maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

בסוד הנשמה – מודעות עצמית לפי ספר התניאסדרה רביעית - שיעור ראשון – נר השם נשמת האדם

למעבר לשיעור החמישי בסדרה השלישית - שמחת הנפש - לחצו כאן


נר השם נשמת אדם
בפרקים הראשונים הסברנו באריכות את המהות הפנימית של הצדיק, הרשע והבינוני.
הצדיק הוא אחד כזה שהפך את כל מהותו. לא רק המחשבה, הדיבור והמעשה שלו מסורים לקב"ה, כי אם גם הרגש והשכל שלו הפכו לטוב וכל כולו סביב הקדושה. לא רק שהצדיק אינו עובר עבירות בפועל, אין לו אפילו מחשבות כאלו.
הבינוני אינו במדרגה זו, ואצלו עדיין יש רע גם בשכל וגם ברגש, במוח ובלב. אמנם הוא לא נותן להם להשפיע על הלבושים שלו (מחשבה, דיבור ומעשה) אך הוא נצרך למלחמה בלתי פוסקת כדי לעצור את הרע מלרדת מהמוח והלב למחשבות, לדיבורים ולמעשים.
לפי זה יוצא כי חייו של הבינוני הם מאוד קשים, הוא כל הזמן נמצא במאבק, ונראה (לפחות בהסתכלות ראשונית) כי זהו מאבק חסר תועלת. תמיד יישאר בו רע, תמיד יהיה לו מאבק וכיוון שהוא אינו צדיק אז הניצחון שלו יהיה רק בקרבות הקטנים ולא במאבק הכולל, וממילא מה התועלת בכל זה? כלומר אם כל הניצחון שלו הוא רק בלבושים (במחשבה, דיבור ומעשה) אך לא במהות הפנימית בשכל וברגש, אז מה היא התועלת שבזה?

תשובה אפשרית לכך היא תשובה שכבר סיפקנו באחד הפרקים הקודמים. הסברנו כי בכל מאבק קטן שהוא מנצח בכל מחשבה שלילית שהוא דוחה, כל דיבור שלילי שהוא מתאפק מלומר, עושה נחת רוח גדול אצל הקב"ה.
אך תשובה זו משאירה אותנו עם שאלה חדשה, מדוע צריך שהנפש האלוקית והנפש הבהמית יתחברו ביחד? הרי אם התכלית היא בהתגברויות הקטנות של הנפש האלוקית על הנפש הבהמית, אזי אין צורך שהם "יתלבשו" אחת בשניה, מספיק היה שכל אחת "תישאר" בצד שלה. כלומר, מדוע הנפש האלוקית צריכה להזיז את הגוף דווקא על ידי הנפש הבהמית? הרי ממילא היא לא משנה אותה באמת.

על מנת לענות על שאלה זו, נפתח בהסבר נרחב על תכלית בריאת העולם.

מדוע בכלל נברא העולם, מה יוצא לנו מכל זה ומה יוצא לבורא העולם מכל זה?
תחילה נסביר על המעלה שבמעשה על פני הרגש, אחר כך נסביר על המטרה הכללית בבריאת העולם ונראה איך זה בא לידי ביטוי דווקא במצוות ובמעשים טובים.


ביטול
לפני שניכנס לדיון אודות המעלה שבמעשה על הרגש, נחזור רגע קצת אחורנית.
איך מתחברים לקב"ה?
הקדושה שוכנת רק במקום שנותנים לה לשכון. רק מקום שבטל לקב"ה, רק מי ש"מפנה" מקום לקב"ה יכול להכיל את אור הקדושה. "אין אני והוא דרים בדירה אחת" אומר הקב"ה על מי שהוא גאוותן, על מי שהוא בעל ישות. רק מי שמבטל את ישותו, "מפנה מקום" ונותן לקב"ה להיכנס.
מדוע באמת זה כך? מדוע צריך להיות בביטול? לוותר על הגאווה שלנו, על הישות שלנו, ובכלל על המציאות שלנו? האם אין דרך אחרת שבה נוכל להיות "כלי" לאור השם?
כדי להבין זאת לעומק צריך להתבונן בעובדה כי הקב"ה הוא אינסוף ואנחנו מוגבלים.
אין לאינסוף אפשרות לשכון במקום גבולי.
פיל לא יכול לעבור דרך חור של מחט (אנחנו אפילו לא יכולים לדמיין פיל עובר בחור של מחט), כאשר הפיל הוא בסה"כ יותר גדול מהמחט, כיצד אפשר לדמיין אינסוף שוכן בתוך מקום גבולי? אין לכך שום אפשרות, כביכול.
על בסיס זה הסברנו בפרקים הקודמים, כי רק כאשר מתעלים על הנפש הבהמית והגוף (הגבול שבנו) ומתרכזים בנפש האלוקית (האינסוף שבנו) אפשר להתחיל להיות משכן לשכינה.

