בדיחות בנושא וענונו יעקב

במהלך בדיקה כללית שערך הרופא ליעקב, הוא ביקש ממנו לתאר את תדירות הפעילות הפיזית שהוא מבצע ביום-יום. "ובכן, אתמול אחרי הצהריים, כמו בכל יום, הלכתי 8 ק"מ במסלול די מאתגר" השיב יעקב, "אחרי זה, המשכתי ללכת עוד קילומטר אחד על גדות האגם, דילגתי מעל גבעות סלעיות, רצתי בין העצים ביער, דילגתי מעל שיחים, וכמובן נזהרתי שלא להרוס את הדשא בדרך". "וואו!" אמר הרופא בפליאה, "אפשר לומר שאתה אדם אקטיבי שאוהב מאוד את השטח." "לא" השיב יעקב, "אני פשוט שחקן גולף ממש גרוע..."

ברגעים האחרונים לחייו של יעקב הקשיש, הקיפו אותו כל בני משפחתו. כשהוא הרגיש שהוא עומד לקחת את נשימותיו האחרונות, הוא אסף את כל כוחו ולחש: "אני חייב לספר לכם את הסוד הכמוס ביותר שלי". משפחתו מיד התקרבה אליו והאיצה בו להמשיך לדבר לפני שיגיע זמנו. "לפני שהתחתנתי, היה לי הכל", אמר יעקב. "הייתה לי מכונית מהירה, הרבה נשים יפות ויותר כסף משהייתי יכול לספור, אך חבר טוב הזהיר אותי ואמר לי: 'עליך להתחתן ולהקים משפחה, אחרת לא יהיה איש שיביא לך כוס מים כשתהיה על ערש דווי'. אז לקחתי את עצתו, הפסקתי להיפגש עם הבנות היפות והכרתי את אימא שלכם, הפסקתי לשתות אלכוהול והתחלתי להיות מבוגר אחראי. מכרתי את מכונית הספורט שלי, השקעתי כסף בתוכנית חיסכון לילדים, לימדתי אתכם את כל מה שאני יודע והנה אנחנו כאן עכשיו..." יעקב לקח כמה נשימות והמשיך בלחישה, "ואתם יודעים מה?" "מה?" שאלו כל בני המשפחה של יעקב והתקרבו אליו כדי לשמוע את תשובתו. "עכשיו כשאני עומד למות אני אפילו לא צמא!"

ילד אחד חוזר מבית הספר הביתה ומספר לאימו: "בזמן ההפסקה ראיתי את אבא עובר עם האוטו ליד בית הספר. באוטו הייתה דודה אסתר והם נסעו לחורשה ליד בית הספר. רציתי להגיד להם שלום ולכן רצתי אחריהם לחורשה. כשהגעתי לחורשה, ראיתי את אבא מוריד לדודה אסתר את החולצה ודודה אסתר מורידה לאבא את המכנסיים ואז..." "עצור" הפסיקה האימא את הסיפור ואמרה: "בוא ותספר את כל הסיפור בארוחת הערב כשאבא יהיה פה". בזמן ארוחת הערב אומרת האימא לילד: "בוא תספר לנו מה ראית היום בהפסקה בבית הספר". הילד התחיל לספר: "ראיתי את האוטו של אבא עובר ליד בית הספר ויחד איתו הייתה דודה אסתר. רציתי להגיד להם שלום אז רצתי אחריהם לחורשה. ואז ראיתי שאבא מוריד לדודה אסתר את החולצה ודודה אסתר מורידה לאבא את המכנסיים, ואז אבא עשה לדודה אסתר מה שעשה דוד יעקב לאימא כשאבא היה במילואים". מסקנה: תמיד כדאי להקשיב עד הסוף.

יעקב היה פריק של צעצועים וגאדג'טים. אשתו שושי כבר ויתרה מזמן על האפשרות לשנות אותו. יום אחד הגיע יעקב הביתה עם עוד רכישה יוצאת דופן. זה היה מין רובוט, שיעקב טען כי למעשה הוא גלאי שקר. בערך ב-5:30 אחר הצהריים עידו, בנו בן השתיים-עשרה של יעקב, חזר הביתה מבית הספר. הוא איחר ביותר משעתיים. "איפה היית? למה כל כך איחרת לחזור הביתה?" שאל יעקב. "הלכתי עם עוד כמה תלמידים לספרייה כדי לעבוד על שיעורי הבית" אמר עידו. הרובוט הקיף את השולחן, נתן לעידו 'כאפה', וכמעט הפיל אותו מהכיסא. "בן," אמר יעקב, "הרובוט הזה הוא גלאי שקר, עכשיו תגיד לנו איפה באמת היית אחרי הלימודים..." "הלכנו לבית של יוני לראות סרט" אמר עידו. "מה ראיתם?" שאלה שושי. "עשרת הדיברות" עידו ענה. הרובוט הלך אל עידו ושוב סטר לו בחוזקה, כשהוא מפיל אותו מהכיסא. עידו התרומם מהרצפה, התיישב בכסא ואמר, "אני מצטער ששיקרתי. אנחנו צפינו בקלטת בשם 'מלכת הסקס'." "אני מתבייש שאתה בני," אמר יעקב. "כשהייתי בגילך, מעולם לא שיקרתי להורים שלי." הרובוט הקיף את השולחן, ניגש אל יעקב וסטר לו בעוצמה. שושי התגלגלה מצחוק, ואמרה כמעט בדמעות, "אתה ביקשת את זה... ואל תהיה כל כך קשוח עם עידו, אחרי הכל, הוא הבן שלך!" הרובוט הקיף שוב את השולחן, ניגש אל שושי והעיף אותה מהכיסא שלה...

שעת לילה מאוחרת והטלפון מצלצל בלשכתו של נשיא איראן. "מי זה?!" עונה הנשיא בעצבים. "זה יעקב צפלר מישראל" אומר הבחור מהצד השני של הקו. "התקשרתי להודיע לך באופן רשמי שאנחנו מכריזים עליך מלחמה!" "מה אתה אומר?" מלגלג הנשיא. "מה הגודל של הצבא שלך?" "רגע, תן לי לספור..." עונה יעקב "יש אותי, את מנדל, מוישה בן דוד שלי, אבי גולדברג מקס, ארי ואיציק!" "טוב מאוד" עונה הנשיא "לי יש צבא של מיליון לוחמים!" "אוקיי" יעקב מהרהר "תן לי לחזור אלייך", ומנתק. למחרת, שוב מצלצל הטלפון בלשכה. "המלחמה עדיין בתוקף!" מכריז יעקב. "עכשיו יש לנו גם דחפור וגם את הטרקטור של שמחה ליבוביץ השכן שלי!" "טוב מאוד" עונה הנשיא. "לי יש צבא של 16,000 טנקים וליתר ביטחון גם הכפלתי את כמות החיילים וכעת אנחנו צבא של 2 מליון לוחמים" "אוי גוועלאד..." אומר יעקב "תן לי לחזור אליך", ומנתק. אחרי יומיים, שוב מצלצל הטלפון בלשכה "הלו? זה שוב יעקב, שומע?" "נו, מה עכשיו?" שואל הנשיא. "אנחנו מבטלים את המלחמה!" "למה?!" מתפלא הנשיא. "תראה, דיברנו ביננו והבנו שאין שום דרך שבה נצליח להאכיל 2 מיליון שבויים..."

שלוש נשים מבוגרות נפגשו זו עם זו כדי לפטפט על החיים, ובדומה לכל אימא, כל אחת מהן שמחה לספר לאחרות מה הופך את הבן שלה למוצלח ולאהוב מכולם. "יעקב שלי," אמרה הראשונה, "הוא ללא ספק הבן שכל אימא הייתה רוצה. בכל יום ראשון הוא מביא לי זר ענקי של פרחים, מדי יום חמישי הוא מזמין אותי למסעדה יקרה לאכול, ומספיק שאני רומזת שחסר לי משהו בבית ולמחרת זה כבר ממתין לי על יד דלת הכניסה. כמות הכסף שהוא מוציא עלי היא דבר שאין כדוגמתו!" "נשמע שיעקב באמת נחמד מאוד," ענתה השנייה. "אבל עם כל הכבוד, בכל פעם שאני חושבת על הדרך שבה משה מטפל בי, אני מבינה שאין מקום להשוואה. בכל בוקר הוא מכין לי חביתה וקפה טרי, בכל צהריים הוא מגיע במיוחד כדי לבשל לי ארוחה בת שלוש מנות, ובכל ערב ממתינה לי ארוחת מלכים אצלו בבית. כשמדובר על בזבוז כסף על אמא שלו, הוא אף פעם לא מפחד להיפרד מכמה מאות שקלים." "נו," נאנחה השלישית. "אני לא רוצה לגרום לאף אחת מכן לאי נעימות, אבל כמה מאות זה סכום שולי ביותר. כבר כמה שנים שאריק שלי מבזבז עלי לפחות כמה אלפים מדי חודש!" "כמה אלפים?!" קראו שתי האחרות. "איך זה ייתכן?" "פשוט מאוד," ענתה האישה השלישית בסיפוק. "פעמיים בשבוע הוא נוסע עד לירושלים ומשלם לאיזה ד"ר אחד 500 שקלים לשעה רק כדי לשכב על הכורסה שלו ולדבר עלי ועל איזה אמא מיוחדת אני..."

יום אחד ביקש סבא יעקב מנכדתו דניאל שתעזור לו לשתול צמחים בגינה. לאחר כחצי שעה של עבודה ראה הסבא שנכדתו הפסיקה לשתול צמחים ורק עמדה והביטה על האדמה. סבא יעקב ניגש אליה ושאל: "מה קרה? כבר התעייפת?" "לא סבא", ענתה דניאל, "מצאתי תולעת קטנה ומסכנה שלא מצליחה להיכנס לחור שלה באדמה". סבא יעקב ניגש לראות במה מדובר, וראה שדניאל מחזיקה בתולעת ומנסה להכניס אותה בחזרה לחור באדמה, אולם היא אינה משתפת איתה פעולה. לאחר כמה רגעים של צפייה בנכדתו נאבקת בתולעת הוא פנה לדניאל ואמר לה: "מתוקה תוותרי, את לא תצליחי כי זה בלתי אפשרי. התולעת הזו יותר מדי רפויה ומידלדלת כדי שתוכלי לדחוף אותה לשם". דניאל התעלמה מסבה ולכן אחרי מספר שניות הוא אמר לה: "את יודעת מה, בואי נעשה התערבות; אתן לך עוד 2 דקות לנסות להכניס את התולעת לחור. אם תצליחי, תקבלי ממני 50 שקלים, אבל אם לא תצליחי אחרי 2 הדקות אנחנו חוזרים לשתול צמחים ולא משחקים עוד עם התולעת, טוב?" דניאל חשבה קצת, ואז רצה הביתה עם התולעת בידה. כשחזרה לגינה היה בידה השנייה תרסיס לשיער. היא ריססה את התולעת עד שנהייתה ישרה ונוקשה כמסמר והיא הכניסה אותה בקלות לתוך החור באדמה. סבא יעקב הרים גבה, נתן לדניאל את 50 השקלים שהבטיח לה, חטף מידה את תרסיס השיער ורץ בחזרה לתוך הבית. כעבור חצי שעה סבא יעקב חזר לגינה ונתן לנכדתו 50 שקלים נוספים. דניאל המופתעת אמרה: "סבא, כבר הבאת לי כסף, הכל בסדר... אתה מרגיש טוב?" "אני מרגיש מצוין!", אמר סבא יעקב, "50 השקלים שנתתי לך קודם היו ממני, וה-50 האלה זה מסבתא שלך כאות תודה על הרעיון המעולה שלך!"

יעקב סוף סוף יצא לפנסיה, והוא החליט שברצונו לעבור לגור במקום שקט שבו יוכל להעביר את ימיו ברוגע ובנועם ולישון בכל אחר צהריים כמו תינוק. הוא רכש בית ברחוב שקט, לא רחוק מבית ספר. הבעיה היא שבמשך שבוע שלם, בכל יום אחרי הצהריים ובדיוק בשעה שבה ישן, עברו ליד ביתו שלושה ילדים עם מקלות בידיים, אותם הם דפקו על פחי אשפה והרעישו בקולי קולות. יעקב החליט שזה חייב להיפסק, והיה לו רעיון מושלם. הוא חיכה שהילדים יגיעו, וכשאכן הופיעו כהרגלם, הוא יצא אליהם ואמר להם, "אתם ילדים ממש נהדרים, גם אני הייתי כמוכם כשהייתי בגילכם – הייתי דופק מקלות על כל דבר שראיתי. אתם מזכירים לי את עצמי כשהייתי קטן – תעשו לי טובה, אם תעברו פה בכל יום ותעשו את זה, אני אתן לכל אחד מכם 5 שקלים". הילדים כמובן שמחו ואמרו לו שהם יחזרו בכל יום וירעישו כמה שיותר. עברו מספר ימים בהם יעקב שילם לילדים 5 שקלים כפי שהבטיח, ויום אחד הוא יצא לפגוש אותם עם פרצוף עצוב. הוא אמר להם, "תראו ילדוד'ס, אני ממש מצטער, אבל נבלע לי כרטיס האשראי ולא הצלחתי להוציא כסף. אין לי מספיק כדי לתת לכם הרבה, אז תצטרכו להסתפק ב-2 שקלים לכל אחד". הילדים כמובן לא היו מרוצים, אך קיבלו את התשלום והמשיכו לדפוק על הפחים כהרגלם. עברו עוד מספר ימים, בהם הילדים הרעישו ככל יכולתם עבור 2 שקלים ליום. יצא יעקב לפגוש אותם יום אחד, ופניו היו קודרים מאוד. "תראו...", אמר להם, "אני ממש מצטער, אבל לא קיבלתי את כספי הפנסיה שלי החודש. אני אאלץ להביא לכל אחד מכם רק חצי שקל". "זהו?!" אמר המנהיג של החבורה. "נראה לך שאנחנו נבזבז את הזמן שלנו על חצי שקל? השתגעת! אין מצב! אנחנו לא נחזור לפה עוד, זה לא שווה את זה!". ומאז, יעקב ישן בכל אחר צהריים כמו תינוק...

יעקב וחנה היו נשואים במשך שנים רבות, ולמרות שהיחסים בין השניים היו טובים מתמיד, יעקב החל להיות מוטרד מכך ששמיעתה של אשתו איננה עוד כפי שהייתה. יעקב חשש להעלות את הנושא לפני חנה, שכן להגיד לאדם אחר שהוא זקוק למכשיר שמיעה אינו מעשה נעים במיוחד, אז הוא החליט להתקשר לרופא המשפחה על מנת לקבל עצה בקשר למה שעליו לעשות. הרופא סיפר ליעקב שישנה בדיקה לא פורמלית ופשוטה מאוד שהוא יכול לבצע בעצמו וכך לשפוט בצורה יעילה את בעיית אובדן השמיעה של אשתו. "זה מה שאה צריך לעשות", אמר הרופא, "עמוד במרחק של כ-15 מטר ממנה, ובקול שיחה רגיל אמור לה משהו וראה אם היא שומעת. אם היא לא מגיבה, התקרב לכדי 10 מטר ואחר כך 5 מטר וכך הלאה, עד שאתה מקבל תגובה". באותו הערב חנה בישלה במטבח את ארוחת הערב בעוד שיעקב ישב בסלון וקרא ספר. לפתע הוא נזכר בשיחתו אם הרופא וחשב לעצמו 'אני בערך 15 מטר ממנה עכשיו, אולי כדאי לנסות את מה שהרופא ביקש'. "חומד, מה אוכלים הערב?" הוא קרא בקול, ולא נשמעה שום תגובה. הוא קם מהכורסה, התקרב למטבח במרחק של כ-10 מטרים מאשתו ושאל שוב: "חומד, מה אוכלים הערב?". שוב, אין תגובה. הוא נעמד ליד הכניסה למטבח ושאל: "חנה, מה אנחנו אוכלים היום לארוחת ערב?". אין קול ואין עונה. בשלב הזה יעקב כבר היה מודאג מאוד ולכן הוא נכנס למטבח, נעמד מאחורי אשתו ואמר בקול רם: "מה אוכלים לארוחת ערב?". "יעקב, בפעם הרביעית אני כבר אומרת לך, אוכלים עוף צלוי אז תפסיק להציק לי כל הזמן!". מוסר ההשכל של הסיפור: גם כשאנחנו חושבים שהבעיה היא אצל האחר, תמיד כדאי שנבדוק את עצמנו!

יעקב השרירן, שעוסק כבר שנים רבות בפיתוח גוף, התחיל לצאת לאחרונה עם רונה הבלונדינית. הדברים התקדמו טוב בין השניים, וכבר אחרי הדייט הרביעי שלהם רונה הייתה מוכנה "לקחת את העניינים קדימה". אז הם הגיעו יחד לדירה שלה אחרי ארוחת ערב נחמדה בחוץ, ואיך שהם נכנסו לבית היא הם החלו להתנשק בלהט, להתקדם לכיוון המיטה ולפשוט את בגדיהם. יעקב הוריד את חולצתו, רונה הנלהבת אמרה: "וואו איזה חזה שרירי יש לך!" ויעקב המוחמא ענה לה, "כן בובה, 100 קילו של דינמיט אני!" והשניים המשיכו להתגפף. יעקב התחיל להוריד אט אט את מכנסיו, נותר רק עם תחתונים, ורונה שלא יכלה לעצור את התלהבותה קראה, "וואו איזה שוקיים מפוסלות יש לך!", ויעקב השיב לה שוב, "כן בובה, 100 קילו של דינמיט אני!" השניים כבר היו ממש בתוך העניין, ידיהם לופתות האחת את השנייה והעניינים התלהטו לגמרי. רונה פשטה בגדיה לחלוטין, יעקב הפשיל את תחתוניו, רונה הגניבה מבט מהיר מטה... ופתאום קפצה מן המיטה בבהלה, כיסתה עצמה בשמיכה ובצרחה חדה רצה החוצה מן החדר. יעקב המופתע מיהר לשים את בגדיו עליו ולבוא אחריה. כשהוא תפס אותה בסלון, כולה נפחדת ונסערת, הוא אמר לה, "היי בובה לאן ברחת? מה קרה?" אז רונה הנסערת ענתה לו בתדהמה, "מה לאן? עם כל כך הרבה דינמיט עליך, לא יכולתי שלא לברוח כשראיתי כמה הפתיל קצר!"

איש זקן אחד שהיה על ערש דווי החליט לבקש מאשתו את הבקשה האחרונה שלו לפני המוות: "תקשיבי, אני יודע שלא נשאר לי הרבה זמן, והייתי רוצה שתעשי משהו בשבילי אחרי שאמות". האישה הבטיחה: "זאת הבקשה האחרונה שלך, אז אעשה כל מה שתבקש". "אני רוצה שתתחתני עם חבר שלי יעקב" אמר. האישה המופתעת שאלה: "עם יעקב? חשבתי שאתה ממש שונא אותו!" הוא הסתכל עליה וענה: "נכון, בדיוק בגלל זה..."

יעקב, יהודי אמריקאי עם שורשים חזקים בקהילה, החליט לשלוח את בנו לישראל כדי שיספוג קצת מהקדושה של מדינת אבותיו. לאחר מספר שבועות בישראל, בנו של יעקב חזר ולהפתעתו של אביו – הוא התנצר. יעקב לא ידע מה לעשות, והוא פנה לחבר בקהילה שלו - אשר, כדי שיעזור לו. לאחר ששמע את דבריו של יעקב, אשר אמר: "זה מוזר... גם אני שלחתי את הבן שלי לישראל לפני כמה זמן, וגם הוא התנצר שם!" שני האבות אובדי העצות החליטו לפנות לרב של הקהילה שיעזור להם עם הבעיה. לאחר ששמע את הסיפור של שניהם, הרבי השיב: "זה מוזר... גם אני שלחתי את הבן שלי לישראל, והוא התנצר שם." לאחר שהבינו את הדפוס המשונה, שלושת הגברים החליטו לטוס יחדיו לישראל כדי לרדת לפשר העניין. הם נסעו לכותל המערבי והתפללו לבורא עולם במשך שעות ארוכות כדי שיתן להם תשובה. בתום התפילה שלושת האבות המיוסרים הרימו את ראשם לשמיים ושאלו את אלוהים: "שלחנו את הבנים שלנו לכאן ובמקום להתחזק, הם התנצרו! מה עלינו לעשות???" לאחר כמה רגעים מתוך השמיים בקע קול שאמר: "זה מוזר... גם אני שלחתי את הבן שלי לארץ הקודש לפני כמה זמן..."