ל"ג בעומר: להצית מחדש את האש הפנימית שלנו

ל"ג בעומר מתקרב, וברחבי הארץ ילדים אוספים בהתרגשות קרשים בציפייה למדורה הגדולה. בעיניהם ניצוץ, בוער בכוחם של הפנטזיה והדמיון. הטקס הלילי הזה שמגיע רק פעם בשנה, טומן בתוכו משמעות מיוחדת עבורם, ורק המחשבה על זה מעוררת כמיהה להרגיש משהו חדש, חוויה שהם לא חוו מעולם.

אבל מה הסיבה שלנו - המבוגרים - אין את אותו הניצוץ בעינינו? למה אנחנו לא מתרגשים ומלאים כמותם בציפייה לקראת הלילה הקסום והמואר במדורות? במקום זאת, תשומת הלב שלנו נעה סביב שוק המניות הצונח, החסכונות האבודים, והמשכנתא הגבוהה מידי. למה בנקודה מסוימת בחיים, אנחנו מכבים את האש הפנימית שלנו, מאבדים את הפליאה והסקרנות הילדותיות שלנו, ומחליפים אותן בשגרה יומיומית מתישה ובדאגות שנראה שלא נגמרות לעולם?

הניצוץ שבתוכנו עדיין בוער
אף אחד לא יכול לצפות ברצינות לחיות לנצח בתוך עולם חלומות של ילד, היות שלכולנו יש בעיות אמיתיות של מבוגרים להתמודד איתן מידי יום: עבודה, חשבונות, כלים, כביסה וכן הלאה, ועוד לא הזכרנו את המשבר הכלכלי העולמי שנושף בעורפנו בכל מה שאנחנו עושים. אבל מצד שני, האם העובדה שאנחנו מבוגרים יותר ובוגרים יותר, באמת אומרת שאנחנו נידונים לחיים של בעיות תמידיות ואחריות בלתי נגמרת? האם לא מגיעים גם לנו חיים של הרפתקה והתרגשות גדולות יותר?

בהחלט כן! וכמו שמראים לנו הילדים שלנו, הדרך להישאר מלאים באנרגיה, פליאה וסקרנות כלפי החיים, לא מתחילה או מסתיימת במשהו שיש לנו או שאנחנו עושים כלפי חוץ. זה תלוי רק בנקודת המבט ובהסתכלות הפנימית שלנו. רק תחשבו לרגע: איך ילד הופך מדורה רגילה לחגיגה ענקית, קסומה ומלאת מסתורין? על ידי הזנת החוויה הפנימית שלו, השאיפות והרצונות שלו.

ואותו הדבר תקף גם לגבינו, המבוגרים: כל דבר בעל ערך ומשמעות אמיתית, מתגלה תמיד רק בפנימיותינו. לכן כותב לנו הרב"ש (הרב ברוך שלום אשלג), מקובל גדול שחי במאה העשרים, את מילות החכמה, מאירות העיניים על אותו הניצוץ שתמיד עורר את אהבתו לחיים, ושעדיין חי בתוך כל אחד ואחת מאיתנו:

"והאדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר... והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חסרון באדם, שהוא מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית... והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו".

הניצוץ הזה בוער בתוך כל אחד ואחת מאיתנו, ולא משנה עד כמה קטן, הוא מאותת לנו לטפח אותו ולהפוך אותו למדורה נפלאה וגדולה. בינתיים, רבים מאיתנו משאירים אותו מזערי על ידי עיסוק רק בפעולות ובתחומי העניין הרגילים שלנו. אבל בין אם זו מסעדת דגים חדשה או משקה ליד הבריכה, בין אם הריגושים שלנו זולים או יקרים, קצרים או ארוכים, כולם מסיחים את דעתנו אבל יש להם דבר אחד במשותף: הם מחזיקים לטווח קצר ואפשר ליהנות מהם רק באופן מוגבל.

הם מלהיבים אותנו ומציתים את האש הפנימית שלנו לרגע קצר, ומיד אחר כך אנחנו שוב ניצבים בפני הרגשת ריקנות ורצון למקור הבידור הבא. אז אולי אנחנו צריכים לחפש "קרשים" מסוג אחר, שיחזיקו את האש שלנו בוערת חזק יותר ולאורך זמן רב יותר? ברור שהניצוץ הפנימי שלנו משתוקק להידלק על ידי משהו גדול יותר, משהו שיכול להגיע רק מעמקי נשמתנו.

הניצוץ הפנימי שלנו זקוק להרפתקה, אבל מסוג אחר, שנמצא מעבר לכל מה שאי פעם הרגשנו, שמענו או ראינו בעולם הזה. ואם היינו יודעים שיש שם בחוץ משהו כזה (בדיוק כמו שהיינו בטוחים בזה כשהיינו ילדים, כשהעולם כולו היה חדש ופתוח בפנינו), אז רק החיפוש אחר הדבר הזה היה מחזיק את אותו הניצוץ הפנימי זוהר.
אז אם לעיתים שוב ניצת בליבך אותו ניצוץ, אותה שאלה על תכלית החיים שפיעמה בך בילדותך בכזו טבעיות. אל תיתן לה לדעוך, טפח אותה ותן לה לגדול. כי אם קיימת בך השאלה, וודאי שתמצא עבורה גם התשובה.