maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

התגלית המהפכנית - איך היה נראה העולם בלי תורה?

 

מאת: שרה יוכבד ריגלר

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים


איך היה נראה העולם בלי תורה?

איך היה נראה העולם אילולא ניתנה התורה? הצטרפו אלי, למסע אל העיר ניו-יורק, בעולם דמיוני, שמעולם לא זכה למעמד הר סיני.

אנו חוצים ברכב את גשר ברוקלין, מאטים בדרך פרנקלין רוזוולט, וחונים בחניון מסיבי של בטון ופלדה. אנו פוסעים ברחובות העיר התחתית של מנהטן וזוקפים את הצוואר כדי להתבונן בראשיהם הבוהקים של גורדי השחקים. אנחנו לא מופתעים לגלות, שהטכנולוגיה זינקה קדימה בעולם נטול תורה, מכיוון שידוע לנו, שהעולם הפגאני הצטיין בהישגיו הטכנולוגיים.

אנו ממשיכים ומסתובבים קצת במרכז לינקולן. שומעים מוסיקה איכותית שעולה ובוקעת מאולם הקונצרטים, חולפים על פני התיאטרון בו מעלים כעת דרמה בת זמננו, ורואים אנשים לבושים יפה, העומדים בתור כדי לקנות כרטיסים לבלט. האמנות אינה זקוקה לתורה על מנת לשגשג.

משם אנחנו ממשיכים לוול-סטריט. אנו מציצים לתוך הבורסה לניירות ערך. העסקים והמסחר פורחים. גם כאן אין שום הבדל.

חינוך להמונים

הדרך שלנו פונה עכשיו לשכונות המגורים הדחוסות בבנייני דירות גבוהים. כאן אנחנו מרגישים לראשונה שמשהו חסר. אין בתי ספר.

מה קרה לכל מוסדות החינוך, לבית הספר היסודי, לתיכון, לקולג'...? בעיר העילית, אומרים לנו, ישנה אקדמיה פעילה אחת לעשירים ולברי המזל, אבל השכלה להמונים? המדריך שלנו מנסה לכבוש חיוך. "כמה מגוחך!"

"חינוך לכל", היה מושג בלתי מציאותי בעולם הפגאני, שבו שיעור יודעי הקרוא וכתוב עמד על עשירית האחוז (כמו גם בחברה האלילית בימינו). אפילו רומי העתיקה, שהייתה זקוקה למעמד עליון מלומד, כדי לשלוט על האימפריה הרחבה, התגאתה בשיעור של 10-15% יודעי קרוא וכתוב. לא רק שיוון ורומא לא האמינו שיש תועלת בהשכלה להמונים, אלא הם ראו בהשכלה סיכון פוטנציאלי היכול לערער את יציבותה של החברה.

התורה הביאה את רעיון החינוך לכולם. היא מצווה, במיוחד על ההורים, לחנך את ילדיהם [דברים ו', ז']. למעשה, ספר חוקים מורכב ומחייב כמו התורה, זקוק מטבעו ללימוד. אם יהודי לא יודע מה דורשות כל המצוות, איך הוא יכול לקיים אותן? כך, חינוך ציבורי היה ערך שנבע מתוקף התורה, במשך ההיסטוריה היהודית. ערך שגרם לנזיר בן ימי הביניים, פטר אבלהרד לכתוב: "יהודי, עני ככל שיהיה, אפילו אם יהיו לו עשרה בנים, יכיר לכולם את האותיות.. ולא רק לבניו, אלא גם לבנותיו."

קדושת החיים

אנו ממשיכים בסיור בעיר ניו-יורק, כשלפתע אנו ערים לכך, שלא שמענו אפילו צפירת אמבולנס אחת. כשאנחנו שואלים – "איפה בתי החולים"? אנו פוגשים במבט חלול ותוהה. "אתה בטח יודע למה אנחנו מתכוונים?!", אנחנו מתעקשים, "המקום שבו מטפלים בחולים ומצילים חיים."

הבזק של הבנה מרצד בעיני המדריך שלנו: "אהה... כן. יש לנו מקום שנותן טיפול רפואי... לאלה שיכולים להרשות לעצמם, כמובן."

"ומה עם האחרים?" אנחנו שואלים בפחד. "אתם לא יכולים לתת להם למות סתם ככה".

"למה לא?" הייתה התשובה, לאקונית ואדישה.

אף חברה לפני התורה, לא ייחסה ערך מהותי לחיי האדם. והתוצאה היא, שבעיני הממשלה או החברה, כל הצעה לבזבז משאבים על מנת לרפא או לשמור על החיים (ובוודאי שלייחד ולצייד לכך אמבולנס), נחשבה כיוזמה מטופשת. זכות החיים, שנחשבת כיום כ"מובנת מאליה" בעולם המערבי, לא הייתה כל כך מובנת לאנושות העולמית, בימי טרום מעמד הר סיני או לאחריו, להוציא המקומות אליהם חלחלה השפעת התורה.

מעבר לכך, רצח תינוקות בלתי רצויים (כמו בנות או אלה שסבלו אפילו מליקויים מינוריים) התבצע בעולם כולו, ונתמך על ידי הוגים "נאורים" כמו אריסטו. הריגה לשם הנאה הייתה צורת הבילוי הנפוצה ביותר ברומא העתיקה, שבה 5,000 איש היו נדחקים לקולוסאום, על מנת לצפות בפושעים שנגזר דינם (על פשעים חמורים כמו עיסוק בנצרות), עבדים ושבויי מלחמה, המושלכים כמזון לאריות, או גלדיאטורים הנלחמים עד מוות. בין שני מופעי רצח מרהיבים אלה, אם הקהל התחיל להשתעמם מחוסר פעילות, ניתן היה להתבדר מהוצאות שגרתיות להורג בשריפה, בעריפת ראשים או בפשיטת עור מאנשים חיים.

לתוך עולם שבו הריגה לשם נוחות או ספורט הייתה הנורמה הכללית, הכניסה התורה את מושג קדושת החיים. "לא תרצח", המצווה השישית מבין עשרת הדברות שניתנו בהר סיני, לא הייתה הוראה מוסרית פראקטית פשוטה, שמטרתה רק להגן על יציבות החברה. התורה טוענת, שכל בני האדם – כולל תינוקות, עבדים ופושעים – קדושים, משום שהם נבראו בצלם האלוקים. כפי שקובעת התורה שבעל פה – "כל המקיים נפש אחת מישראל, מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא". לכל פרט יש ערך – וממילא גם לחייו או לחייה – זה חידוש של התורה.

בשנת 1981 הכרתי בהודו זוג, שבנם בן ה-22 נפצע בתאונת דרכים, כשרכב על אופנועו ברחובות העיר כלכותא. הצעיר שכב ברחוב הראשי והצפוף במשך שבע שעות, ודימם עד מוות. זאת חברה שלתוכה לא חדרה התורה.

משפט צדק

הסיור שלנו במנהטן ללא תורה, מוליך אותנו למבנה קטן אך מכובד. מסבירים לנו שזהו בית המשפט של העיר כולה. "איך יכול בית משפט קטן כזה לשרת מיליוני בני אדם?" אנחנו שואלים, מבולבלים.

"מיליוני בני אדם?" הייתה התשובה הנדהמת. "רק לכמה אלפי בני אדם – לעילית – יש זכות להציג תביעה משפטית".

כשהתורה קבעה את העיקרון של "כולם שווים בפני החוק", בטח שאר העולם התגלגל מצחוק. "לא תעשו עוול במשפט, לא תישא פני דל ולא תהדר פני גדול. בצדק תשפוט עמיתך" [דברים י"ט, ט"ו], היה נחשב כראש עקום, אלמלא האלוקים ציווה זאת. על פי התורה, אפילו מלך אינו מעל החוק, ואפילו עבד אינו מתחתיו. בתי המשפט היהודיים דנים – ומאז ומתמיד דנו – בתביעות שהוגשו על ידי פועלים שנגרם להם עוול, נשים ונכריים. בניגוד לכך, האתונאים העתיקים – אלה שמכונים "ערש הדמוקרטיה" – העניקו זכויות חוקיות מלאות, אך ורק לכמה אלפי גברים בעלי קרקעות, כשהם מותירים את שאר מאות אלפי התושבים (כולל נשים, איכרים ועבדים) ללא גב משפטי.

שישה ימי עבודה

במסדרון בית המשפט אנחנו מבחינים במשהו מוזר על הקיר. גיבוב בן 12 שורות של מספרים. "זהו לוח השנה", מסביר המדריך. "הוא מציין את הימים, החודשים והשנים."

"ומה בקשר לחלוקה לשבועות?" אנחנו שואלים.

"מה זה שבועות?" המדריך מנסה לברר בחוסר הבנה.

חלוקת הזמן ליחידות בנות 7 ימים, המופרדות זו מזו על ידי שבת – יום מנוחה, זהו חידוש של התורה. חידוש התואם את המחזוריות הטבעית באופן מושלם. בניגוד מוחלט למטרות גשמיות, השבת מכוונת לצורך הרוחני, המוקדש להתחברות מחודשת ולחידוש הבריאה. אפילו תושבי העולם המערבי, שעבורם "סופי השבוע" אינם רענון רוחני אלא מסע קניות בקניון, חייבים להכיר תודה לתורה, על מתנת היום החופשי, האחד מתוך שבעה.

כשחייתי בהודו, חברה בה כל יום דומה לקודמו (להוציא סגירת בתי הספר ומשרדי הממשלה בימי ראשון, כפי שהונהג על ידי השלטון הקולוניאלי הבריטי), ראיתי איך בני אדם נשחקים בחד גוניות של שנה בת 365 ימי עבודה בלתי פוסקים. ועכשיו, בבית המשפט הקטן, התבוננתי סביבי והבחנתי באותן הבעות שחוקות.

המשכנו בדרכינו לעבר השדרה הראשונה והרחוב ה-46, רק כדי לגלות, שציון הדרך המוכר של מטה האו"ם, אינו קיים. מזועזעים שאלנו: "אין איזשהו גוף בינלאומי שמטרתו, לכל הפחות באופן עקרוני, ליישב את ההדורים בין מדינות בדרכי שלום, מבלי להזדקק למלחמה?"

המדריך שלנו נבוך. "מה העניין בזה? מלחמה היא מאמץ אצילי של האדם. המלחמה יולדת גיבורים – לוחמים אדירים המביסים בגבורה את האויב. ובאיזו דרך אחרת יכולה מדינה להרחיב את גבולותיה ולהגדיל את כוחה בלי מבצעי מלחמה מהוללים?"

נואשים מלהגיע עמו לעמק השווה, התחלנו לחפש את הקיר המעוקל והמעוטר, מחזונו האפוקליפטי של הנביא העברי ישעיהו: "וכתתו חרבותם לאתים, וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

חיפושינו לשווא. אין קיר ואין עיטור, ואפילו אין אידיאל של שלום בעולם זה, שמעולם לא קיבל את התורה.

אנחנו מצפינים, חולפים על פני העיר העילית המסוגננת, אל תוך שכונה דלת אמצעים, וכאן בולט השוני המשמעותי ביותר. הרחובות מוצפים במוכי גורל – עיוורים, נכים, ילדים מורעבים... הם מושיטים את ידיהם ומתחננים לעזרה. זה מזכיר לי את רחובות הודו. "למה האנשים האלה ברחוב?" ביררנו. "איפה בתי היתומים? שירותי הרווחה הקהילתיים? מוסדות לחרשים ולעיוורים? בתי התמחוי? מרכזי השיקום למוגבלים?"

"על מה אתם מדברים?" מגיעה תשובה כועסת. "אין דבר כזה כאן, ולמה שיהיה? אנחנו לא עשינו להם כלום. זאת לא אשמתנו שהם רעבים ומוגבלים. אין לנו שום אחריות לעזור להם."

לתוך עולם שבו מספר רב של חוקים אסרו רצח, גנבה והתנהגויות אנטי חברתיות אחרות, פרצה התורה למערכה, עם מושגים חדשים לחלוטין: האחריות להקדים ולעשות טוב – "ואהבת לרעך כמוך" [ויקרא י"ט, י"ח], ו"לא תעמוד על דם רעך" [ויקרא י"ט, ט"ז]. מושגים אלה מטילים על האנושות אחריות חברתית, רעיון שחברות נטולות תורה מעולם לא חלמו עליו.

התורה, שלה קרא תומס הכסלי "המגנה כרטא של העניים והמדוכאים", החדירה נקודה זאת בשיתוף עם מצוות ספציפיות רבות, שמטרתן לספק: סיוע לדל, לאלמנה, ליתום ולגר הנכרי. התורה מחייבת את בני האדם, לקחת אחריות על רווחתם של אנשים מחוץ למשפחתם, ומעבר לתחום מגוריהם, לא משום שזה מועיל למדינה, אלא משום שאלוקים, אלוקי הצדק והצדקה, דורש חסד ורחמים מכל בניו ולכל בניו. הכוכב הזה, מעולם לא שמע על רעיון מקורי יותר.

מהפכת התורה

המסע שלנו לעיר ניו-יורק, לא מספיק כדי לחשוף את המהפכה האדירה שנגרמה על ידי מעמד הר סיני. ללא תורה לא רק העולם שלנו, אלא גם חיינו, היו שונים לחלוטין.

אילו חיינו בעולם שבו התורה לא ניתנה מעולם, לא היינו מכירים את עצמנו. כפי שהמחבר הקתולי תומס קהיל, כתב בספרו מתנות היהודים (The Gifts of the Jews):

"ללא היהודים, היינו רואים את העולם מבעד לעיניים אחרות, היינו שומעים באוזניים אחרות, ואפילו חשים ברגשות אחרים. ולא רק מרכז החישה שלנו, המסך שדרכו אנחנו רואים את העולם, היה שונה: היינו חושבים בשכל אחר, מפרשים את כל ניסיוננו אחרת, מגיעים למסקנות אחרות מהדברים שהיו קורים לנו, והיינו קובעים מסלול אחר לחיינו."

חשוב לזכור, שמקורם של כל החידושים שקהיל זוקף לזכות היהודים (שהוא מכנה "המצאות התרבות המערבית"), אינו נעוץ ביהודים עצמם, אלא בהתגלות האלוקים אל היהודים. בעוד שאברהם אבינו היה באמת בעל מחשבה וזה שגילה את המונותיאיזם, אין אדם או כוח בעולם, שהיה יכול לשנות את העולם בצורה רדיקלית כל כך. המנוף שרומם את העולם חייב להיות ממוקם מחוצה לו. תמורה דרסטית כל כך, הייתה יכולה להתרחש אך ורק באמצעות מהפכה אלוקית.

מה הייתה התמורה המוקדמת שהפכה את החשיבה והשאיפה האנושית? קהיל מציין, שכל התרבויות העתיקות ראו את הזמן כמחזורי. שום אירוע או אדם לא היו ייחודיים. הוא כותב:

    "היהודים היו העם הראשון ששבר מעגל זה, למצוא דרך חדשה לחשוב ולחוות, דרך חדשה להבין ולהרגיש את העולם במידה רבה כל כך, שאפשר להגיד במידת מה של צדק, שהרעיון שלהם הוא הרעיון היחיד שאי פעם היה לבני האדם. אבל, תפישת העולם שלהם הפכה להיות חלק כל כך אינטגראלי מאתנו, שבנקודה זאת היא הייתה יכולה באותה מידה להיכתב כקוד גנטי אל תוך התאים שלנו."

הזמן הוא חוט השתי, עליו אורגים בני האדם את תחושת המציאות שלהם. כשהזמן נתפש כמחזורי, המציאות מאופיינת באמונה בטבע החזוי והבלתי משתנה, בפיחות הרגע הנוכחי, ובחוסר התועלת שבמאמץ האנושי.

למעגלים אין מטרה, הם ממשיכים לחוג סביב וסביב. אלילי הפנתיאון הקדמוני, כמו אלילי הודו כיום, אינם מציגים כל מטרה. פעולותיהם הן ספורט שמימי, לילה בטרמינולוגיה ההינדית, שמשמעותה "משחק". בתפישת עולם כזאת, המטרה האנושית היחידה בעלת הערך היא שחרור – להימלט איכשהו ממעגל הלידה והמוות.

התורה הציגה א-ל בעל מטרה, עם תוכנית להיסטוריה האנושית. אם המין האנושי יציית למצוות – לתוכנית האלוקית – אזי יתקיים עולם של אחרית הימים. העתיד יהיה שונה – וטוב יותר – מאשר העבר. בתפישה זו מציגה התורה מסלול קווי, ובכך שהיא עושה זאת, היא משליכה את האנושות לתוך עולם של בחירות מוסריות משמעותיות. עולם, שבו בני האדם יכולים ליצור את מטרות היעד שלהם בעצמם, עולם, שבו האנשים אינם חשובים רק משום שהצליחו לרכוש כוח רב, אלא משום שביצעו החלטות משמעויות.

בחירות פנימיות אלה, משפיעות על צאצאיהם ויוצרות היסטוריה. לא היסטוריה שעוסקת אך ורק בתיעוד מלחמות שהתנהלו והסתיימו בניצחון, אלא כזו העדה לקרבות מוסריים, שהעניקו לחיים משמעות ומטרה. אברהם מציית לאלוקים, אפילו במחיר חיי בנו האהוב, יעקב נאבק עם המלאך הרע, יוסף עומד בפני פיתויי אשת פוטיפר, משה מקבל בעל כורחו את ההנהגה הרוחנית במעמד הסנה הבוער – אלו הם אירועים חשובים, שהתורה בוחרת לציין. בכך, היא ממלאת את כל חיינו, לאורך כל הדורות הבאים, במשמעות ובאפשרות.

המהפכה בסיני

חג השבועות המתקרב, מנציח את האירוע מטלטל העולם, של ההתגלות האלוקית בהר סיני. זה היום אשר מחדש את התחייבותנו ללימוד התורה וליישומה.

ביום זה, לפני 3317 שנים, פרץ האלוקים האינסופי, מבעד לגבולות סופיותו של האדם, ובנוכחותו של עם שלם מסר את מצוותיו.

תיאור הרקע של תומס קהיל, נשמע לירי:

    "לכן, אין זה מקרה שהמהפכות הגדולות של שמו של האלוקים ושל מצוותיו התרחשו במדבר הררי, רחוק ככל האפשר מהציוויליזציה ומכל הכלול בה. במקום שונה, ככל שהעולם שלנו יכול לאפשר, מהשפע החזוי מראש ומנוחיות הנילוס והפרת. אם האלוקים – האלוקים האמיתי, והאלוקים היחיד – היה מדבר עם בני האדם, ואם בני האדם היו יכולים לשמוע אותו, זה היה יכול להתרחש רק במקום ריק מכל נקודות התייחסות תרבותית, שבו אפילו הטבע ... נראה כלא קיים. רק בין סלעים ואבק לא אנושיים, יכול היה אוסף זה של בני אנוש להפוך לאנושיים בדרך חדשה."

ההתגלות בהר סיני הייתה האירוע הבודד והחשוב ביותר בהיסטוריה האנושית. וכשאני מעלה בדעתי איך היו עלולים להיראות החיים שלנו מבלעדיו, אני יכולה רק להתחלחל.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: