מיד תועבר לדף המבוקש
|
לקריאת השיעור הקודם - כוונה ומעשה - לחצו כאן! ב"ה שכירים ומתנדבים בשבוע הקודם למדנו בתניא היומי את החשיבות של הכוונות והיחס בין הכוונה למעשה. החל מהשבוע מתחיל דיון מרתק לא פחות, על היחס בין שתי הכוונות העיקריות, יראה ואהבה. במסגרת השליחות ב'אסנט' עבדתי מול שני סוגי עובדים. היו עובדים שקיבלו שכר עבור עבודתם והיו כאלה שבאו לעבוד בהתנדבות. אפשר היה לראות הבדלים משמעותיים בין שני סוגי העובדים האלו. העובדים שבאו בהתנדבות, באו כי רצו לעזור, רצו להשפיע, לקרב, הם נתנו את כל הלב והנשמה, נשארו עד שעות מאוחרות והשקיעו בלי סוף באורחים שהגיעו לסוף שבוע. אבל, וזה אבל גדול, הם לא היו ולא הרגישו מחויבים למי שהעסיק אותם. הם לא הגיעו בשעה שנקבעה איתם ולא ביצעו את כל המטלות שנתבקשו לבצע, ואם היה להם פתאום משהו יותר חשוב לעשות הם קמו והלכו. העובדים שבאו בתשלום, באו בעיקר בשביל הכסף. הם הרגישו מחויבים, הגיעו בזמן ועשו כל מה שנתבקשו, אך מצד שני פחות נתנו את עצמם, פחות השקיעו, וכשהגיע שעת הסיום הם קמו והלכו ולא נשאר מעבר. אז אם איזה סוג עובדים הייתם מעדיפים לעבוד? המתנדבים שנותנים את הלב אבל אין להם מחויבות, או השכירים שמבצעים כל משימה אבל עם פחות כוונה? בחירה קשה. מי שכבר למד חסידות, בטח כבר ניחש את התשובה, צריך עובד עם שתי המעלות, גם של שכיר וגם של מתנדב. בן ועבד משל השכיר והמתנדב הוא בסך הכל משל עדכני של בן ועבד בעבודת השם. הבן מונע בעיקר מאהבה, הוא אוהב את אביו ורוצה לעזור מכל הלב, אך הוא חלש יותר בצד היראה ולכן לא יעשה כל מה שיתבקש, אלא יותר את מה שנוח לו. העבד לעומת זאת מונע בעיקר מיראה, לכן יבצע כל משימה בזריזות ובדייקנות, אך חסר לו בצד הכוונה. יש לו את הקבלת עול אך חסר לו בנתינה מפנימיות נפשו. הכוונות, אהבה ויראה, הן כמו הכנפיים של הציפור, הן לא העיקר (הציפור נשארת ציפור ואף כשרה לשחיטה גם בלי כנפיים), אך הן מרוממות את הציפור בשמיים. כך הכוונות הן אלו שמרוממות את המצוות שלנו מעלה מעלה ומקרבות אותן להשם. הציפור לא יכולה לעוף בלי כנפיים, היא גם לא יכולה לעוף עם כנף אחת, חייבים את שתי הכנפיים. כך המצוות חייבות את שתי סוגי הכוונות, גם יראה (קבלת עול, מחויבות) וגם אהבה. קבלת עול – הבסיס להכל ובכל זאת אדמו"ר הזקן מסביר לנו כי ראשית העבודה היא דווקא בקבלת עול – מחויבות, להתחייב לקב"ה, לא להיות מתנדב... ללא 'קבלת עול' גם שאר העבודה שלנו לוקה בחסר, אי אפשר לסמוך על מתנדבים. כל עוד שקיימת רק אהבה, האדם בוחר לעבוד את השם. הוא אינו מרגיש מחויבות אמיתית – הוא עושה זאת כי בחר בכך, ממילא עדיין לא התחילה אצלו עבודת השם באמת. למעשה, בכל רגע נתון הוא עלול לבחור אחרת ולעזוב הכל, לבחור להפסיק לעבוד. דוגמה לכך אפשר לקחת מאדם שהתחיל להתקרב ליהדות ולקיום תורה ומצוות, אך עדיין לא קיבל על עצמו את עולו של הקב"ה. הוא מניח תפילין, שומר שבת, אך טרם קיבל את ההחלטה שהוא "הולך עד הסוף", שהוא "לגמרי בפנים". אומנם 'המעשה הוא העיקר', וכל מצווה שהוא עושה בוודאי פועלת על העולם, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים, אך הוא עדיין לא "עובד את השם". אדם כזה עדיין לא התחיל את העבודה האמיתית, הוא משתעשע ואי אפשר לדעת לאן הוא יתקדם, אם בכלל. לפעמים נוכל לראות שכל עוד נמצאים בשלבי ההתקרבות הראשוניים, הכל עדיין קל ונחמד, ורק כאשר מקבלים את ההחלטה לקבל את העול – אז מתחילות הבעיות. זאת כאמור, מכיוון שרק אז באמת מתחילים את העבודה. לפני זה, זה עדיין לא זה. לא לשכוח על האהבה הרבי מה"מ מדגיש מאוד את נושא 'קבלת עול', וכל חסיד בדור השביעי יודע כי 'קבלת עול' היא יסוד הכל, ביטול לרבי, בלי זה עוד לא התחלנו את העבודה. את הקטע המיוחד הזה בו מסביר אדמו"ר הזקן את קדימות היראה לאהבה (תחילת פרק מ"א) מבקש הרבי שיאמרו לפני התפילה, יאמרו ויתבוננו, ילמדו בעל פה ויוכלו לחזור בשעת הצורך. אך הרבי מדגיש גם את הצד השני, לא להסתפק בקבלת עול, זוהי רק ראשית העבודה, אחר כך צריך להשתמש בכל הכוחות שיש לנו כדי לעבוד את השם. הכי קשה הדרישות ביהדות בכלל ובחסידות בפרט הן תמיד הכי קשות. היה הרבה יותר קל לקבל שצריך להיות רק ב'קבלת עול', או רק לעבוד עם שאר הכוחות, אלא שהדרישה לשלב את שניהם דורשת מהאדם לשלב שני הפכים, דבר שעל פי טבע נראה לא הגיוני. אך זהו רק על פי טבע, כיוון שיהודי הוא למעלה מהטבע, יהודי קשור בקב"ה עצמו, עצמות ומהות, וכשם שהקב"ה יכול לשאת שני הפכים גם היהודי יכול לשאת שני הפכים. בפרט אצל החסידים המקושרים לרבי, כאשר חסיד מתבטל לרבי הוא מקבל כוחות ועזרה לגלות את עצם הנשמה, שעל ידה אפשר לשאת את שני ההפכים גם יחד.
למעבר לשיעור הבא - אמונה מלשון אימון - לחצו כאן!
|
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: