שנות ה-50 של המאה הקודמת היו ידועות כ"תור הזהב" של עולם התעופה. בשנים הללו, חברות תעופה רק החלו לפתח את המטוסים המסחריים שלהן והציעו טיסות לאנשים שהכירו תחבורה למרחקים ארוכים בעיקר באמצעות אוניות ורכבות. העידן ההוא שהצטלם כל כך יפה, חיבר בין התמימות של אנשים שנחשפו לראשונה לתענוגות החיים והעריכו את ההתנסות היוקרתית והראשונית של טיסה, לבין המגבלות שהיו בחוויה שלא הייתה נגישה עבור הרבה אנשים. מי שהזדמן למטוס באותם ימים נקלע לאירוע שנראה יותר כמו מסיבה יוקרתית עם אלכוהול, סיגריות, אנשים יפים והמון מרווח לרגליים. הכתבה הבאה תעלה בכם תחושת געגוע ותגלה לכם מה עמד מאחורי סדרת התמונות מעוררת הנוסטלגיה.
אנו רגילים לקפוץ על טיסה כמעט בכל רגע שמתחשק לנו בהתחשב במחירים הזולים מאוד שחברות התעופה מציעות לנו כיום, אך בעבר הפעולה הזו לא הייתה כל כך פשוטה, תדירה או זולה. הראשונים שיכלו להרשות לעצמם לרכוש כרטיסי טיסה היו אנשים בעלי ממון, מכיוון שטיסות היו יקרות מאוד ונחשבו לחוויה בלעדית לעשירון העליון. עלות ממוצעת של כרטיס טיסה הייתה שוות ערך לשכר חודשי מלא. רוב הנוסעים בטיסות בארצות הברית היו לבנים, היות ואפרו-אמריקאים לא יכלו היה להרשות לעצמם לרכוש כרטיס טיסה, ומי שכן נשלח לטיסה של "שחורים בלבד" במסגרת מדיניות ההפרדה הגזעית.
חווית הטיסה הייתה כה ייחודית, יקרה ומרגשת שהנוסעים התלבשו במיטב מחלצותיהם ונערכו לאירוע הזה שנראה כמו חגיגה גדולה. למעשה, טיסות היו עניין כה נדיר באותה תקופה שהן נחשבו חלק חשוב מחווית הטיול – חופשה בפניי עצמה. נוסעים שזכו לחוויית הטיסה הרגישו כמו ידוענים ועמדו בתור להצטלם לפני הטיסה. כניסת הטיסות הטרנס-אטלנטיות הייתה חוויה חדשה ומרגשת אף יותר, בהתחשב בכך שטיסות ישירות לא היו קיימות אז בכלל, ונוסעים נאלצו לעבור בין טיסות המשך (קונקשן) בדרכם ליעד הנכסף.
יחד עם המחירים היקרים של הטיסות, מי שיכל להרשות אותן לעצמו קיבל חוויה של פאר ומותרות. המטוסים היו הרבה פחות צפופים, ומושב במחלקת תיירים נראה יותר כמו מושב במחלקת עסקים עם תוספת של בין 8-15 ס"מ למרווח הרגליים, יותר מכפי שאנו מורגלים לו כיום. אם הייתם מגיעים עד למושבים במחלקות הראשונות, הייתם מקבלים תא משלכם שנראה כמו חדר במלון וכלל שירות אישי ושמפניה ללא תחתית.
תפיסות היחסים בין המינים שהיו שונות לחלוטין בשנות ה-50, השפיעו גם על מעמד הדיילות באותה תקופה. בעלון דיילות ישן צויין בזמנו כי כדי להיות דיילת עלייך להיות רווקה, ללא אנשים שתלויים בך, ולהחזיק ב"מוסריות גבוהה", וראיונות עבודה למשרה כללו משימות כמו ללכת על עקבים ולהרים את החצאית כדי שהמראיין יבחן את רגלייך שהיו צריכות להיות ארוכות. למעשה, להיות דיילת בימים ההם היה כמו להיות דוגמנית, ודיילות שהתקבלו לעבודה היו צריכות להיות יפהפיות ולעמוד בנורמות של משקל וגובה בשילוב עם אישיות ידידותית ונמרצת. כדי לסבר את האוזן: הגובה האידיאלי לדיילות באותה תקופה היה בין 157-167 סנטימטר, והמשקל האידאלי נע בין 47-57 קילוגרם.
למרות הזוהר שנקשר לתור הזהב של הטיסות בשנות ה-50, תעופה הייתה עניין די מסוכן בזמנו, ולנוסעים היה סיכוי גדול פי 5 למות על טיסה מאשר בעידן המודרני. למטוסים המסחריים היו מנועי בוכנה במקום מנועי סילון, מה שהפך את החוויה לרועשת, קופצנית, ולא צפויה – בהתאם למזג האוויר. מערבולות אוויר במנועי בוכנה יכלו לגרום לזעזועים כמו גדולים בגוף המטוס עד לכדי שבירת הצוואר. בנוסף לכך, בקרת התעופה לא הייתה מתקדמת כל כך באותם ימים ולכן תאונות אוויריות היו הרבה יותר נפוצות – ממנועים שנפלו ממטוסים ועד לערפל ש"עיוור" את עיניי הטייסים וגרם לתוצאות קטלניות.
תאי הנוסעים נראו יוקרתיים מאוד בשנות התעופה המסחרית הראשונות, ומעוררים נוסטלגיה לגבי התקופה, אך עיצובם היה אחת הסיבות לכך שטיסות היו כה מסוכנות. המחיצה שהפרידה בין מחלקה ראשונה למחלקה שניה הייתה עשויה מזכוכית, וזה לא היה מקרה נדיר שאותה זכוכית התנפצה במהלך מערבולות אוויר קשות. בנוסף, למטוסים היו לעיתים כסאות ושולחנות רגילים שאינם מותאמים בטיחותית, ונוסעים שמעדו בדרך אל השירותים יכלו להיפצע קשות.
אמצעי הבידור המוצעים לנוסעים השתכללו עם השנים ועברו מהקרנה של סרט לכלל הטסים, לטלפונים ומחשבים אישיים שהנוסעים מעלים איתם לטיסה כדי לעבוד או לצפות בתכנים שונים. אך בשנות ה-50 טיסה יכלה להיות עניין די משעמם שכלל בעיקר קריאת עיתונים וספרים. נוהג מקובל של דיילות האוויר לבידור והעסקת נוסעים באותן שנים, היה חלוקת גלויות עם תמונות המטוס או הארוחה שתוגש לטסים במהלך הטיסה כדי שיכתבו בהן מסרים לחברים ובני משפחה, וישלחו אותן אליהם לאחר הנחיתה. אם תרצו – זו הייתה הדרך השיווקית המיושנת לפרסום המוצר הקרוי טיסה.
כשהנוסעים היו מסיימים עם כתיבת הגלויות או קריאת העיתון שלהם, הדבר היחיד שנותר להם לעשות בדרך כלל היה לשתות ולעשן סיגריות, סיגרים ומקטרות. חוויה מקובלת של נוסעים באותם ימים הייתה להתקבץ במטוס סביב בר אמיתי ולשתות קוקטיילים שהוגשו להם בחינם, מה שהוביל לא פעם להטרדת הדיילות על ידי נוסעים שיכורים, והתמוטטות של נוסעים מקיאים במעברים של המטוס.
בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70 כל המציאות הזאת השתנתה – טיסות הפכו להיות זולות ובטוחות הרבה יותר, ונוסעים החלו לעבור בידוק בטחוני ולהראות תעודה מזהה טרם עלייתם למטוס, והחוויה הפכה שונה לחלוטין. לנו נותר להעריך את הנגישות והבטיחות שקיימת עבורנו - הטסים כיום, ובמקביל להתענג על היופי של העולם טרם עידן השפע המודרני, ולמשמעות הרבה יותר שהייתה לכל חוויה בו.
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: