נגישות
- דפדפן זה אינו תומך בניגודיות. אנא השתמש בדפדפן אחר כמו chrome או firefox
- ניגודיות עדינה
- ניגודיות גבוהה
- הדגשת קישורים
- גופן קריא (אריאל)
- גופן מוגדל
- איפוס
- הצהרת נגישות
בימים אלו כל העולם נסער ממגפת הקורונה המשתוללת כמעט בכל מקום על פני כדור הארץ, כשיותר ממיליון איש מכל רחבי תבל כבר נדבקו בנגיף ועוד עשרות אלפים נפטרו כתוצאה מהסיבוכים הנובעים ממנו. אמנם לרבים המצב הנוכחי נראה מסובך וחסר תקווה במיוחד, ויש שנדמה להם כי המגפה כבר יצאה לחלוטין משליטה, אך זה לא בהכרח נכון. אם אנחנו מסתכלים על העולם בכללותו – נוכל למצוא מספר מדינות גדולות שהצליחו להתמודד עד עתה יחסית טוב עם המגפה, ולמתן עד מאוד את מספר הנדבקים והקורבנות בשטחיהן. אז כדי להראות לכם שיכול להיות אור בקצה המנהרה הזו, ושצעדים כמו בידוד והסגר, סגירת גבולות והגבלות תנועה יכולים להיות יעילים אם מנהלים אותם נכון – נביא לכם כאן את סיפורם של 3 מדינות שכאלו, שיכולות להוות לנו דוגמה כיצד יש להתמודד עם הצרה הזו כראוי.
טאיוואן היא ללא ספק אחת המדינות שהגיבה בצורה המהירה והמוצלחת ביותר לאיום הקורונה – וזאת על אף קרבתה הגדולה למוקד שממנו פרץ המשבר, סין. נכון להיום (7 באפריל 2020) נספרו בטאייוואן רק 376 חולים מאומתים של קורונה ו-5 קורבנות בלבד. זוהי לא הצלחה מקרית בבלימת המגפה, אלא מהלך מחושב למדי; טאיוואן הייתה אחת מהנפגעות העיקריות של מגפת הסארס שהתפשטה מסין לעולם בשנת 2003, ואז ספגה המדינה כ-181 מתים כתוצאה מהנגיף – שיעור של כ-27% תמותה מתוך 668 האנשים שנמצאו חולים במדינה. על מנת למנוע מהישנות של תסריט שכזה, הקימה ממשלת טאייוואן ועדה מיוחדת הנקראת "המרכזים לפיקוד אפידמי מרכזי", שתפקידה לנטר כל התפרצות נגיפית חדשה, במיוחד כזו שמקורה בסין, ולהתמודד עימה בהתאם. לכן, אפשר להגיד שהמדינה הייתה די מוכנה לקראת הגעת הקורונה, והצעדים הראשונים לבלימתה שם החלו כבר בחודש ינואר השנה.
הפעולות הראשונות שנעשו שם היו מניעת כניסה לכל מי שהגיע למדינה מהונג קונג, וכן החלת בידוד עצמי ל-14 יום לכל מי ששב מסין. בתחילה אמנם הצעדים הללו נראו כמוגזמים, אך בהתחשב בדיווחים על כך שכבר מלכתחילה ניסתה סין לגמד את גודל הסכנה הנשקפת מהתפרצות הנגיף - התגובה המהירה וההחלטית הזאת בהחלט נראית הגיונית וסבירה כעת. למרות הצעדים הזריזים האלו שנקטה הממשלה, הנגיף עדיין התפשט בטאיוואן, ולכן הוחלט לחייב את האזרחים ללבוש מסכת פנים בכל יציאה מהבית, החלו להיערך בדיקות המוניות, ושדרו בטלוויזיה תדריכים יומיים של שר הבריאות להעלאת המורל והמוכנות לשיתוף פעולה של הציבור. מערכות מידע נוספות של המדינה נרתמו גם הן לטובת הציבור, על מנת להבטיח שיקוף מהיר של תוצאות הבדיקות ולוודא כי האזרחים שומרים על כללי הבידוד.
השילוב בין כל האמצעים האלו אפשרו לטאיוואן להגביל מאוד את התפשטות התחלואה, ולמנוע מן התסריט של הסארס מ-2003 להישנות, על אף הגבול המשותף עם סין.
על אף שמספר הנדבקים בנגיף בגרמניה נראה גבוה (כ-103,375 נכון ל-7 באפריל 2020) שיעור מקרי המוות בה כתוצאה מן המגפה, שעומד על 1.4%, נמוך באופן משמעותי מהמדינות הגדולות הסובבות אותה – בריטניה, ספרד וכמובן איטליה, שם שיעור הקורבנות עומד על כ-10%. נדמה שרשויות הבריאות והחירום בגרמניה מצליחות לנהל את האירוע ולסייע לאלו המושפעים מן המגפה; גורמי הבריאות במדינה מבהירים שההצלחה עד עתה היא אמנם תולדה של מזל מסוים, אך גם של מוכנות בכל מה שקשור למספר המיטות לנפש בבתי החולים, מכונות הנשמה ושאר ציוד נדרש, כמו גם תגובה מהירה ומאורגנת של המדינה למשבר המתפתח ועריכת בדיקות המוניות בזמן.
קרל לוטרבך, פרופסור לכלכלת בריאות ואפידימולוגיה באוניברסיטת קלן, הסביר זאת כך: "האנשים הראשונים שנדבקו בגרמניה היו לרוב צעירים יותר משאר האוכלוסייה... כך שהמכה פגעה בנו מאוחר יותר ועם מטופלים צעירים יותר תחילה". העיכוב בהתפרצות שעליו מדבר פרופסור לוטרבך העניק לגורמי הבריאות במדינה את האפשרות לבחון טוב יותר את התפתחות המחלה אצל הצעירים, וכך הם גילו שנקודת המפנה - ממנה מדרדר המצב אצל החולים הנמצאים בקבוצת הסיכון - מגיעה כשבוע לאחר הופעת התסמינים הראשונים. באמצעות המידע הזה יכלו הרופאים והמומחים לעקוב אחר התקדמות המחלה אצל החולים הללו ולהפחית את חומרתה בהרבה מאוד מקרים.
גם שיטת הבדיקות ההמוניות שהנהיגה גרמניה עשתה את שלה; המדינה ביצעה לא פחות מ-350,000 בדיקות קורונה מדי שבוע – המספר הגדול ביותר מכל מדינות אירופה. הבדיקות הללו נערכו בקרב אנשים שסבלו מתסמינים וגם מכאלו שלא, וזה ללא ספק סייע במיתון התפשטות המחלה, כאשר גם חולים א-סימפטומטיים נשלחו לבידוד.
מלבד לצמצום מספר הקורבנות של המחלה, נדמה שהאסטרטגיה הגרמנית עובדת גם בכל מה שקשור לצמצום התחלואה – מאחר ובכמה הימים האחרונים, מספר הנדבקים החדשים מדי יום החל לרדת.
יכול להיות שכבר שמעתם פה ושם את השם "קוריאה הדרומית" עולה בפיהם של מגישי ופרשני החדשות, כדוגמה למדינה שהצליחה להתמודד כראוי עם התפרצות המגפה. אך מה בכלל עשו הרשויות הדרום קוריאניות כדי להגיע לכך? זו שאלה טובה. כשאנו מסתכלים על נתוני התמותה שם בהשוואה למדינות אחרות – בהחלט נראה שישנה כאן הצלחה. בדומה לגרמניה, גם כאן שיעור התמותה מן המחלה עומד על 1.4%, כשמתוך יותר מ-10,000 מקרי הידבקות מאומתים, נרשמו פחות מ-200 מתים עד עתה. מקרי ההדבקה הראשונים בדרום קוריאה תועדו בחודש ינואר, וכמה שבועות לאחר מכן כבר נפוצו ערכות בדיקה בבתי מרקחת בכל רחבי המדינה, וכמעט 50,000 אנשים נבדקו בתוך פחות מ-3 שבועות.
האמצעים שממשלת קוריאה הדרומית נקטה היו דומים למדי לאלו שנלקחו גם במדינות אחרות, כשמלבד הבדיקות ההמוניות נרשם גם מעקב והתייחסות רבה למקרים הקשים ולקבוצות הסיכון. עם זאת, מה שעשה את ההבדל היה היענות הציבור ושיתוף הפעולה האזרחי שנבע מרצון כן לסייע בצמצום התפשטות הנגיף. למעשה, אנשי המדינה החלו לנקוט בבידוד חברתי ובלבישת מסכות עוד לפני שהממשלה חייבה זאת.
בדומה למה שקורה כאן בארץ, גם בדרום קוריאה הופעלו אמצעים טכנולוגיים לניטור המחלה ולהעלאת המודעות האזרחית, כדוגמת אפליקציה ששמה "קורונה 100מ'" – שידעה להזהיר את המשתמשים שלה כאשר הם התקרבו למרחק של 100 מטרים או פחות מחולה קורונה מאומת. בדומה למקרה של טאייוואן, שהייתה מוכנה להתמודדות עם המגפה הנוכחית בעקבות ניסיון עבר, גם כאן הפתיחות בנוגע למיקומם של חולים הושפע מאירועים קודמים שהתרחשו במזרח אסיה – מגפת ה-MERS שהכתה במדינה בשנת 2015 וגרמה לפאניקה המונית. הממשלה למדה משגיאותיה, ואימצה הפעם גישה דמוקרטית ופתוחה יותר, שזכתה לשיתוף פעולה ציבורי, ואפשרה למעשה להגדיר את קוריאה הדרומית כמדינה שמצליחה בשלב זה להתמודד כיאות עם הבעיה.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: