הומור וסאטירה

מועצה מיוחדת של האו"ם להתמודדות עם בעיית הרעב העולמי החליטה לבצע סקר בינלאומי כדי לבחון את דעת הקהל בנושא ולבדוק אפיקים אפשריים למציאת פתרונות. כדי שלא להעמיס על אנשים ולנסות לגרום לכך שהסקר יהיה כמה שיותר נוח ופשוט, החליטו לנסח אותו באופן אחיד ולכלול בו רק שאלה אחת: "שלום, ענה במלוא הכנות - מהי הדעה שלך על הפתרונות הטכנולוגיים האפשריים לבעיית מחסור המזון בשאר חלקי העולם?" למרות זאת, הסקר היה כישלון מוחלט... באפריקה אנשים לא ידעו מה זה "מזון". במזרח אירופה לא ידעו מה זה "כנות". במערב אירופה לא ידעו מה זה "מחסור". בסין לא ידעו מה זה "דעה". בדרום אמריקה לא ידעו מה זה "טכנולוגיים". בארה"ב לא ידעו מה זה "בשאר חלקי העולם". ובמזרח התיכון בכלל לא הצליחו להתקדם מעבר למילה הראשונה...

לילה אחד, משה הקטן נכנס לתוך חדר השינה של ההורים שלו וראה את אבא ואימא שלו משתובבים במיטה. "אבא, מה אתה עושה?" שאל הילד המבולבל. אחרי כמה רגעים של היסוס האבא ענה: "זה משחק מיוחד של מבוגרים, כמו קלפים". "אז מה אימא עושה במשחק הזה?" המשיך הילד הסקרן לחקור. "אימא שלך היא המלכה שלי" השיב האבא בלי להסס, ואז שלח את בנו לישון בחדר שלו. באותו סוף השבוע, משה הקטן הלך לישון אצל קרובי משפחה ובאמצע הלילה הוא התגנב לחדר השינה של דוד שלו שם הוא מצא אותו משתובב במיטה עם אשתו. "דוד אורי, מה אתם עושים שם במיטה?" שאל משה. הדוד, שדיבר עם אחיו על ההתנהגות של משה, ענה בלי להסס: "אנחנו משחקים קלפים!". "ומה אשתך עושה?" המשיך הילד הקטן. "היא המלכה שלי, עכשיו לך לישון בחדר שלך!" בהמשך סוף השבוע משה בילה הרבה זמן עם בן דודו וביקש ממנו ללמד אותו איך משחקים את "משחק הקלפים של המבוגרים", וכך יצא שכשהוא חזר הביתה להוריו, הוא ידע איך לשחק פוקר. בארוחת הערב של אותו היום שאלו הוריו של משה איך היה הביקור שלו אצל המשפחה. "היה ממש כיף! ראיתי את דוד אורי ואת אשתו משחקים באותו משחק קלפים כמוכם ואז למדתי איך לשחק אותו בעצמי!" שני ההורים היו מבולבלים מאוד, ובחשש גדול הם שאלו את בנם "מה בדיוק למדת?" "האמת שאני לא זוכר הרבה כי זה משחק ממש מורכב, אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי זה שאתה לא צריך מלכה אם יש לך יד טובה!"

שני איראנים שטסו מטורקיה לאנגליה ביקשו באופן מפורש מושב אחד ליד החלון ואת המושב לידו. כשהם עלו למטוס הם גילו שיש 3 מושבים בכל צד, מה שאומר שיש לידם מושב ריק... בזמן שהם התארגנו במקומות שלהם, הם העלו כל מיני השערות בקשר לזהות האדם שישב בכיסא השלישי. אחד מהאיראנים קיווה שזאת תהיה אישה צעירה ונאה, והשני בכלל העדיף שהמושב יישאר ריק למשך כל הטיסה, אך בעודם מדברים ניגש אל השורה שלהם יהודי דתי מבוגר והתיישב לידם. אחרי שהמטוס המריא היהודי התרווח בכיסא שלו, חלץ נעליים וקרא ספר בשקט. לקראת סוף הטיסה, האיראני שישב במרכז השורה לפתע חשב על דרך להתעלל קצת ביהודי שהתיישב לידם, ולחש באוזן של חברו את התוכנית. זמן קצר לאחר מכן האיראני שישב ליד החלון החל להשתעל בפראות וחברו ביקש מהיהודי שיקום ויביא לו משהו לשתות כי הוא ליד המעבר. ברגע שהיהודי קם, לקח האיראני שישב לידו את אחת מהנעליים של היהודי, משך באפו וירק לתוכה בעוצמה. כשהיהודי חזר כעבור כמה דקות הוא הביא איתו כוס קולה והגיש אותה לאיראני שישב לידו. "תודה על העזרה אדוני. אני יכול לבקש ממך להביא גם לי כוס משקה? ככה אני לא אצטרך להטריח אותך לקום מהכיסא שוב כשאני אחזור". "בשמחה רבה" ענה היהודי וחזר שוב לאחורי המטוס כדי לבקש מהצוות כוס נוספת. בינתיים, שני האיראנים התפקעו מצחוק, וזה שישב ליד החלון לקח את הנעל השנייה של היהודי וירק כמות מכובדת מאוד גם בתוכה. היהודי חזר כעבור מספר דקות נוספות והביא איתו עוד כוס קולה שאותה הוא הגיש לאיראני השני שהסתיר את החיוך שלו והודה ליהודי בקצרה. כאשר המטוס נחת, היהודי נעל את נעליו וברגע שהוא הרגיש את הרטיבות ברגליו הוא מיד הבין מה קרה. "תגידו...", הוא נאנח ואמר לאיראנים שבקושי כבשו את החיוכים שלהם, "זה באמת נראה לכם מצחיק? זה באמת הכרחי? עד מתי שני העמים שלנו ימשיכו לריב? מתי נלמד להיות בני אדם? מתי נפסיק לירוק בתוך נעליים ולהשתין בתוך כוסות קולה?"

בסוף השנה הביאו כל הילדים מכיתה א' 2 של המורה רחל מתנות לרגל סיום שנת הלימודים. הראשון שניגש אל המורה היה דוד, שההורים שלו ניהלו חנות פרחים. רחל לקחה את המתנה העטופה, ניערה אותה קלות, הריחה אותה ולבסוף אמרה לילד הקטן: "קנית לי פרחים!" "איך ידעת?!" שאל דוד הקטן בהלם, ורחל פשוט חייכה ואמרה לו תודה. אחר כך ניגשה אליה בתיה, שההורים שלה עבדו בחנות ממתקים. רחל לקחה מבתיה חבילה עטופה בסרט, ניערה אותה, הריחה אותה ולבסוף אמרה: "קנית לי סוכריות ושוקולדים!" גם בתיה הייתה בהלם מיכולת הניחוש המדהימה של המורה שלה, ורחל אמרה לה תודה וקראה לתלמיד הבא, חזי, שההורים שלו עבדו בחנות המשקאות של העיר. חזי הניח לפני המורה שלו קופסה גדולה וכבדה שממנה דלף נוזל. המורה בחנה את הקופסה, הריחה את הנוזל, טבלה בו אצבע וטעמה אותו קלות. "קנית לי יין לבן!" היא הכריזה, אך למרבה הפתעתה חזי ענה "לא, המורה". מבולבלת, רחל טעמה את הנוזל פעם נוספת ורצתה לנסות לשער בשנית. "שמפניה?" היא שאלה וחזי שוב השיב שלא. "בירה? רום? ויסקי?" ניסתה לנחש המורה המבולבלת, וחזי הניד בראשו בכל פעם. "בסדר אני לא יודעת, אתה רוצה לספר לי מה קנית לי?" שאלה רחל. "בטח!" ענה חזי, "זה גור כלבים!"

אישתו של דרור חזרה הביתה מאוחר מהעבודה עם תיק חדש שנראה איכותי ויקר מאוד. "מתוקה, זה נראה כאילו יש לך תיק חדש של ג'וצי! איך השגת אותו?" הוא שאל אותה. "הבוס שלי ואני קנינו היום כרטיס לוטו ביחד וזכינו! קניתי את התיק הזה עם החצי שלי מהכסף". שבוע לאחר מכן אישתו של דרור שוב נכנסה הביתה מאוחר, הפעם עם משקפי שמש חדשות, מה שכמובן גורם לו לשאול אותה איפה היא קנתה אותם וכמה הם עלו. "אתה לא תאמין! לי ולבוס שלי עוד נשאר קצת כסף מהזכייה של שבוע שעבר, אז קנינו היום עוד כרטיס לוטו ושוב זכינו. עם החצי שלי מהכסף החלטתי לקנות את המשקפיים האלה ולהתפנק קצת". עוד שבוע עובר ואישתו של דרור נכנסת הביתה בשעת לילה מאוחרת עם צמיד חדש על היד. "תני לי לנחש" הוא אומר לה, "את והבוס שלך שוב זכיתם בלוטו?" "כן! זה ממש מדהים איזה מזל מטורף יש לנו! בדיוק עכשיו קניתי לעצמי את הצמיד הזה והאמת היא שאני ממש מותשת מכל הבלגן בחנות, יש סיכוי שאתה תעשה לי טובה ענקית ותמלא לי את האמבטיה כדי שאני אוכל לנוח קצת?" "הכל בשבילך יקירתי..." ענה דרור. כעבור כמה דקות האישה מגיעה לחדר המקלחת ורואה שהאמבטיה מלאה רק בס"מ וחצי של מים. "דרור מה זאת הבדיחה הזאת? איך נראה לך שאני אעשה אמבטיה עם כל כך מעט מים?" "מה את רוצה מתוקה? אני שמתי מעט מים כי אני לא רוצה להרטיב את "כרטיס הלוטו" שלך!"

כתבת חדשות מקומית שמעה על אישה שמצליחה לגדל עשרה ילדים בלי בעיות ולדאוג לכל מחסור שלהם, למרות שהיא בכלל לא עובדת. היא הגיעה לבית של האישה המסתורית כדי לבדוק איך זה ייתכן והופתעה לגלות שהוא היה גדול למדי ומטופח היטב. היא דפקה בדלת והופתעה פעם נוספת כשראתה שהאישה שפתחה אותה עבורה הייתה בסך הכל בת כ-30. הכתבת הסבירה לאישה שהיא רוצה לראיין אותה, והיא הסכימה. "הבנתי שיש לך עשרה ילדים, זה נכון?" פתחה הכתבת ושאלה. "נכון מאוד" השיבה האישה. "וזה נכון שאת בכלל לא עובדת?" המשיכה הכתבת. "זה נכון מאוד" חזרה האישה ואמרה. "לא קשה לך לגדל אותם ככה?" שאלה הכתבת בפליאה. "בכלל לא, הם ילדים מאוד נוחים וממושמעים, תמיד באים כשאני קוראת להם ועושים את מה שאני מבקשת" ענתה האישה. "מעניין מאוד, אפשר לדעת איך קוראים להם?" ניסתה הכתבת להקשות. "כמובן, קוראים להם משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה, משה ומשה". "רגע מה?" שאלה הכתבת ההמומה, "לכל 10 הילדים שלך קוראים משה? איך זה הגיוני???" "ככה יצא" הגיבה האישה באדישות. "אז מה את עושה אם את רוצה לקרוא להם לאכול או לצאת מהבית?" חקרה הכתבת. "אני פשוט קוראת 'משה' והם כולם באים" השיבה האישה. "אבל מה את עושה כדי שרק אחד מהם יבוא ולא כולם?" המשיכה הכתבת המבולבלת. "אה זה קל, אני פשוט קוראת להם בשם המשפחה שלהם!"

שייח' פרסי מפורסם ועשיר הגיע לבית חולים בעקבות בעיה רפואית דחופה ומיד נשלח לחדר ניתוח כדי שהרופאים יוכלו לנסות להציל את חייו, הייתה רק בעיה אחת, לשייח' היה סוג דם נדיר מאוד ובבית החולים לא היו מנות דם מתאימות, למרבה המזל, לאחר בירור קצר הרופאים גילו שבבית החולים מבקר יהודי צעיר שיש לו את סוג הדם המתאים. השייח' הבטיח לצעיר פיצוי הולם אם הוא יסכים לתרום לו דם כדי שהוא יוכל לעבור את הניתוח, והיהודי הסכים בשמחה. הניתוח עבר בהצלחה והשייח' היה נאמן להבטחתו – כמה ימים לאחר שהוא יצא מבית החולים הוא קנה ליהודי שעון רולקס יוקרתי ומכונית BMW חדשה. שבוע ימים לאחר מכן השייח' הגיע לבית החולים כדי לעבור ביקורת לאחר הניתוח ולרוע המזל הרופאים גילו שמשהו השתבש בצורה נוראית ושיש צורך לערוך ניתוח דחוף נוסף. בצירוף מקרים מדהים, אותו צעיר יהודי שתרם לשייח' דם עבור הטיפול הקודם שלו ביקר בבית החולים שוב בדיוק באותו היום, וכדי לאפשר לו לעבור את הניתוח הדחוף ומציל החיים השייח' ביקש מהרופאים לפנות אליו לצורך קבלת תרומת דם נוספת בתמורה לפיצוי הולם. היהודי הסכים בשמחה להעניק תרומת דם נוספת, וכעבור כמה ימים כשהוא כבר חזר לביתו, הוא שמע דפיקה בדלת וגילה שם שליח שנתן לו מעטפה יוקרתית עם החותמת האישית של השייח'. 'כרטיסי טיסה? צ'ק על סכום כסף מטורף? מעניין מה הוא הביא לי הפעם...' חשב הצעיר. אך כשהוא פתח אותה הוא מצא בפנים רק כרטיס ברכה פשוט שעליו היו כתובות כמה מילות תודה. מבולבל ומאוכזב, התקשר הצעיר לשייח' הפרסי ושאל אותו "תגיד, איך זה יכול להיות שבפעם הקודמת שעזרתי לך אתה היית כל כך נדיב והענקת לי מתנות נפלאות, ובפעם השנייה שאני מציל את החיים שלך כל מה שאני מקבל זה כרטיס ברכה מסכן?" "תראה..." ענה השייח', "בפעם הראשונה שעזרת לי הייתי 100% פרסי גאה והייתי חייב לך פיצוי הולם. עכשיו כשיש לי את הדם שלך בגוף אני כבר כמעט כמוך! אז לא צריך לעשות עניין גדול מקצת עזרה של יהודי ליהודי..."

בלילה אירופאי קר אחד בשנת 1935, תמרה גולדשטיין, אישה יהודייה מבוגרת, נכנסה לבית מלון בעיר מבודדת לאחר שמכוניתה התקלקלה, הציגה את עצמה בפני פקיד הקבלה וביקשה חדר ללילה. "אני מצטער גברתי, אין לנו חדרים פנויים במלון" הוא אמר לה. "אבל יש שלט על הדלת שלכם שאומר שיש חדרים פנויים" הגיבה גברת גולדשטיין בפליאה. "זה כנראה בטעות" אמר הפקיד, "תצטרכי למצוא מקום אחר לישון בו". "אמרו לי שזה בית המלון היחיד בעיר" היא השיבה, "אולי תוכל לבדוק בכל זאת אם יש לכם איזה חדר בשבילי?" "אני מצטער גברת, אין לנו שום חדר בשבילך", אבל תוך כדי שהפקיד אמר את זה, ניגש לקבלת המלון גבר נסער עם מזוודה והודיע שהוא חייב לעזוב את החדר שלו בדחיפות בגלל מקרה חירום רפואי. הפקיד לקח מהגבר את המפתח של חדרו ותשלום עבור השהות שלו, ואז גברת גולדשטיין פנתה אליו שוב ואמרה "אז מה לגבי עכשיו, אני יכולה לקבל את החדר של האדון הזה?". "תראי גברת..." פנה אליה הפקיד, "לא רציתי להגיד לך את זה מקודם, אבל את פשוט לא יכולה לישון כאן. בית המלון הזה לא מקבל יהודים". "מי אמר שאני יהודייה?, אני בכלל נוצרייה!" אמרה גברת גולדשטיין בפליאה. "קשה לי להאמין בזה", השיב לה הפקיד "אבל בואי נשאל אותך כמה שאלות ונגלה... מי היה בנו של אלוהים?" - "ישו" - "איך קראו לאימא שלו?" - "מרים" - "איפה הוא נולד?" - "בבית לחם" - "איפה בדיוק?" - "בתוך מערה" - "למה?" - "בטח בגלל ששמוק כמוך לא הסכים לתת חדר לאימא שלו רק בגלל שהיא יהודייה!"

מוחמד בן ה-6, שמתגורר עם הוריו בפריז, עולה לכיתה א' והולך בפעם הראשונה לבית הספר. בשיעור הראשון של היום, המורה מבררת את שמו של כל אחד מן התלמידים בכיתה. כשהיא מגיעה אל מוחמד, היא מסתכלת עליו ושואלת: "מה שמך, חמוד?" והוא עונה לה בתגובה: "מוחמד". המורה המופתעת מעקמת מעט את פרצופה, ואומרת לו: "פה בצרפת אין שם כזה מוחמד. מהיום השם שלך הוא ז'אן פייר". בסיומו של יום הלימודים חוזר מוחמד לביתו, ואיך שהוא פותח את דלת הבית ונכנס, אימו קוראת אליו: "מוחמד מתוק, איך היה בבית הספר? מה תרצה לאכול לארוחת הצהריים?". עונה לה הילד בהחלטיות: "מהיום לא קוראים לי מוחמד יותר, שמי הוא ז'אן פייר". אימו של מוחמד מגיעה במהירות לסלון, מסתכלת בזעזוע על הילד וצועקת עליו: "איך אתה מדבר? יום אחד בבית הספר וכבר שכחת את כל המורשת שלך?" ומורידה לו שתי סטירות, "חכה שאבא יגיע וישמע על זה". כשאבא של מוחמד חוזר הביתה מעבודתו ושומע מה הילד אמר, גם הוא מתעצבן ומוריד למוחמד 4 סטירות, שתיים על כל לחי. יום לאחר מכן שב מוחמד לבית הספר, וכאשר הוא נכנס לכיתה והמורה מבחינה בו, היא ישר שואלת אותו בבהלה: "ז'אן פייר, מה קרה לך? למה כל הפנים שלך אדומות ונפוחות?" "תראי מה זה, המורה" עונה לה מוחמד, "לא עבר יום אחד מאז שנהייתי צרפתי וכבר שני ערבים תקפו אותי".

אשר, פנסיונר אלמן בן 85 מצא אהבה חדשה והתחתן עם מאיה, בחורה נאה בת 25. בערב הכלולות החליטה מאיה שבשל הגיל המתקדם של בעלה הטרי, עדיף שהם ישנו בחדרים נפרדים, ככה אשר לא יתאמץ יותר מדי בניסיון למלא את הציפיות שלה. אחרי שחגיגות החתונה נגמרו ומאיה נכנסה אל החדר שלה והלכה להתארגן כדי ללכת לישון, היא שמעה לפתע דפיקה על הדלת... כמובן שהאדם שדפק בדלת היה אשר, שחיפש "קצת אקשן". השניים נכנסו למיטה, עשו את מה שעשו, ולהפתעתה של מאיה - הגיל של אשר בכלל לא מנע ממנו לתפקד כמו שצריך. בסוף המעשה אשר בירך את מאיה לשלום, וחזר לחדרו. מאיה המשיכה בהכנות שלה לקראת השינה, הורידה את האיפור, תלתה את השמלה, הורידה תכשיטים ולפתע שוב נשמעה דפיקה בדלת. גם הפעם זה היה אשר, ששוב רצה להתייחד עם אשתו החדשה. למרות שהיא הייתה מופתעת, מאיה לא סירבה והשניים נכנסו ביחד למיטה שוב. גם הפעם אשר לא אכזב וכשהוא סיים הוא נישק אותה לשלום, אמר לה לילה טוב וחזר לחדרו. מאיה נכנסה למקלחת, וברגע שהיא יצאה היא שוב שמעה דפיקות בדלת, וזה שוב היה אשר - נלהב וחרמן כמו גבר בן 25. השניים נכנסו למיטה והתפרעו כמו כל זוג אחר במצב שכזה. אחרי כמה דקות של התאוששות, אשר שוב רכן למאיה כדי לנשק אותה לילה טוב ולהיפרד ממנה. "אתה יודע", היא אמרה לו, "אני חייבת להגיד שזה מדהים אותי שאתה, בתור גבר בן 85, מסוגל לתפקד כל כך טוב ובכזאת תדירות. כבר הייתי עם כמה גברים בחיים שלי ולמרות שכולם היו צעירים יותר ממך, אף אחד לא הצליח לעשות את מה שאתה עשית הלילה שוב ושוב". "רגע " אמר אשר, "את רוצה להגיד לי שכבר הייתי פה???"

נער צעיר מכפר מבודד שחי את כל חייו בלי מגע עם העולם החיצוני קיבל מהוריו רשות ללכת לבקר את אחותו המבוגרת בעיר הגדולה לכבוד יום ההולדת ה-16 שלו. ברגע שהנער סיפר לה את החדשות המשמחות האלו היא מאוד נבהלה, בגלל שהמשפחה שלה לא ידעה שהיא למעשה "אישה עובדת" והיא פחדה שהביקור של אחיה הקטן יחשוף את הסוד שלה. לכן כשהנער הצעיר הגיע לעיר הגדולה ושאל את אחותו איך יש לה כסף לגור במקום שכזה, היא פשוט אמרה לו "אתה יודע שכאן בעיר אנשים תמיד רצים ממקום למקום והם לפעמים רעבים, אז יש כאן הרבה דוכני מזון ואני עובדת בדוכן הנקניקיות הכי מצליח באזור". "ואוו זה מדהים!" ענה האח, "אני מאוד אוהב נקניקיות ושמעתי שכאן בעיר יש את האוכל הכי טעים בעולם! אולי מחר אני אוכל לבוא איתך לעבודה ותתני לי לנסות מנה בחינם כי אין לי כסף?". האחות סירבה כמובן, ואמרה שהיא תהייה מאוד עסוקה ולא יהיה לה זמן בשביל האח הקטן שלה. מתוסכל ומאוכזב, כבר באותו הלילה הנער הצעיר חשב על תוכנית ערמומית, ולמחרת בערב הוא עקב אחרי אחותו כשהיא יצאה לעבודה ואז ראה אותה נכנסת לבניין קצת מוזנח בלי שום מאפיינים מיוחדים. 'זה מוזר' חשב לעצמו הנער, אבל בגלל שהוא לא ממש מכיר את העיר הגדולה הוא לא חשד יותר מדי ונכנס לתוך הבניין בביטחון מוחלט. בפנים קיבלה את פניו אישה נאה מאוד שלבשה מעט מאוד בגדים... "שלום לך חמודי... באת לפה כדי לספק את ה'תיאבון' שלך?" היא שאלה אותו. "ברור שכן!" ענה הנער בהתלהבות. "מעולה..." המשיכה האישה, "רק תגיד לי מותק, איך אתה רוצה את זה – בשכיבה או בעמידה?" הנער היה מבולבל לרגע, ואז הוא פשוט אמר: "תראי אני לא יודע איך אתם עושים את זה כאן בעיר, אבל אני אישית אוהב את זה בפיתה..."

יום אחד הלך יוסי ברחוב, ולפתע הוא פגש את אבי, חבר שלמד איתו בבית הספר לפני כמה עשורים. יוסי קרא לו ושאל לשלומו. "לא כל כך טוב..." השיב אבי. יוסי שאל בדאגה מה קרה, וחברו ענה: "ובכן, כרגע פשטתי את הרגל ועליי להאכיל משפחה שלמה. אין לי מושג איך אעשה זאת". בתגובה, ניסה יוסי לנחם אותו עם חצי חיוך ומשפט קצרצר: "יכול להיות יותר גרוע..." ולאחר מכן נפרד ממנו לשלום והלך לדרכו. הם נפגשו שוב חודש לאחר מכן, במסעדה. יוסי שוב התעניין לשלומו של אבי, שהפעם ענה: "נורא! הבית שלי נשרף אתמול!" שוב השיב לו יוסי: "יכול להיות יותר גרוע..." והמשיך לעיסוקיו. כעבור כמה זמן הם נפגשו בשלישית, וגם הפעם יוסי שאל לשלומו של אבי. חברו השיב: "המצב רק הדרדר! אשתי עזבה אותי לא מזמן!" יוסי הנהן בראשו לאות הבנה וענה את תשובתו הרגילה, "יכול להיות יותר גרוע..." הפעם, סירב אבי לקבל את תגובתו, ואמר בתקיפות: "אני לא מצליח להבין אותך! אני כל פעם מספר לך כמה קשה לי ואילו אסונות נפלו עליי, וכל מה שיש לך להגיד לי הוא שיכול להיות יותר גרוע?! איך יכול להיות יותר גרוע מכל מה שחוויתי?!" יוסי השיב לו: "יכול להיות יותר גרוע, כי כל זה יכול היה לקרות לי..."

קרב היאבקות חשוב בין אלוף הארץ לבין סגנו , עמד להיערך בזירת היאבקות הומת אדם. רגע לפני תחילת הקרב, ישבו הטוען לכתר ומאמנו בחדר ההלבשה ושוחחו ביניהם. המאמן אמר: "אני אומר לך עוד פעם את מה שאמרתי לך כבר אלף פעמים: לא משנה מה קורה, אל תיתן לו לעשות עליך את אחיזת הבייגלה! אף אחד עוד לא הצליח להשתחרר ממנה!" המתאבק הנהן בראשו בהסכמה, קם מן המקום והחל להתאמן על תנועותיו תוך כדי שהוא קורא: "אני לא אתן לו לעשות עליי את הבייגלה, המאמן!". "טוב מאוד!" קרא לעברו חזרה המאמן, "תזכור: אל תיתן לו שום צ'אנס לעשות את הבייגלה!" האורות סביב הזירה נדלקו, הקהל שאג בהתלהבות ושני המתאבקים נכנסו לתוך הזירה, לקול הכרוז שהציג אותם ותשועות הקהל. רגע לפני שהקרב התחיל, הסגן נעמד בפינת הזירה וקיבל תזכורת אחרונה מן המאמן שלו: "אל תשכח – אסור לך לתת לו לעשות עליך את הבייגלה, שמעת?". המתמודד הנהן בראשו בחיוב והתקדם לעבר מרכז הזירה. הפעמון צלצל – והקרב החל! שני המתמודדים החלו להתאבק זה מול זה, הגופים התנגשו והתערבלו במלוא הכוח, הקהל געש, שאג והריע. תוך רגעים קצרים המתאבקים מצאו עצמם מתגוששים זה עם זה על רצפת הזירה. לפתע שם לב מאמנו של הסגן לתנועה מהירה שעושה האלוף. "הבייגלה..." לחש לעצמו בייאוש, אחז במגבת והתכוון לזרוק אותה לכיוון הזירה כדי להכריז על כניעה – הוא ידע שלמתאבק שלו אין שום סיכוי. "3...2..." החל שופט הקרב לספור לאחור. לפתע, נשמעה צרחה מחרישת אוזניים ממרכז הזירה. שני המתאבקים נפרדו בתנועה מהירה זה מזה, חזרו להתגושש לעוד רגע קצר, ולפני שמישהו בכלל שם לב – הסגן ריתק את האלוף לרצפה. "3...2...1..." ספר השופט, ואז הניף את ידו של הסגן והכריז עליו כאלוף החדש. פיו של מאמנו של הסגן, שהפך ברגע אחד לאלוף הארץ, נשמט אל הרצפה, כשידו עדיין אוחזת במגבת שהתכוון לזרוק פנימה. הוא עמד לצד הזירה נדהם והמום, לא מסוגל לזוז. האלוף החדש נישא אל חדר ההלבשה על ידי אוהדיו החוגגים, והמאמן אחריו. כשהם ניצבו זה מול זה, צעק המאמן אל עבר המתאבק בחיוך גדול: "מדהים אתה! איך עשית את זה??? אף אחד לא הצליח להשתחרר מהבייגלה אף פעם!" ענה לו האלוף החדש: "אני יודע שהזהרת אותי מהבייגלה אלף פעם... אבל מה יכולתי לעשות? הוא היה ממש טוב. לפני שבכלל הבנתי מה קורה, שמעתי את הספירה ולא יכולתי לזוז". "אז מה עשית?" שאל המאמן. השיב המתאבק: "באותו רגע הסתכלתי למעלה וראיתי מפשעה ממש מול הפנים שלי. קלטתי שאין לי מה להפסיד, אז פשוט נשכתי אותה הכי חזק שיכולתי... אתה לא מאמין כמה כוח אתה יכול לקבל רק מלנשוך את האשכים של עצמך!"

נחש עיוור וארנב עיוור נתקלו זה בזה יום אחד בקרחת היער. פנה הנחש אל הארנב ואמר לו: "סלח לי, איזה מין חיה אתה? אני פשוט עיוור ולא רואה שום דבר". ענה לו הארנב: "מתנצל, אבל גם אני לא ממש יודע, אני עיוור כמוך ואף פעם לא ראיתי את עצמי, או הבנתי מה אני בדיוק. שמע, אם אתה כבר פה, אולי תוכל למשש אותי ולגלות לי איזה מין חיה אני?". "אין בעיה" השיב הנחש, נכרך מסביב לארנב ומישש כך את כל גופו. לבסוף שיחרר הנחש את לפיתתו מהארנב, וסיכם בפניו כך: "תשמע, הרגשתי שאתה קטן מימדים, רך ופרוותי, עם זוג רגליים אחוריות בשרניות, אוזניים ארוכות וגמישות, אף קטן, פחוס ולחלוחי, שפמפם ארוך וזנב צמרירי. אם ככה אתה חייב להיות ארנב!". "מעולה! סוף סוף אני יודע מי אני!" אמר הארנב, ואז פנה להיפרד מהנחש: "תודה רבה לך אדון... אה, רגע, איזה חיה אתה בכלל, אתה יודע?". ענה לו הנחש: "האמת היא שממש לא. אולי תעשה לי טובה בחזרה – תמשש אותי גם ותזהה מה אני בדיוק". הסכים הארנב להשיב לנחש טובה תחת טובה, והחל למשש אותו לכל אורכו באמצעות כפותיו. בסיום הבדיקה פנה הארנב לנחש ואמר לו כך: "תשמע, הרגשתי שאתה מחוספס לחלוטין, שיש לך דם קר, אין לך שום עמוד שדרה, אתה גמיש, חלקלק וחסר ביצים. אם ככה - אתה חייב להיות פוליטיקאי!".

ראשי ממשלת אנגליה, צרפת ורוסיה טסים מלונדון למוסקבה כדי להשתתף בוועידה בין לאומית, ובדרך הם מתווכחים ביניהם מי אוהב את מדינתו ובני עמו הכי הרבה. בתחילת הטיסה ראש ממשלת אנגליה משקיף על אדמת ארצו, וכדי לעשות רושם על חבריו לטיסה הוא אומר: "אחחח מדינתי היפה, כמה שהייתי רוצה לזרוק מהמטוס את כל הכסף שלי כדי שבני עמי יוכלו ליהנות ממנו, אבל עד שהוא יגיע לקרקע הוא בטח יעוף עם הרוח אל תוך הים". בהמשך הטיסה, כשהמטוס עבר מעל צרפת, ראש הממשלה הצרפתי פנה אל שני המנהיגים האחרים ואמר: "צרפת מון שרי, כמה שהייתי רוצה לזרוק מהחלון את אוסף היינות העתיקים שלי כדי שבני עמי יוכלו ליהנות מהם, אבל לצערי איש לא יוכל לשתות אותם כשהבקבוקים יתנפצו על הקרקע". כשהמטוס נכנס לגבולות של רוסיה נאנח ראש הממשלה שלה בעצב ואמר "אימא רוסיה הגדולה, כמה שהייתי רוצה לגרום לבני עמי לשמוח ולזרוק את שניכם מהמטוס, אבל אחרי שתגיעו לקרקע אף אחד כבר לא יזהה אתכם..."