שפת הסימנים היהודית

מאת: לורן רוזבסקי

באדיבות: אתר בית חב"ד

לאורך כל ההיסטוריה, לחברות רבות היו סימני ידיים סודיים יותר או פחות. לסימני ידיים אלה יש משמעות דתית, פוליטית, תרבותית וחברתית. תכופות אבדו מקורותיהם ומשמעותם בנבכי ההיסטוריה, אפילו במקרים שבהם הסימן עצמו עדיין בשימוש.

ישנם סימנים שבהם משתמשים כדי להעביר מידע, כמו למשל הסימן המשמש להעברת מסר של תמיכה, כמו סימן האגודלים המורמים, או סימן שני האגודלים המורמים, או סימן העלבון. הסימנים שונים מתרבות לתרבות. אותו סימן עשוי להיות בעל משמעויות שונות מאוד בחברות שונות. עובדה זו עשויה להיות מקור למבוכה רבה ואפילו לקונפליקטים עבור המטייל ברחבי העולם.

ישנם גם סימנים המשמשים כחלק מקבוצה מאורגנת; פוליטית, צבאית או דתית. הצבא הוא אולי הארגון המפורסם ביותר בגין סימני הידיים שלו, כלומר בגין סימן ההצדעה. צורת ההצדעה שונה מארץ לארץ ומצבא לצבא.

כמה מן ההצדעות הצבאיות אומצו לשימושים אזרחיים, כגון ההצדעה שמשתמשים בה הצופים ברחבי העולם. סימנים אחרים הם אזרחיים לחלוטין, כגון הסימן לאמירת השלום ההינדית, שבו אדם מניח את ידיו זו על זו כשהן פרושות ושטוחות. לסימנים אחרים אין כל קשר לארגון כלשהו. כך למשל ה"תן כיף" (באנגלית "high five") שבמקורו שימש את האפרו-אמריקנים הצעירים ולאחר מכן אומץ על ידי בני עשרה אמריקניים ללא קשר למוצאם העדתי, ואף על ידי אחרים ברחבי העולם.

דתות רבות משתמשות בביטויים ובסימני ידיים רבים. הקהילות הדתיות היותר מסורתיות בקרב הנוצרים משתמשות באינספור שיטות לעשיית סימן הצלב. מוסלמים משתמשים בידיים מורמות ומכסים את פניהם במהלך התפילה.

מדוע להשתמש בסימנים?

הידיים משמשות להעביר או לתקשר סימני כבוד או נאמנות. במובן הדתי, זו עשויה להיות דרך לתקשר עם אלוקים או לגרום לאחרים לרכוש במודע כבוד או צייתנות לאלוקים. סימן ידיים גם מוסיף מימד פיזי למעורבות הדתית המתבטאת בדיבור או בשירה.

צורת הסימן מסמלת קבוצה או קהילה מסוימת. אלה שנכנסים ומזהים את הסימן יידעו שהם נכנסו לקהילתם שלהם. בקהילות מסוימות, הסימנים הללו היו סודיים מאז שהחברים בהן היו צריכים להעביר מסר שאחרת היה עלול לסכן אותם.

סימני ידיים יהודיים

סימני ידיים לא ממלאים תפקיד כה חשוב במנהגים הדתיים היהודיים כפי שקורה בכמה קהילות אחרות. כיוון שהסימנים נוטים להיות מסורתיים, הרי יהודים פחות מסורתיים משתמשים בהם לעתים פחות קרובות ולעתים לא משתמשים בהם כלל. אין ספק שישנם יהודים רבים שמעולם לא ראו אף אחד מסימני הידיים הללו, ואף לא מבינים את מקורם ואת משמעותם.

* סימן ברכת הכוהנים

מכל סימני הידיים היהודיים, המפורסם ביותר הוא סימן ברכת הכוהנים, ועם זאת כמעט ולא רואים אותו כיום. זהו הסימן שבו שתי הידיים מושטות בגובה הכתפיים מתחת לטלית, באצבעות פרושות, בעוד הכוהן מברך את קהילתו. פניו של הכוהן מכוסים. הידיים המצויות במצב של ברכת הכוהנים נראות תכופות כקישוט על תכשיטים או על קברו של כוהן.

הידיים מוחזקות כשהאצבעות ישרות קדימה כשהאצבע הקטנה של כל יד מופרדת מן הקמיצה ויש רווח בין האצבעות השנייה והשלישית. רווח נוסף קיים בין שני האגודלים, כך שבסך הכל ישנם חמישה רווחים. כפות הידיים פונות כלפי מטה. היד הימנית מונחת קצת מעל ליד השמאלית. הרמת ידיים זו במהלך הברכה נקראת "נשיאת כוהנים".

* הכאה על החזה

בכל פעם שנאמר במהלך וידוי "חטאנו" או ביטוי אחר ברוח זו, נהוג להכות באגרוף הימני על צד שמאל של החזה, ליד הלב. הלקאה עצמית נהוגה ונפוצה בקרב דתות רבות. אולם הנוהג היהודי של הכאה על החזה אינו מהווה הלקאה ולא אמור להכאיב. זהו סימן שנועד להזכיר לנו את המלים שנאמרו ולעודד את האדם להתחרט ולכפר על מעשיו.

* הצבעה על התורה

לאחר הקריאה בתורה מרימים את המגילה בעודה פתוחה כדי שכולם יוכלו לראותה. לאחר "הגבהת" התורה, ישנן קהילות שיש להן מנהג להצביע על התורה באצבע הקטנה. אחרים מצביעים בעודם אוחזים בציצית או בשנצי הטלית כשהם מדקלמים את המלים "וזאת התורה".

* הברכה על נרות השבת

בעת הדלקת נרות השבת מתקיים פולחן הכולל תנועות ידיים. לרוב זה נעשה על ידי האישה המדליקה את הנרות, אף שאם אין אישה בבית חייב גבר לקיים את הדלקת הנרות. האישה מדליקה את הנרות ומניעה את ידיה שלוש פעמים. תנועה זו מסמלת את משיכת רוח הקדושה של השבת לכיוונה. היא עוצמת את עיניה, מכסה אותם בידיה ואומרת את הברכה. מראה זה של תנועה פיזית האפופה באורם הרך של הנרות ובמלמול השקט של תפילותיה הוא הדבר שנחרת כה עמוק בזיכרונם של דורות כה רבים של יהודים.

לרוב זהו ההיבט הפיזי של הפולחן שלא זו בלבד שמוסיף לחשיבות הטקס אלא גם מבהיר לנו את משמעותו, כך שנזכור אותו זמן רב לאחר שעבר בפועל. וזוהי למעשה כל משמעותם של סימני הידיים ביהדות.