מכתב של אזרח מצוברח

לכבוד:
ראש הממשלה שלי
 

ביבי ערב טוב,
כותב לך אחד, סתם אזרח, לא מהטייקונים וגם לא אחד שזקוק לקצבה. כזה אחד מהאמצע. אני קם בבוקר, עובד קשה, מתפרנס יפה, משלם 2,500 ₪ על הגן של הבת שלי שהיא בת שנתיים וחצי, אשתי מורה, מרוויחה בסדר – אין תלונות.

לא יודע מה איתך אבל הסדר יום שלי מורכב מבוקר עד לילה בלפרנס את החברים שלך.
אני מתעורר בדרך כלל בסביבות שש וחצי, כמו כולם: קפה קטן שמשלשל כמה שקלים
לקופה הרושמת של משפחת שטראוס עלית. תוך כדי קפה, אני מעיין בידיעות אחרונות שזרקו לי ליד הדלת ואספו את הכסף על המנוי ישירות למשפחת מוזס. אחר כך אני בודק
מיילים ונפרד מעוד כמה שקלים לכיסו של נוחי דנקנר תוך כדי התחברות לנטויז'ן, ספקית האינטרנט שלי.

בלית ברירה אני נכנס לאוטו בכדי לעבוד ולהתפרנס (כן ביבי, יש כאלה שלא חיים
באוהלה של תורה, אלא באוהל של רוטשילד – קצת פחות מכניס, קצת יותר לח אבל אלו
החיים). השעון של הדלק צועק "הצילו" ואני עוצר בתחנת הדלק הקרובה בכדי לעשות את
הסיפתח בקופה הרושמת של תשובה, כן כן ההוא מהחתונה של השמונה מיליון שמבקש ממך כעת כל מיני מחיקות והקלות.

בכניסה לעבודה אני נזכר שצריך להעביר לצילה מהוועד 50 שקל כדי לקנות מתנה לדינה
שילדה במזל טוב; אז אני עוצר בכספומט, לא משנה בכספומט של איזה בנק אני עוצר,
ממילא העמלה תגיע ישירות לכיס של ברונפמן, אריסון או צדיק בינו.

הנה התחיל לו עוד יום עבודה שגרתי, רק שמונה בבוקר וכבר מימנתי את משפחות
שטראוס, מוזס, תשובה, דנקנר, ברונפמן, אריסון ובינו.

בתשע, אני נזכר לשלוח אס אם אס לאשתי האהובה ונוחי דנקנר מחייך אליי ממכשיר
הסלקום ואומר: "תודה שאתה מתחשב ועוזר לי לגמור את החודש". עשר וחצי זו השעה
בה כולנו עושים הפסקה קצרה – בדרך כלל זה בורקס עם רסק עגבניות ומלח – כן, מלח, ממפעלי ים המלח של משפחות עופר ודנקנר. אנחנו גם בדרך כלל שותים קולה קרה שבשביל מוזי ורטהיים, מנכ"ל החברה הישראלית למשקאות, היא ממש "טעם החיים".

כעת נגמר לי הנייר במדפסת והנה שוב דנקנר מנייר חדרה מחייך כל הדרך אל הבנק (הבנק של שרי). אשתי חוזרת אלי מטלפון של בזק כי הסלולארי עלול לסרטן, כשהיא אומרת בזק, שאול אלוביץ מפעיל את המונה שלו.

ככה עובר עליי כל היום, תוך כדי עבודה אני מוצא את עצמי עסוק בלפרנס את 19 החברים שלך, ביבי. בחמש וחצי אני יוצא לכיוון הבית, בדרך, אשתי מחייגת מהאורנג' (כן, בן דב – גם לך מגיע קצת בחגיגה) ומבקשת שאעצור בסופר כי נגמר הקורנפלקס. אני עוצר בשופרסל ונזכר בפרסומת: "בשופרסל הכסף שלך קונה יותר" ומוסיף לעצמי: עוד פעם דנקנר? אני איש עקרונות, אז אני יוצא מהשופרסל ואומר – לא עוד דנקנר! עוצר ב AM-PM ודודי ויסמן מחייך אליי ומסנן: "טוב שיש תחרות במשק הישראלי..."

אחרי יום שלם שעבדתי עבור כל הטייקונים, ואת המעט שנשאר לי בכיס תרמתי בעל כורחי לאלה באוהל של התורה (דרך המתרים הלאומי: ביטוח לאומי שלוקח ממני "מעשר" בגובה של 16% ומס הכנסה שמארגן לך את המשכורת – מר ביבי, וחותך לי עוד כ-40%), אני שוכב בסלון, מביט בערוץ 2 של מוזי ורטהיים לראות מי הכוכב הנולד הבא.

וככה, רגע לפני שאני הולך לישון, מצחצח שיניים מול המראה במקלחת, ופתאום מן המראה מחייכת אליי שרי (הכל מתחיל מבפנים) אריסון בשיניה הצחורות ומסבירה לי כמה טוב שאני משתמש במים מותפלים.

ואני ככה במיטה, לא מצליח להירדם מהיום העמוס בו מימנתי את החברים שלך, אדוני ראש הממשלה, מתפלל את תפילת המעמד הבינוני:

חטאתי לפניך, רחם עלינו
אדיר ונאור
תן לי לגמור את החודש
תן לראות טיפה אור
תפסיק להפוך אותי כל הזמן למממן סדרתי
צדק זה כוכב, אבל מה עם קצת צדק חברתי
על חטא שחטאתי במזיד
תאמר לי מה עוד צריך להגיד
על מנת שתסלח לי ותמחל
ותעזור לי להתפנות מהמאהל
נכון, האוהל ברוטשילד נחשב פחות מאוהלה של תורה
אבל כששני חדרים עולים מיליון שקל – לא נותרה לי ברירה
עזוב אותי לנפשי במנוחה
תן לי לחיות את חיי, ואני לא אפריע לשלך
אבינו שבשמיים, נכון, אז לא צמתי בכיפור
ואכלתי כל מיני חיות שלפי דעתך אסור
אבל אף פעם לא גנבתי, לא שיקרתי ולא עשיתי רע
והלכתי לצבא כשאחרים ברחו לתורה
ברוך אתה אדוני, כאן המעמד הבינוני בארץ הקודש
תדאג שתהיה לי באמת אפשרות לגמור את החודש
בית קטן, כסף לגן - מבטיח יותר לא להתלונן
ברוך שם כבוד מלכותך ונאמר - אמן!

חיבר: שימי קדוש  (אוגוסט 2011)