבו לאשר את ביצוע התקיפה המקדימה, מחשש שישראל תיתפס כמי שפתחה במלחמה.

כשאני מנסה לעכל את המציאות החדשה, שמתי פעמי לעבר שדה דוב. בסביבות השעה עשר בבוקר, נחתנו בשדה התעופה "רפידים" ("ביר גפגפה") שבסיני לצורך תדלוק. ניצלתי את פסק הזמן לביצוע ביקור חטוף באוגדת השריון 252 שבסיסה נמצא בסמוך.

לעולם לא אשכח את אותם חיילים שסבבו בעצלתיים כמעט באדישות, סביב הכלים המשוריינים ועסקו באיטיות בלתי נתפסת בזיוודם, כאילו כל זמנם בידם. בשעת צהרים נחתנו באום חשיבה ומיהרתי לבונקר העבודה שכבר היה גדוש ומלא בחיילים. פחות משעתיים אחר כך, צללו לעברנו מטוסי מיג וסוחוי והטילו על הבסיס פצצות בנות 250 ק"ג. בכך החלה הקשה שבמלחמות ישראל (להוציא כמובן מלחמת השחרור, שבה קיפח את חיו אחוז אחד מכלל תושבי המדינה).

גם את שדה התעופה ברפידים תקפו באותן דקות ממש ,מטוסים מצרים. אוגדת השריון 252 עדיין חנתה באותו הזמן בבסיסה העורפי הסמוך, כשבקו התעלה מצויה חטיבת שריון בודדת. הייתה זו חטיבה 14 שלוחמיה האמיצים והטנקים שברשותם, נשחקו עד דק בלחימה חסרת סיכוי מול הדיוויזיות המצריות. אינני חפץ לעסוק בתיאור מהלכי הקרבות, במלחמה הנוראה שגבתה את חייהם של 2,222 מטובי בניה של הארץ הזו, אלא דווקא בהשפעת המלחמה על צה"ל ועם ישראל בכלל.

כדי להבין את עומק השבר והתדהמה חשוב להבין שבתקופה שקדמה למלחמה, התחושה השלטת בעם הייתה שישראל הינה מעצמה אזורית ובלתי ניתנת להכנעה. הדעה הרווחת אמרה שהיה והמצרים ישגו וינסו לצלוח את התעלה, אזי אנו "ננפנף" אותם בקלילות. העם נשא אז על כפיו בהערצה חסרת גבולות את קציניו הבכירים. אלו הוזמנו לכל אירוע נחשב, חלקם השתלבו בחיים הסוערים של הבוהמה התל אביבית. מסעדות היוקרה התחרו ביניהן מי יזכה לארח חינם כמובן, את אותם גנרלים.

היטיב לתאר את האופוריה שבה היו שרויים הכל, יונתן גפן שתאר תרגיל שביצעה יחידת המילואים שאליה השתייך. הוא תאר גבעה שבה תחת אוהל גדול, ישבו הגנרלים שאמורים היו לצפות בתרגיל, "אבל עשן הסיגרים שעישנו, הסתיר להם את התרגיל." כמה סימבולי וכמה נכון.

לאורה של אוירה זו והזלזול המופגן ביכולותיהם של צבאות ערב מחד, ומאידך הצלחת תוכנית ההונאה המצרית, צליחת התעלה על ידם, כיבוש קו בר לב על מוצביו ומסות הנפגעים והשבויים בקרב כוחותינו, כל אלו גרמו לזעזוע עמוק בכל שכבות העם. לאחר המלחמה קמה תנועת מחאה שדרשה את התפטרותם של האחראים למחדל ובשנת 1977, התרחש מהפך שלטוני ראשון מאז ומעולם במדינת ישראל.

כקצין צעיר שהשתייך לקהיליית המודיעין, זו שכשלה והכשילה את המערכת כולה, ניתן לומר בוודאות שמלחמה זו שינתה את חיי ודפוסי התנהגותי עד לעצם ימים אלו. מילים כמו: "סמוך" או "יהיה בסדר," נעקרו מן השורש אף בחיי האזרחיים, שלא לדבר על זלזול ביריב, לא כל שכן באוייב.

לאחר המלחמה שררה בארץ אווירת נכאים. כמעט בכל רחוב וישוב ביכו את החללים תושבי המקום. מעת לעת איימו המצרים בחידוש הקרבות ורבים מאיתנו שהיו דור שני לניצולי השואה, לא יכלו ברגעי שפל אלו שלא לחטוא בהירהורים אודות הצפוי לנו ולמדינתינו בעתיד לבוא.

בתוך כשנה מתום המלחמה עבדכם הנאמן ורבים מחבריו הקרובים, מהרו להתייצב אל מתחת לחופה ובחלוף כשנה נוספת, כבר הפכנו להורים צעירים. שנים הרהרתי בתופעה עד שהגעתי לכלל דעה שלפיה, יצר החיים והרצון להספיק ולהעמיד דור המשך בטרם חלילה אולי יסתיימו חיינו, הם הם שדחפו אותנו לנהוג כך.

אז אומנם חלפו ארבעים שנה, אך דומה שפיצעי אותה מלחמה נוראה טרם הגלידו לחלוטין. היתה זו ללא ספק מלחמה ששינתה ועיצבה מחדש רבים כל כך מאיתנו.
 
אוקט' 73, המחבר ב"אום חשיבה" צמוד לגבו של זאבי פרקש (מי שלימים היה ראש אמ"ן)



 


דודי (דוד) ירון, סופר ומרצה, סא"ל מיל' בחיל האוויר.

 

 

האב, הבן והנשק שעבר בירושה

מאת: אתי פלדברג

אבינועם פלדברג ז"ל שירת את שירותו הסדיר כמט"ק בחטיבה 7 עד תום שירות החובה.

עם שחרורו מצה"ל, טס כמו כל החבר'ה לטיול לארצות הברית לזמן בלתי מוגבל כאשר נקודת המוצא והשהייה שלו שם היתה דודתו (אחות של אביו).

לסיפור ולהשתלשלות אני עדה בשל היותי אז בצבא מזכירתו של אביו אל"מ שמואל פלדברג שהיה אז קצין אספקה של גייסות השריון.

להערכתי, אבינועם שהה בארצות הברית רק שלושה חודשים עד פרוץ המלחמה. באותו רגע ששמע והבין כי פרצה מלחמה בארץ והיות ולא היה ספק בליבו כי הוא יהיה חלק מהכוח הלוחם למען מדינת ישראל, ובוודאי גם בידיעה שאביו הגנרל לוחם אף הוא בחזית, אבינועם לא נח ולא שקט עד שהשיג כרטיס טיסה חזרה לארץ.

הוא הודיע על כך לדודתו רק ברגע שהגיע לשדה התעופה ורגעים אחדים לפני העלייה למטוס וזאת משום שידע כי הדודה עלולה חס וחלילה לעצור אותו ולא לאפשר לו את החזרה לארץ. (אם היה שואל אותה ו/או את עצתה היא ודאי היתה שוללת את חזרתו ועוצרת בעדו בשל האחריות שלה לגביו).

מכל מקום, אבינועם טס בטיסה חזרה לארץ והיישר משדה התעופה בלוד הורידו אותו לסיני. שם פגש את אביו שאף הוא מתוקף תפקידו לקח חלק במלחמה הזו.

משנפגשו השניים בסיני, נתן האב לאבינועם את נשקו האישי וברך אותו לשלום. אבינועם צוות לפקד על טנק ומשם נפרדו דרכיהם.

ביום השלישי של הלחימה, הודיעו לשמואל כי בנו אבינועם נפצע ועליו להתפנות על מנת לבדוק ולנסות לחפש אותו באחד מבתי החולים בארץ.

האמת היא כי מפקדים בשטח ידעו שאבינועם נהרג מפגיעה ישירה בטנק שלו, אבל אף אחד לא רצה לקחת על עצמו ולבשר לאביו את הבשורה המרה ולכן החליטו לומר לו כי בנו נפצע ופונה לעורף לאחד מבתי החולים.

לאור הודעה זו, הוטס שמואל מהחזית לארץ וביקש ממני לסייע לו טלפונית באיתורו של אבינועם בכל בתי החולים האפשריים בארץ. ואכן, בתי החולים נבדקו ללא יוצא מן הכלל ומכולם נתקבלה תשובה שלילית להימצאו של אבינועם בין הפצועים.

אבל התקווה והאופטימיות לא הניחו את הדעת וכל הזמן עסקנו בלחפש את אבינועם.

עוד היות המלחמה מתרחשת בחזית, ועודנו מחפשים את אבינועם בבתי החולים, הגיעו נציגי מדור הנפגעים של השריון לביתו של אביו שבכפר מרדכי ובישרו לו את הבשורה המרה שלא ייחלו לה – אבינועם נהרג מפגיעה ישירה בטנק עליו הוא פיקד.

ברגע זה כל העולם נעצר!

בתום השבעה ולאחר ש"נרגעו" הרוחות, הגיעו נציגים מהצבא לביתם של הוריו והביאו באמתחתם את פריטי הלבוש האישיים של אבינועם וביניהם גם את נשקו האישי של אבינועם אותו נשק שמסר האב במפגש שלו עם אבינועם בסיני.

בזה תם ונשלם וניסגר מעגל כואב וכאוב.
 

מקור: בן בר יהודה, דוד השביט, דודי ירון, אתי פלדברג
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: