סיפורה של ילדת הכדורסל - מרגש!

בשנת 2000 הייתה קיאן הונגיאן מעורבת בתאונת דרכים קשה. בת 3 בלבד, איבדה את שתי רגליה עד המותניים. אלו הם נתוני הפתיחה של הילדה הקטנה, אך בהמשך תגלו שזה לא כל כך נורא כמו שזה נראה, לפחות מנקודת מבטה.

במצב של עוני כבד, לא היה באפשרות הוריה של קיאן לשלם על פרוטזות או רגליים מלאכותיות. לכן נאלצה הקטנה למצוא דרך חדשה להתנייד. כאן, הסיפור הופך למעניין, כיוון שלקיאן היו 2 אפשרויות: להישאר בבית, תלויה באחרים, או למצוא שיטה מקורית וללמוד להסתדר איתה.

אתם קוראים את הסיפור שלה, בגלל שבחרה להמשיך בחייה ולאמץ לעצמה שגרה. המחסור באמצעים הביא את הילדה למצוא תחליף מדהים לרגליים - כדורסל!

היא הייתה מחוברת אליו בפלג גופה התחתון ומקפצת עליו, תוך שנשענה על שתי ידיות של מברשות עץ, בעזרת ידיה.

הידיים החלו להתחזק, מה שישרת אותה בהמשך הדרך.

המיוחד בילדה הזו הוא שהיא אף פעם לא התלוננה. קיאן קיבלה את המצב כמו שהוא והמשיכה לחייך כל הזמן. בהתחשב בעובדה שהיא הולכת כל יום לבית הספר ובחזרה, וכבר החליפה 6 כדורים כתוצאה מבלאי, קשה להבין מהיכן שאבה את תעצומות הנפש. למרות שקיאן קיבלה את גורלה באהבה, העתיד שלה הלך להשתנות.

סיפורה של "ילדת הכדורסל" עשה לו כנפיים בסין ובעולם כולו. רופאים סינים ששמעו עליה, הבטיחו להכין לה גפיים מלאכותיות והעניקו לה כיסא גלגלים כדי להפוך את חייה לנוחים יותר, עד שתקבל את רגליה החדשות. התהליך הזה לקח 5 שנים ארוכות, אך בסופן, קיבלה קיאן רגליים מלאכותיות.

במאי 2007 התקיימה בעיר קומינג תחרות הספורט הלאומית השביעית לנכים. קיאן הלכה לצפות בתחרויות בכל יום ומאבקם העיקש של הספורטאים הנכים חילחל אליה לאט לאט. בסופן של התחרויות, קיאן הייתה נחושה להצטרף לנבחרת השחייה לנכים. הוריה והיא הלכו להתייעץ עם זהאנג הונגהו, מאמן ידוע שהדריך הרבה שחיינים נכים שזכו באליפויות.

כשאנו חושבים על תחילת דרכה עם הכדורסל, הבחירה האמיצה שלה להפוך לשחיינית, מתחילה להיראות כדפוס חוזר. הילדה הקטנה החלה להתאמן בנבחרת השחייה המקצועית. "קיאן הונגיאן עבדה קשה. היא לעולם לא התלוננה באימונים, על אף שהתעמתה עם קשיים רבים בהתחלה", אמר המאמן שלה.

בהתחלה אולם, המאמן לא הסב את תשומת ליבו אליה: "יכולתיו של האינדיבידואל חשובות כשבוחרים שחקן. לקיאן הונגיאן אין רגליים. אם לספינה אין הגה, נראה כי היא לא תוכל לעבוד היטב בשל חוסר כיוון".

אך המאמן, שכנראה הושפע מקיאן וכן ראה כבר נכים עושים את הבלתי אפשרי, החליט לא להתייאש. הוא בנה עבורה תכנית אימונים מיוחדת, שסייעה לה לאזן את כתפיה. הידיים הקטנות שהיו אוחזות במברשות העץ, התחזקו מאוד וקיאן החלה לשחות 2 ק"מ בכל יום. בנוסף, היא ביצעה תרגולים יומיים של כפיפות בטן, הרמת משקולות וכן הלאה.

להפתעתו של המאמן הונגהו, הוא גילה תוך זמן קצר שיש לו בבריכה שחיינית מחוננת. "הונגיאן היא שחיינית טובה מאוד, אך זה יהיה משעמם ויקח זמן רב לאמן אותה ולחזור על התרגילים בכל יום. אני לא יכול להבטיח שהיא תהפוך לאלופת העולם. אך אני בהחלט יכול לומר שהיא שחיינית מבטיחה. השאיפה הגדולה שלנו הוא לאמן את גישתה החיובית לחיים".

למרות גישתו הספקנית של המאמן, החליטה קיאן ללכת על הכל והצטרפה למועדון שחייה. המטרה - אולימפיאדת הנכים בלונדון 2012. היא אולי אולצה לאמץ כדורסל במקום רגליה, אך זה לא עצר את שאיפותיה הגדולות להתחרות באירוע הספורט הגדול בעולם.

הבחירות שלה, שנראות כמו צמתים של להיות או לחדול, היו בעבורה נתיב חד סטרי על הכביש המהיר שהיעד שלו חד וברור - הצלחה. הגישה שלה לחיים היא פשוט לחיות אותם. לוותר ולהתייאש הם מושגים שהיא לא מכירה.

עם או בלי מדליה, קיאן ניצחה את הקרב הזה הרבה לפני שהוא התחיל.