1. אדוארד מאנה – אבי האימפרסיוניזם (1832-1883)
על אף שהוא היה אמן שנוי במחלוקת, מאנה היה משמעותי מאוד לדור שלם של אמנים צרפתיים, ואפשר אף לומר שיצירותיו היוו את הבסיס להתפתחותה של תנועת האימפרסיוניזם, בה ניגע בהרחבה בהמשך. למאנה יש מספר מאפיינים אומנותיים שחוזרים על עצמם בציוריו:
-
השטחה: הציור לרוב בצבע אחיד (בהשפעת חיתוכי העץ היפניים).
-
ניגודים קיצוניים של אור וצל: עד לתקופת מאנה היה נהוג לצייר צללים הדרגתיים.
-
קומפוזיציה חתוכה: הסגנון הזה הוא בהשראת המצאת המצלמה.
-
תאורה חזקה: מאנה מאוד אוהב לשלב בציורים שלו אור חזק וברור.
אחד הציורים המפורסמים ביותר שלו הוא ״אולימפיה״, בו מופיעה זונה עם הבעת פנים שמעידה על ביטחון עצמי וחוסר בושה. הציור עורר שערורייה ומחלוקת גדולים, אולם על פי מאנה מדובר בפרפרזה לציור ״ונוס מאורבינו״ של הצייר האיטלקי טיציאן. בניגוד לציור המקורי עם זאת, בציורו של מאנה היו סממנים רבים למיניות, ביניהם הסחלבים, השיער המתרומם, החתול השחור וזר הפרחים. הנה שני הציורים אחד לצד השני – העליון של מאנה, והתחתון של טיציאן.
זה לא הציור היחידי שלו שנדחה על ידי קהילת האמנים והציבור, אולם הממשל תמך בו, ועל כן הוא המשיך לעבוד ולצייר עד לשנות ה-40 לחייו, בהם לקה בעגבת ושיגרון שגרמו למותו. הציור האחרון שזכה לצייר לקראת מותו הקרב ובא הוא ״הבר בפולי ברז׳ר״, וניתן ממש לראות בו את העצבות של אחרית ימיו תחת הבעתה המשועממת של המוזגת, שעל אף שהיא מוקפת באורות (סימן לקדמה ומודרניות), היא מרוחקת ודעתה מוסחת.
2. קלוד מונה – מאסטר של אור וצבע (1840-1926)
מונה, כמו מאנה, היה מבין המייסדים ומובילי זרם האימפרסיוניזם – תנועה אומנותית שרווחה באירופה ובעיקר בפריז במאה ה-19 והשפיע לא רק על האומנות החזותית, אלא גם על המוזיקה והספרות. שמה של התנועה מגיע מציורו של מונה – ״התרשמות, זריחה״ (Impression, soleil) – בה מתואר נוף ימי בנמל של לה הבר שבצפון צרפת.
מונה נהג לצייר בעיקר נופים כפריים ועירוניים, והוא ניסה לחקות את האופן שבו העין קולטת את מה שהיא רואה. הטכניקה שלו שילבה רישום מהיר בצבע עם משיכות מכחול קצרות ומלאות בצבע, כולל שימוש בצבעים משלימים. המטרה העיקרית שלו הייתה להראות כיצד האובייקט משתנה בהתאם לאור ומזג האוויר, ולכן הוא יצר סדרת תמונות של נופים בתנאי תאורה ומזג אוויר שונים, כמו למשל ״ערימות השחת״.
מונה שכר בשנת 1883 חלקת אדמה בז׳יברני, אותה לבסוף קנה ולשם הוא עבר יחד עם משפחתו. הוא טיפח את החלקה והפך אותה לגינת מים בסגנון הגנים היפניים, זאת בין היתר כדי שיהיו לו מוטיבים חדשים לציור. על גדות האגם הוא שתל עצי ערבה, אירוסים וקני במבוק, ואת פני המים כיסה בצמחי נימפאות אקזוטיות. שם הוא צייר במשך למעלה מ-25 שנה כמה מהציורים המפורסמים ביותר שלו, כמו סדרת שושנות המים והציור שלפניכם – ״הגשר, הרמוניה בירוק״.
3. פול סזאן (1839-1906) – מייסד האומנות המודרנית
סזאן היה אחד מגדולי האמנים הפוסט-אימפרסיוניסטיים, והוא השפיע רבות על התפתחות האומנות במאה ה-20 ובמיוחד על זרם הקוביזם, על אף שלא היה קוביסט בעצמו. הוא הרבה לצייר דיוקנים, ציורי נוף וטבע דומם, וכמעט בכל אחת מיצירותיו אפשר לראות "נבואה" לזרמי האומנות שיגיעו בשנים הבאות. בניגוד לשיטת ה״אור וצל״ שהייתה נהוגה בתקופתו, סזאן שם יותר דגש על פרספקטיבה ואפשר לראות דוגמאות לכך בסדרת ציורי הנוף שלו מהכפר ל׳אסטק.
לאורך השנים סזאן חקר לעומק את הקומפוזיציה באומנות, ויצר מספר רב של ציורים שנחשבים למכוננים בתולדות האומנות. סגנונו שאף לייצר את מהותו של מושא הציור, זאת בניגוד לאימפרסיוניזם, ועקב כך הייתה לו השפעה רבה מאוד על הזרם הקוביסטי והציור המופשט. אפשר לראות זאת בציור ״אגם אנסי״, שאמנם אינו נחשב קוביסטי, אך יש בו נגיעות של הסגנון, וזאת עוד לפני שכלל נוצר.
ביום סוער אחד סזאן עבד בגינתו, ואחרי שעתיים החליט לחזור הביתה, אולם התמוטט בדרך ואיבד הכרה. כשנלקח לביתו על ידי עוברי אורח, התגלה כי הוא סובל מהיפותרמיה, והוא חטף דלקת ריאות חמורה. ביום שלמחרת הוא יצא שוב לגינתו כדי לעבוד על ציורו האחרון, ״הגנן ואלייה״, אולם התעלף שוב, ואותו גנן ואלייה בעצמו קרא לעזרה, אך הצייר נפטר זמן לא רב לאחר מכן.
4. ז׳ורז׳-פייר סרה – ממציא הפוינטיליזם (1859-1891)
אמנם חייו היו קצרים, אך ז׳ורז׳ סרה היה לאחד מהציירים החשובים בצרפת, מאחר שהוא המציא את טכניקת ה״פוינטיליזם״ – שיטה לכיסוי התמונה בנקודות (״פואן״ בצרפתית) ובכתמים מבודדים של צבע. הנקודות כולן מתאחדות בעין האנושית לנוף ולדמויות, ללא משיכות מכחול וללא קווים כלל, ושיטה זו לציור הייתה חדשנית מאין כמותה.
סרה למעשה נחשב לאמן שהתחיל את הזרם הנאו-אימפרסיוניסטי, כשאת הדוגמה המובהקת והבולטת ביותר לכך ניתן לראות בציור ״יום ראשון אחר הצהריים על גדות האי לה גראנד ז׳אט״. לקח לסרה שנתיים לסיים את הציור, כשבשלב הראשון שלו הוא צייר אותו בטכניקות אימפרסיוניסטיות, ואילו בשלב השני הוסיף את הנקודות. כשהציור התפרסם, הוא היווה השראה אדירה לציירים פוסט-אימפרסיוניסטים רבים, ביניהם קלוד מונה וגם וינסנט ואן גוך.
סרה מת בגיל 31 מסיבות שאינן ידועות באופן מוחלט, ואת עבודתו האחרונה – ״הקרקס״ – הוא לא הספיק להשלים. אף על פי כן, הציור מוצג כיום במוזיאון ד׳אורסה שבפריז כפי שנותר במותו. מבקרים אמרו על הציור שהוא נוקשה מדי ושהאנשים נראים בו כמו בובות מכניות, אולם אחרים ראו בו כמבשר תנועת הקוביזם.
5. ז׳ורז׳ בראק – חלוץ הקוביזם (1882-1963)
אמנם הידוע ביותר באומנות הקוביסטית הוא פבלו פיקאסו, אך הוא לא עשה זאת לבד, אלא יחד עם ז׳ורז׳ בראק. כשבראק עבר לגור בפריז הוא נחשף לזרם האימפרסיוניסטי ושאב השראה רבה ממנו, אך אט אט עבר ליצור יצירות ברוח הפוביזם – זרם אומנותי שהיה בעל חיים קצרים מאוד, אשר התאפיין בשימוש בצבעים טהורים היוצאים ישירות מהשפופרת, ללא ערבוב. דוגמה לכך ניתן לראות ביצירתו – ״עץ זית ליד ל׳אסטק״. מספרים על בראק שהיה האחרון שהצטרף לתנועת הפוביזם והראשון לעזוב אותה.
בראק נפגש עם פיקאסו בשנת 1907 והתרשם מאוד מיצירותיו. השניים הפכו לחברים בעלי יחסים אישיים קרובים והערכה רבה מאוד אחד לשני, ויחדיו הם עשו מספר פריצות דרך אומנותיות בזכות מסקנות שהגיעו אליהן מדיונים, בעיקר על יצירותיו של פול סזאן. יחד הם ייסדו את זרם הקוביזם, ואפשר לראות דוגמה לדו-שיח שכזה ביצירתו של בראק ״העירומה הגדולה״ (מימין), שהייתה מעין תגובה ליצירה ״העלמות מאביניון״ של פיקאסו (משמאל).
דרכי השניים נפרדו כאשר בראק גויס למלחמת העולם הראשונה, שם הוא נפצע באופן חמור וחזר לצייר רק בשנת 1917 לאחר חודשים של אשפוז והחלמה. בחודשים אלה הוא החל להרהר במשמעות של היצירה שלו, ולאורך השנים הוא זנח את הקוביזם עבור סגנון אישי וייחודי יותר, שבניגוד לסגנון הקוביסטי שפיתח מתאפיין יותר בצבעים בוהקים. בערוב ימיו בראק צייר בעיקר טבע דומם, ובפרט ציפורים, כשהיצירה ״שני ציפורים״ הייתה ציור תקרה גדול שהזמינו ממנו למוזיאון הלובר.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: