להיות גיבור עלהרב יונתן גולדסון

להיות רואה ואינו נראה? לקרוא מחשבות? לעוף? איזה גיבור-על היית בוחר להיות?

השאלה תפסה אותי לא מוכן, מה שכמעט אף פעם לא קורה אחרי 15 שנים בהוראה. "אילו היית יכול לבחור להיות איזשהו גיבור-על", שאלה עליזה, 'כתבת' עלון בית הספר, "מה היית בוחר להיות?"

שקלתי את האפשרויות. גיבור-על? להיות רואה ואינו נראה? קריאת מחשבות? ראיית רנטגן? לא הייתי רוצה להפוך למוטאנט ירוק כמו "הענק הירוק" אבל דווקא יכול להיות די נחמד להתנדנד על רשתות חבלים כמו ספיידרמן.

השאלה היא יותר מווריאציה על השד היוצא מבקבוק. בקשת שלוש משאלות מצמצמת את טווח האפשרויות בקלות רבה יותר, ומתמקדת במה שהיית רוצה שיהיה לך, להבדיל ממה שהיית רוצה להיות.

באופן אירוני, דווקא שני יהודים הביאו את כל הז'אנר של גיבורי-העל בעלי הכוחות המיוחדים לתודעה הקולקטיבית של התרבות הפופולארית. בשנת 1933 ג'רי סיגל וגו' שוסטר, שני נערים יהודיים מקליבלנד, הגיבו לעלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה, בהמצאת דמות הקומיקס שלהם, סופרמן, ככזה שמגן על האמת, הצדק והדרך האמריקאית. הזמן היחיד בו לא יכלו לעבוד על הפרויקט שלהם היה בימי חמישי בלילה, כש"לוח הציור" שלהם הוחרם ע"י אימו של ג'ו, שלשה עליו את החלות לשבת.

באטמן, ספיידרמן, קפטן אמריקה והענק הירוק נוצרו גם הם ע"י יהודים. עבור היהודי שלא נטמע עדיין, המנסה למצוא את מקומו בחברת הגויים, האני האחר הבלתי מנוצח יחד עם חוסר ההתאמה העדין, היוו סמל מושלם לאמביוולנטיות התרבותית.

למסורת היהודית עצמה יש חלק משמעותי בגיבורים הגדולים מהחיים. שמשון הגיבור נלחם בפלשתים בכוחות על אנושיים. נפתלי, בנו של יעקב, היה רץ במהירות יוצאת דופן. הנביאים בתנ"ך חזו את העתיד וביצעו מספר רב של ניסים, כולל לפחות שני מקרים של החייאת מתים. הספרות הקבלית כוללת דיווחים מהימנים על חכמים שיכלו לקרוא את מחשבות הזולת או לדעת את כל מה שעבר עליו בחייו.

כדי להבין לעומק את המקרים הללו, אנחנו חייבים לדעת שגיבורי התנ"ך אינם דמויות קומיקס. גיבורי התנ"ך של היהדות היו אנשים אמיתיים שדרך התמסרות בלתי רגילה והקרבה עצמית, השיגו דברים יוצאים מהכלל.

האחריות שבכוח

בכל זאת, קיימת נקודה משותפת קריטית לגיבורי המסורת היהודית ולגיבורי ספרי הקומיקס הדמיוניים: כולם מבינים שיכולותיהם וכישרונותיהם המיוחדים מחייבים אותם לפעול מעל לאינטרס האישי הצר שלהם. כפי שאמר קליף רוברטסון לטובי מגווייר בספיידרמן: "עם כוחות גדולים באה אחריות גדולה".

גיבורי התנ"ך אינם מחפשים גדולה. משה רבנו התווכח וניסה לדחות מעליו את עול ההנהגה הלאומית. הנביא ירמיהו מחה שהוא צעיר וחסר ניסיון מכדי להוכיח את אחיו היהודים. משימתו האלוקית של שמשון נחזתה בטרם לידתו. ובכל זאת כל אחד מהם מילא את האחריות שהונחה על כתפיו בכוח שניתן לו מבוראו.

בהתחשב במבנה התפילה היהודית היומית, שנערך ע"י חז"ל כך שיכלול כל קטגוריה אפשרית של בקשה. אנחנו מבקשים חוכמה, כדי שנוכל להבדיל בין טוב לרע. אנחנו מבקשים מחילה, רחמים וקץ לצרותינו, בריאות, ברכה ושיבואו ימות המשיח. בקיצור, אנחנו מבקשים מאלוקים שירעיף עלינו את כל המשאבים להם אנו זקוקים כדי לעזור לקרב ולהביא את תוכנית הבריאה שלו אל מימושה.

וכל אלה, אינם דורשים שום כוח-על.

הגיבורים האמיתיים

אז מה אנחנו צריכים לבקש מהבורא? זאת הבקשה שעמה פותח היהודי שומר המצוות את יומו: ואל תביאנו לא לידי חטא, ולא לידי עברה ועוון, ולא לידי ניסיון, ולא לידי ביזיון. ואל תשלט בנו יצר הרע, והרחיקנו מאדם רע ומחבר רע. אנחנו לא מבקשים כוחות על כדי להביס את אויבינו, אלא כוח פנימי ושמירה אלוקית כדי שנצליח לשלוט בעצמנו.

המשיכה לכוחות של סופרמן ולהילת המסתורין האופפת את גיבורי-העל, עולה מתוך הרפתקנות רומנטית, שבהשוואה אליה הופכים החיים הרגילים לבלתי מספקים. אנחנו חשים שחיינו ארציים כל כך, ולכן כמהים לריגוש שבפנטזיה. אנחנו מזלזלים בערך היומיום ומנסים לחיות בצורה עקיפה דרך הדמיוני והבלתי מושג.

לכן, ראוי לציין שהעברית התנכית אינה מכילה מילים עבור הרפתקה או רומנטיקה. אלה מושגיו של העולם המודרני, ושניהם מסגירים את חוסר הסיפוק של העולם בן ימינו מהמציאות.

אז איזה כוח-על הייתי רוצה שיהיה לי? אני עדיין לא יכול לומר. וכששאלתי קבוצה מתלמידיי, אף אחד מהם לא מצא תשובה. אולי האיפוק שלנו נובע מתחושתנו הפנימית שאנחנו כבר סופרמנים מעצם מעלת הנשמה ששוכנת בתוכנו. באיזו דרך אחרת אפשר להסביר את האומץ שמאלץ בני אדם להילחם יומיום נגד בורות, דעות קדומות, עצלות, חוסר סבלנות, שקר ומרמה. לנצח את האויבים האלה, יום אחר יום ושנה אחר שנה, ולחזור אל שדה הקרב כשהם מנצחים אותנו – זוהי מידה אמיתית של גבורה.

אין לנו צורך בכוחות-על כדי להפוך למיוחדים. השאיפה למלא את הפוטנציאל שקיבלנו מידי בוראנו, הופכת אותנו לגיבורים הגדולים ביותר.

מקור: Aish - למאמר המקורי לחצו כאן