אמהות אף פעם לא בוכות?

מאת: חנה ויסברג

באדיבות: אתר בית חב"ד

"אמהות אף פעם לא בוכות", הכריזה בפניי בתי בת השלוש, הבוקר, כשעזרתי לה להתלבש לקראת הליכתה לגן הילדים.

"אמהות לא בוכות?" חזרתי כדי לוודא שהבנתי נכון.

"לא. אף פעם", היא אישרה בביטחון עצמי.

"אז מה אמהות עושות כשהן עצובות?" שאלתי.

"הן לא נהיות עצובות", היא ענתה. "אמהות הן גדולות. אנשים גדולים יודעים שכשהן רוצות משהו הם צריכים לבקש מהאמהות שלהם, והם יקבלו את זה, במקום לבכות!"

היא התייחסה לשיעור שקראנו כמה ימים לפני כן באיזה ספרון על כך שאין לבכות מתוך כעס או תסכול אלא לנסח בבהירות את מה שאנו רוצים/צריכים. אבל דבריה גרמו לי גם לחשוב על דוא"ל שקיבלתי לא מזמן מחברה, שהכיל מאמר מעיתון 'ניוזויק', תחת הכותרת "אושר: די כבר" וגרם לי להרהר שוב בסוגיית האושר.

בשנות התשעים של המאה העשרים, המריאה לה "תנועת האושר" יחד עם המו"ל של מאות ספרים של עזרה עצמית והתפתחות "פסיכולוגיה חיובית". אבל התפיסה הזו השתנתה חיש מהר והפכה למעין דחיפה מתמדת להשגת מצבי אושר הולכים וגדלים, שגרמה לכך שאנשים הדחיקו את תחושותיהם.

כך על פי הניוזויק:

"אף כי 85 אחוזים מהאמריקנים אומרים שהם מאושרים למדי, תעשיית האושר ממשיכה לשלוח מסר עקשני שטוען שלא די בדרגות המתונות של הרווחה האישית: לא זו בלבד שכולנו יכולים להיות מאושרים יותר, אלא למעשה מוטלת עלינו החובה להיות כאלה. מה שבעבר נחשב לעצבות נורמלית הוא משהו שצריך להחניק אותו, אפילו לברוח ממנו".

ומעניין שממחקרים עדכניים עולה שלהיות מאושר לא תמיד משמעותו שיפור במצב:

"משעה שמגיעים לרמה ממוצעת של אושר, עליה ברמת האושר עלולה להזיק להצלחה בקריירה, בחינוך ובפוליטיקה. בסולם מ-1 עד 10, שבו 10 משמעותו מאושר ברמה קיצונית, נמצא שמי שהיו בדרגה 8 הצליחו בחייהם יותר מבעלי הציונים 9 ו-10; הם קיבלו חינוך טוב יותר והכנסתם הייתה גבוהה יותר. נראה שהממצאים משקפים את העובדה שלבני אדם שאינם מרוצים במידה מסוימת, אבל לא מדוכאים עד כדי שיתוק, יש יותר מוטיבציה להשתפר, גם בתחומים האישיים שלהם וגם בתחומי הקהילה שלהם. בניגוד לכך, בני אדם שציוניהם היו בקצה סולם טבלאות השמחה אינם מרגישים דחיפות כזאת. אם אתה מרוצה לגמרי מחייך וממצב העניינים בעולם, אינך מרגיש מוטיבציה רבה להשתנות".

אז האם העצבות היא חיובית? או אולי אנו אמורים לנסות להיות מאושרים תמיד?

יש מימרה מפורסמת של אחד המורים הגדולים בחסידות, שעל פיה העצב אמנם אינו בגדר חטא, אך פעמים רבות הוא מביא בעקבותיו חטאים רבים; ואף כי האושר אינו בגדר מצווה, הוא מביא בעקבותיו מצוות רבות.

ואכן לאושר יש לו תועלות רבות, אבל כשמשהו לא פועל כשורה, נחוצה חוויית הכאב כדי לדרבן אותנו לגדול. כשמגדירים את הבעיה, אפשר לחסל אותה, ובלשון הפתגם: "הבנת המחלה היא מחצית הריפוי". יש בנו כוח התמדה עצום העוצר תהליכי שינוי באישיותנו, וכאשר כואב לאדם או עצוב לו, יכולה להיות בכך מוטיבציה שתדחוף את האדם לקראת שינוי.

מצד אחר, הדיכאון עלול לשתק את האדם ולמנוע ממנו לפתור בעיות. זהו הדיכאון שהמורים החסידיים מתארים כגרוע מחטא.

אבל (כמו שהניוזוויק טוען), הדיכאון אמנם יכול להיות הרסני, אבל תחושת עצבות שחשים לפעמים יכולה להביא תועלת, לדחוף אותנו להרבות יותר בעשייה, לפעול על נסיבות חיינו וליצירת שינוי. העצבות יכולה לאפשר לנו להביע את רגשותינו הפנימיים ביצירת דיאלוג אינטנסיבי עם הבורא ולהניע אותו לקראת שינוי עצמי.

כל זה נכון כשאנחנו באמת מסוגלים לגרום שינוי.

אבל משעה שמיצינו את יכולותינו ואת תפילותינו, אולי עלינו להגיע לשלב השני של הבנה ושל קבלה, שהם צורה של רצון גבוה יותר, רצון שאכן מבין מה טוב ביותר בשבילנו, ובו בזמן עדיין מעניק לנו את הזמן והמרחב להגיע לקבלה הזאת, במקום שיאלץ אותנו לכך באמצעים קליניים או מלאכותיים.

אני משערת אפוא שבתי המעמיקה בת השלוש צדקה לכל אורך הדרך. לו היינו גדולים מספיק כדי להבין שכל מה שעלינו לעשות הוא לבקש מאימא שלנו, או מהבורא שלנו, את העזרה שאנו זקוקים לה (וגדולים דיינו בשביל להבין שכשהוא מונע זאת מאיתנו הוא עושה זאת לתועלתנו), אולי אז באמת לא הייתה לנו סיבה לבכות!

אבל בינתיים, עד שנגיע לשם, לאלו מאיתנו שאינם כאלה "גדולים" – וכדי לקדם את צמיחתנו האישית לאורך הדרך – אין שום רע בקצת עצבות. למען האמת, היא אפילו יכולה להביא לך תועלת!