במילים אחרות, לפעמים אנחנו מנסים להתחבר לבלי גבול באמצעות כלים גבוליים, אבל האמת היא שכדי להתחבר לבלי גבול צריך להשתמש דווקא בכלים בלתי גבוליים, ולכן החיבור לאינסוף הוא על ידי הנפש האלוקית ולא על ידי הנפש הבהמית.

עכשיו נתבונן בזה קצת לעומק יותר.

גם כאשר מגלים את הנפש האלוקית, עדיין יכול להיות שזה לא יהיה מספיק "ביטול" להשראת השכינה. כיוון שגם הנפש האלוקית היא במובן מסוים מציאות נפרדת מהבורא, ואדרבה דווקא ההרגשה שאני אוהב את השם, אני עובד את השם, מלמדת על כך שהנשמה היא מציאות בפני עצמה, וככזאת עדיין יהיה חסר לה ביכולת להכיל את השכינה.
במילים אחרות, השכינה שורה במקום שמבין ומכיר בעובדה ש"אין עוד מלבדו", כשמתחילה הרגשה שיש משהו נוסף, אפילו שזה משהו קדוש נוסף, יורדת היכולת לשמש ככלי להשראת השכינה.

הגיע פעם יהודי לאדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) והתגאה בפניו כי למד את כל הגמרא. האדמו"ר הזקן הבחין כי זה לא פעל בו שינוי, והוא עדיין לא ב"ביטול" המביא להשראת השכינה, ולכן ענה לו, כי אמנם אתה למדת את הגמרא, אבל השאלה היא מה הגמרא לימדה אותך... יהודי אחר שהגיע אליו, סיפר על כך שלמד את כל התניא ואכן היה בביטול. אבל גם אצלו עדיין היה ניכר שמץ של גאווה. ענה לו האדמו"ר הזקן, אמנם למדת את התניא אבל אתה למדת את התניא, כלומר אתה והתניא זה עדיין שני דברים נפרדים, אתה עדיין מציאות לעצמך רק שהתחברת לתניא.


ביטול שנובע מישות
לבית חב"ד בהודו הגיע עפרה (שם בדוי) לאחר שהייתה בקורס שתיקה במשך עשרה ימים רצוף במנזר הודי. היא רצתה "לבטל" את עצמה על ידי שתשתוק עשרה ימים רצוף ותתבונן בפנימיותה. בפועל היא הרגישה כבר אחרי כמה ימים כי הקורס אינו "נייטראלי" כפי שחשבה ומערב בתוכו אלמנטים של עבודה זרה. היא מאוד הצטערה על כך אך התעקשה לסיים את הקורס ואכן להגיע ל"ביטול פנימי". כאמור, היא הגיעה לבית חב"ד וביקשה "לתקן" את מעשיה, רצתה לעשות מעשה טוב ולהתחרט על העבודה הזרה בה השתתפה. שליח הרבי הציע לה ללמוד פרק תניא בעל פה בו מבואר איסור עבודה זרה. היא החליטה לעשות זאת. כעבור כמה שעות ראתה כי זו משימה קשה מדי וביקשה להחליף למשהו קל יותר. השליח הציע לה הצעה אחרת. "אל תעשי כלום, פשוט אל תספרי לאף אחד אי פעם שהיית בקורס השתיקה". היא חשבה שזו משימה קלה, אך אחרי שעתיים חזרה בוכה לבית חב"ד. היא פתאום קלטה שזה בלתי אפשרי, היא פתאום הבינה שכל השתיקה בכלל לא פעלה עליה ביטול, להיפך. זה היה מתוך גאווה, היא רצתה לספר לכולם איך "היא" הצליחה "לבטל" את עצמה ולשתוק עשרה ימים...  


מצוות – הדרך להתעלות על ה"אני" - מה הוא "הביטול" הנעלה ביותר?

האדם נמשל לנר. האש זו השכינה השורה עלינו, הגוף זו הפתילה. הפתילה היא עבה וגסה, כמו הגוף. גם כשהאש נתפסת בפתילה, זה מכיוון שהפתילה ספוגה בשמן. פתילה ללא שמן, מלבד זאת שתישרף ותתכלה במהרה, לא תתן אור מאיר וזך.
מהו השמן?
היינו חושבים כי השמן זה הנשמה. כשם שהשמן הוא זך ועדין, כשם שהשמן מאפשר לפתילה לדלוק באור מאיר וזך, כך הנשמה חודרת בגוף ומאפשרת לו להכיל את אור השכינה. מסתבר שזה לא מספיק, הנשמה לבדה לא יכולה לעזור במקרה הזה. דווקא המעשים טובים, המצוות הם אלו שמאפשרים לגוף להכיל את אור השכינה.
מה יותר "שֶמֶן"? מה יותר עדין, יותר "בטל" לקב"ה הנשמה או המעשים הטובים?
במבט ראשון נדמה כי זו הנשמה אך בהתבוננות לעומק נראה כי זה דווקא המצוות.
הנשמה, כאמור, גם אצל צדיק גמור שעובד את השם ביראה ובאהבה, היא עדיין מציאות יש. יש מי שאוהב. אמנם זה "יש" שאוהב את השם אבל זה עדיין "יש". וכאמור, זה מנגד לעובדה שאין עוד מלבדו וממילא מנגד להשראת השכינה.
מה לגבי המצוות?
המצוות לעומת זאת הם בטלות לקב"ה באופן מוחלט, שהרי זהו רצונו כפי שקבע בתורה.


רצון פנימי ורצון חיצוני
מדוע המצוות מביאות אותנו לדרגת ביטול יותר נעלית וממילא גם לדרגת חיבור יותר נעלית?
כפי שהסברנו בפרקים הקודמים, ישנן שתי מדרגות ברצון. הרצון הפנימי הוא התכלית אליה אנו שואפים בעוד שהרצון החיצוני הוא ה"אמצעי", ה"מסביב" בדרך להגשמת הרצון הפנימי.
למשל, אדם שיוצא לעבוד. הוא מעוניין ברווח הכספי, זוהי התכלית מבחינתו, אך לשם כך הוא גם צריך לעבוד בפועל. את שניהם הוא רוצה, אלא שהיציאה לעבודה היא הרצון החיצוני והרווח הכספי הוא הרצון הפנימי. גם כאן כמובן יש דרגות עמוקות יותר והרווח הכספי יכול להיות בחינה חיצונית ביחס לשימוש בכסף שיהיה הבחינה הפנימית וכן הלאה.
כך גם אצל בורא העולם. את כל העולם הוא רוצה, הוא הרי ברא אותו, אך פנימיות רצונו הוא בישראל ובתורה. כלומר, כל העולם הוא רק אמצעי באמצעותו מגיעים למטרה, שבני ישראל יוכלו לקיים את התורה. ולכן אם מחפשים מה הקב"ה באמת רוצה, מוצאים את זה בתורה.
בכל מקום נמצא רצונו של הבורא, אך הוא נמצא מוסתר, מולבש בלבושים שמסתירים עליו. רק בתורה אפשר למצוא את הרצון הפנימי ללא העלמות והסתרים. ולכן דווקא המצוות הם הבטלות לקב"ה באופן כזה שיוכלו לשמש כ"שמן" ל"פתילה" (הגוף) שאור השכינה יוכל להאיר על ראשנו.


עולם השקר
ייתכן, כי מה שהצגנו עד עתה סותר לתחושות הטבעיות שלנו. יותר מרגש ומרגיש יותר "מחבר" לקב"ה לעמוד בפסגת הר גבוה מול נוף מרהיב ולהתפעל מיופי הבריאה, מאשר לקיים מצווה מעשית, כמו צדקה, תפילין או נרות שבת. אך בפועל את האמת לא מוצאים לפי ההרגשה, אלא לפי מה שהקב"ה קבע. וכך היא האמת, שאמנם רגשות הם דבר נעלה, ובנפש הן במדרגה גבוהה יותר מהמעשים והדיבורים, אבל בפועל כיוון שהם מציאות, אפילו מציאות של קדושה, אבל מציאות, אז הם פחות מחברים (ייתכן כי הם אפילו מפרידים). המצוות, לעומת זאת, גם אם הן נראות כמעשים פשוטים, כיוון שהן רצונו הפנימי של הבורא, רצון ללא העלמות והסתרים, הן אלו שמחברות אותנו באופן ישיר לקב"ה.

למשל, יכול אדם לשמור שבת, אך כיוון שרוצה להעצים את החוויה הרוחנית הוא מדליק מכשיר חשמלי כדי לשמוע מוזיקה. אמנם הוא מרגיש חוויה רוחנית נעלית, אך בפועל את המצווה הוא לא קיים ולהתחבר לקב"ה הוא לא התחבר, ואדרבה.
בעולם של היום ניתן למצוא דוגמאות רבות, איך העולם משקר, ואיך חוויות מרוממות לא מביאות להתקדמות אמיתית בעוד חוויות "משעממות" יכולות להיות מועילות ביותר. עולם הפרסום עובד מאוד חזק לשכנע אותנו בכך כל הזמן, וכפי שרואים שאוכל מזין ובריא פחות טעים ונותן הרגשה פחות טובה (לפחות בשלב הראשון) מאוכל מלא בחומרים שאינם טובים לנו (קוקה קולה – טעם החיים?)


מעשים טובים
במצוות עצמן – מה יותר "ביטול" המצוות הרגשיות או המעשיות?
עד עתה הסברנו את מעלה המצווה על הרגש, אך גם בין המצוות עצמן יש מעלה במצוות המעשיות על המצוות שנעשות בדיבור ובמחשבה (כמו לימוד תורה).
התחלנו בשאלה, מדוע אצל הבינוני הנפש האלוקית צריכה "להתלבש" בנפש הבהמית, הרי היא לא הופכת אותה, היא לא משנה אותה כפי שזה קורה אצל הצדיק. אמנם הנפש בהמית אצל הבינוני לא משתנית במהותה, הרגש והשכל לא הופכים לטוב ולקדושה. אכן, הבינוני חי במאבק במחשבות לא טובות שנשלחות מהרגש למחשבה, אך כאשר הוא מקיים מצווה, באותו רגע הוא מתבטל לבורא באופן מוחלט.
נכון, אין זה ביטול פנימי, כלומר, הוא לא באמת השתנה ויכול להיות שרגע אחרי קיום המצווה הוא כבר יחשוב על עבירות (מה שלא יכול לקרות אצל צדיק), אבל באותו רגע בו הוא מקיים את המצווה, הוא בטל לקב"ה ולא רק בנפשו האלוקית אלא גם בנפשו הבהמית.

ביטול זה מתבטא בעיקר במצוות מעשיות. הנפש האלוקית מזיזה את הגוף רק באמצעות הנפש הבהמית, אין לה אפשרות להזיז אותו לבד. לכן, במצוות שבמחשבה ובדיבור בהם הגוף לא צריך לזוז, אין כל כך את התלבשות הנפש האלוקית בנפש הבהמית. במצוות המעשיות לעומת זאת, הנפש האלוקית משפיעה הרבה יותר על הנפש הבהמית ומביאה גם אותה לביטול.
כאשר מקיימים מצווה מעשית, רצוי עם רגש, אבל אפילו בלי רגש, כיוון שזהו רצון השם ללא העלמות והסתרים, זה פועל ביטול על הנפש הבהמית ומאפשר לה להיכלל גם כן באור השם. כלומר, אור השכינה שורה גם על הנפש הבהמית, ובזה ענינו על השאלה מדוע הנפשות צריכות "להתלבש" זו בזו, מדוע הנפש האלוקית מזיזה את הגוף דרך הנפש הבהמית.
כיוון שהמטרה כפי שנסביר בהמשך בהרחבה, היא בעיקר בהשפעה על הנפש הבהמית, לזכך אותה ולהאיר בה את אור הקדושה, לכן הדגש הוא במצוות בכלל ובמצוות המעשיות בפרט.


לסיכום
שאלנו מדוע הנפשות בבינוני צריכות להיות מלובשות זו בזו, מדוע הנפש האלוקית יכולה להזיז את הגוף רק באמצעות הנפש הבהמית, הרי בסופו של דבר הבינוני לא משנה את הנפש הבהמית כמו הצדיק. כדי לענות על כך הסברנו כי חיבור אמיתי לבורא הוא על ידי ביטול, וביטול אמיתי הוא במעשים יותר מאשר ברגשות, כיוון שברגשות יותר מתבטא ה"אני" של האדם. על ידי מעשי המצוות גם הבינוני שותף במטרה הכללית של הכללת הנפש הבהמית שלו העולם בקדושה.

 

למעבר לשיעור השני בסדרה הרביעית - היכן היא התכלית? - לחצו כאן!
 

 

השיעור נלקח מתוך הספר מודעות יהודית
באדיבות אתר "אסנט צפת" - חווית הקבלה

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: יהדות, דת, לב, נפש, נשמה, תניא, שמחה
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: