מיד תועבר לדף המבוקש
כל כך התרגלנו לעשות דברים באופן אוטומטי, שאנחנו שוכחים שהחיים כולם הם עניין של בחירה.
אני לא מבין כלום בכלכלה.
לא יכול להסביר לכם למה מנייה עולה, יורדת או הולכת הצידה.
אבל מה שהכי מדהים אותי בכל הצונאמי הכלכלי ועליות המחירים הוא, שנראה שכולם בורים בדיוק כמוני. אף אחד לא יכול להסביר איך נכנסנו לבלגן הזה או מה שיותר חשוב, איך יוצאים ממנו.
לכן, כל אחד מאיתנו יכול לחפש לעצמו דרכים, פירושים ופתרונות משלו. אני לא מעמיד פנים שהכל מובן לי, ובכל זאת אשתף אתכם בנקודות ההארה משלי. מי יודע? אולי הן יוכלו לעזור.
תגלית מחסני המזון
נסעתי לסופרמרקט. זה לא היה אמור להיות מסע קניות שממלא את תא המטען באחת מהרשתות הגדולות, רק קנייה קצרה של כמה פריטים נחוצים בסופר הקרוב. לא יודע למה, אבל במקום לפנות ימינה, פניתי שמאלה, ומצאתי את עצמי לפני אחד ממחסני המזון.
ברור שאלוקים כיוון אותי, כי מצאתי שם חנייה פחות ממטר מהכניסה. דברים כאלה אף פעם לא קורים לי. די הרבה זמן עבר מאז שביקרתי במקום הזה בפעם האחרונה. יודעים איך זה - החיים נהיים כל כך עמוסים ושוחקים, שאנחנו תמיד ממהרים ואף פעם "אין זמן" להשקיע עוד כמה דקות כדי לנסוע לחנות הגדולה, עם התורים הארוכים (והמחירים הנמוכים יותר). במקום זה, אנחנו משלמים מחירים בשמים, חוזרים הביתה ומתלוננים.
לקחתי עגלה ופתחתי במסע. לחם מחיטה מלאה (הלחם היחיד שאנחנו אוהבים) היה במכירה של שניים ב-10. חטפתי ארבעה כיכרות. היינו זקוקים לממחטות נייר בדחיפות. נראה לי שהיו על המדפים לפחות 148 סוגים שונים, גדלים, צבעים, חוזק ועיצובי אריזה. בתחילה הסתחררתי, לכן הושטתי יד לכיוון הסוג המוכר, הבטוח והיקר של הממחטות בהן אנו משתמשים, והכנסתי שתי אריזות לעגלה, אולם מהר מאוד התאוששתי והתחלתי לבחון את החברות האחרות. יודעים מה? הן לא נראו רע בכלל. לא, לא היה כתוב עליהם "מגע קטיפתי", אבל הן היו בחצי המחיר! נשמתי עמוק, בדקתי אם אין סביבי אף חבר או שכן, והשלכתי כמה לתוך העגלה. אף אחד לא מת.
זוהר מוזר כיסה אותי כשהגעתי למדפי שקיות האשפה וניירות האלומיניום. אפשר היה לזהות ריקוד קצבי בצעדיי. תוך זמן קצר היו לממחטות חברים ידידותיים. שקיות מכל מידה שהיינו צריכים, התחככו בסורגי המתכת של העגלה. ניחשתם נכון – חצי מחיר – וחלקן אפילו פחות מחצי מחיר.
עכשיו התחלתי לרחף. סבון למדיח, משקה דיאט בטעם האהוב עליי (בהנחה של 5 ₪!), פסטה, רוטב לעוף, חטיפי צ'יפס – הרבה יותר זולים מהחברות הרגילות - קמח, טונה, דגני בוקר (לא יודע מה ההפרש במחיר), ריבה ואפילו שמפו (במחיר כל כך זול, שאסור לגלות).
וו'או, תוך 35 דקות נמלטתי מכבלי הקניה הנוחה וחסרת המודעות לעולם חדש של חיסכון מושכל ונבון.
אבל לפני שיכולתי להגיד, "אולי בכל זאת כדאי לקנות עוד כמה חבילות שוקולד", הגיע המבחן האולטימטיבי – חרדל. הקופסאות הצהובות והידידותיות, בעלות הכיתובים המוכרים והחייכניים, קראו לי. יכולתי ממש לשמוע אותן.
"יעקב תהיה הגיוני. אנחנו רק 3 שקלים יותר!"
"אל תשחק עם חרדל, עוד תהרוס את הפסטראמה!"
"יעקב. אל תשכח חברים ישנים!"
היה להן טיעון - חרדל הוא מוצר זול, החיסכון לא יעלה על 3-4 שקלים. מי אמר שזה שווה?
עצרתי ושקלתי את האפשרויות. החזקתי את המותג המוכר ביד אחד, ואת המוצר הזול בשנייה. כל העסק הזה כבר נהיה מטופש, חשבתי, זה אפילו לא שווה את הזמן.
נפרדתי מהחרדל הממותג במבט אחרון, והחזרתי אותו בעדינות לביתו שעל המדף. וכך, נח בגאווה על מרכבת החסכנות שלי, מעל לשמפו החסכוני, מיכל בעיצוב פשוט ומאופק שתוך זמן קצר יהפוך להיות שלי - ובו 450 גרם חרדל מ'ייצור מיוחד' עבור רשת המזון!'
להתענג על הבחירה החופשית
האם יתכן שקניית מוצרי מזון וסחורות שאינן ממותגות תהיה הפתרון למשבר הכלכלי? מובן שלא. המסע הזה נשא בחובו מסר הרבה יותר עמוק.
נראה לי שנתח ניכר במיוחד מפעולותינו, אינו אלא הרגל מכאני. כל כך התרגלנו לעשות דברים כמו שתמיד עשינו, שאנחנו שוכחים שהחיים כולם הם עניין של בחירה.
* כתם בחליפה? לשלוח לניקוי יבש.
* ילד מתנהג לא יפה? לצעוק עליו.
* בעיות בשלום בית? תיק גירושין.
* קצת משעמם ואין מה לעשות? להדליק טלוויזיה.
* צריך חרדל? תקנה מוצר יקר ומוכר.
תאמינו לי, אין לי שום דבר נגד חרדל ממותג, ואני לא אומר שחליפות מוכתמות לא צריכות למצוא את עצמן במכבסה, או שאסור לאף אחד לראות טלוויזיה.
אבל באותו יום במחסן המזון, נזכרתי בדבר פשוט ועם זאת כל כך יסודי. כשאלוקים נתן לנו בחירה חופשית – התכונה המייחדת את המין האנושי – הוא התכוון שנשתמש בה. אנחנו מחליטים בוודאי אלפי החלטות בכל יום. רובן פשוטות ובאמת אינן דורשות יותר משבריר שנייה כדי להגיב; אבל לא כולן. חלקן (והחרדל אינו אחת מהן) דורשות שיקול מודע ורציני, גם אם לא ארוך.
עמוק בלב, כולנו רוצים להיות משהו מיוחד; כולנו רוצים לשנות את העולם. פשוט לא בא לנו להשקיע את המאמץ, אז אנחנו מעסיקים את עצמנו בכל מיני זוטות ובורחים ממה שאנחנו באמת, וממה שהיינו רוצים להשיג. וכשאנחנו מתחמקים מהבעיות, אנחנו מתרחקים גם מהאפשרות להיות משהו מיוחד – האדם הגדול ביותר שאנחנו יכולים להיות.
המפתח שבלעדיו לא נוכל להתמחות בבחירה חופשית הוא מודעות. לא נוכל לשלוט בכוחה המדהים של הבחירה עד שנהיה מודעים לכך שאנחנו כל הזמן בוחרים. וכשנפתח רגישות לעובדה הזאת, נוכל להתחיל לנטר ולבקר את החלטותינו.
אל תהיו רובוטים. תחשבו, אל תגיבו סתם. החיים רציניים. מיליוני אנשים לומדים (בדרך הקשה) שזה שתמיד היה להם כסף, לא אומר שתמיד יהיה להם. מנהלים, מהנדסים, פקידי בנק, מתווכי דירות... מגלים פתאום את עולמה החדש של האבטלה. מה שאומר שצורת החיים שלהם חייבת להשתנות.
אכן, יתכן שעברו הימים של לחיות על מצב "אוטומטי". קניית חרדל היא פעולה בלתי מודעת לחלוטין, אבל לפני שתכניסו את המוצר היקר לעגלה, תחזיקו לרגע את מוצר הרשת בידיכם, הביטו בו וחשבו. המוצר המוכר אולי ידבר אל החיך שלכם, אבל מוצר הרשת ידבר לנשמה שלכם. הוא יזכיר לכם שבתור חבר פעיל במין האנושי, יש בכם מתנה שאין לה מחיר – בחירה חופשית.
אם תשנו את הדרך האוטומאטית בה אתם מוציאים את כספכם לחוויה של החלטה מודעת, תיכנסו למימד חדש. ההחלטה הסופית יכולה להיות חסרת חשיבות לחלוטין, אולם התהליך עצמו משמעותי.
מוצא חן בעיניכם או לא, המיתון הנוכחי מקבץ אותנו אל מכלאות הבחירה המודעת והשקולה. זה יכאב. זהו טבעם של שינויים. אבל אם נכוון אותו נכון, הוא יכול גם לעורר. ואולי, זהו פס דק של אור ברקיע הכל-כך, כל-כך שחור.
אוי, כמעט שכחתי לספר מה קרה לי בדרך לקופה. היה לי עוד ניסיון אחד אחרון. קטשופ: מותג או רשת.
בניסיון הזה נכשלתי.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: