maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

תעלומה: סיפור ההתרסקות של בופייטר ד-171

כמעט 64 שנים עברו מאז התרסקות מטוס בופייטר ד-171 במסגרת 'מבצע יואב'.
64 שנים והתעלומה טרם נפתרה...

בופייטר ד-171

היה אלו שנות ה-40 במדינת ישראל, השנים בהן נלחמנו על עצמאותנו. במסגרת המאבק של היישוב היהודי להקמת המדינה, הוברחו לארץ שישה מטוסי בריסטול בופייטר ששימשו במלה"ע ה-2 את חיל האוויר הבריטי. מתוך השישה, רק ארבעה הצליחו לנחות בשלום בבסיס חיל האוויר שברמת-דוד וסומנו במספרים: ד-170, ד-171, ד-172, ד-173. במקביל לפעולות גיוס הציוד והתחמושת, נערכו גם פעולות גיוס המוניות של מתנדבים מצבאות בנות הברית. במסגרת זו הצטרפו לחיל האוויר הישראלי שלושה מתנדבים שהוצבו בבסיס רמת דוד: סטנלי אנדרוס (ארה"ב), לאונרד פיצ'ט (קנדה) ודב שוגרמן (אנגליה).

סיפור זה מוקדש לשלושה שהמריאו יחד ב-20 באוקטובר 1948, למשימת תקיפה של כוחות מצריים, שישבו בבניין משטרת עיראק-סואידן (היום מצודת יואב) ולא חזרו. סיפור זה מגולל את הלך הרוח של אותה התקופה והתרסקות המטוס - אירוע שמוגדר עד היום כתעלומה שלא נפתרה. 

לן פיצ'ט   דב שוגרמן    סטנלי אנדריוס

לילי, היא אלמנתו של הנווט הנעדר דב שוגרמן. הם התחתנו בשנת 1946 בלונדון וכאשר החליט דב להתגייס למאבק להקמת המדינה, היא החליטה להצטרף אליו. היא שירתה לצידו בטייסת 103 ונכחה בחדר המבצעים בזמן ההתרסקות. עדותה, מהווה מקור ראשון של אירועי התקופה, וכאשר מצליבים את גירסתה עם הגירסה הפורמלית של חיל האוויר, כפי שנוסחה על ידי אבי כהן בספר "תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות" (הוצאת משרד הביטחון), מתחוורת תמונה ברורה יותר, ובכל זאת, לא שלמה מספיק. במרוצת 63 השנים שעברו, טרם הונחו כל חלקי הפאזל...

סיפור העלייה של לילי ודב

"דב שירת בחיל האוויר הבריטי והשתתף במלחמת העולם השנייה כטייס מוסקיטו" מספרת לילי בראיון שערכתי איתה. היום, היא בת 84 ומתגוררת בכפר גמלאים בשרון, יחד עם בעלה השני, דייב, אבל היא זוכרת את כל הפרטים בצלילות מדהימה, מודה שהיא משחזרת אותם יום-יום, מאז שהתרחשו. 

"כשהסתיימה המלחמה, דב ואחי, לו, היו מאוד ציוניים ורצו להתגייס לחיל האוויר בישראל. הם טענו שאם בשביל הצבא הבריטי, אז בטח שבשביל הצבא בישראל. באותה התקופה היה מאוד קשה לקבל אישור עלייה לארץ, אך מכיוון שהיה צורך בכוח-אדם מחו"ל, במיוחד מיומן, תוך שבוע סידרו להם אישורים דרך הסוכנות היהודית והם עלו לארץ. המשפחה של דב מאוד התנגדה לצעד הזה, הם טענו שהאדם היחיד שמסוגל לעצור אותו זו אני, אבל אני דווקא עודדתי אותו ורציתי מאוד להצטרף גם. דב הגיע לארץ בתחילת יוני 1948. במטה חיל האוויר בתל אביב ניסו לשכנע אותו לשרת כמדריך טייס, כי היה לו ידע רב על מכ"מ המוסקיטו, אבל דב התעקש לשרת בטייסת קרב, וכך הוצב ברמת דוד בטייסת 103.

בכל הזמן הזה, אני לא שמעתי מהם דבר. העיתונים דיווחו על לחימה קשה בארץ וזה הפחיד אותי. הרגשתי שאני חייבת להצטרף אליו ויהי מה. פניתי לסוכנות היהודית והסברתי להם שיש לי כישורי הקלדה ורישום, כי עבדתי באותה התקופה כמזכירה. לקח קצת זמן אבל בסופו של דבר, הסכימו, ותוך חודש כבר הייתי בדרכי לארץ ישראל... כל הזמן הזה ניסיתי להשיג מידע על דב אבל אף אחד לא ידע ולא אמר כלום (בדיעבד גיליתי שביום שהגעתי לישראל, הגיעו מדב מלא מכתבים וזר גדול של פרחים לבית הוריי, אבל כל הדברים שהיו לי ממנו נשטפו עם השנים). העלייה לארץ הייתה מסובכת וארוכה, אבל אני זוכרת שהגענו לנמל חיפה ביום שבת בבוקר. אנחנו הצעירים היינו צריכים לקפוץ אל סירות דייג, כי הספינה לא יכלה להתקרב אל החוף... היו אנשים שנישקו את האדמה מרוב התרגשות. עשו לנו קבלת פנים מאוד יפה עם יין וחלה ולקחו אותנו במשאית למחנה, שם קיבלנו חיסונים ובדקו לנו את המסמכים. בבוקר למחרת כבר לקחו אותנו במשאיות לתל-לוינסקי, למטה של הצבא, שם הייתה קצינה מאוד קשוחה שעשתה לנו ראיונות... שיתפתי את הקצינה שבאתי בעקבות בעלי ואחי, אבל שאינני יודעת היכן הם. הקצינה אמרה לי לא לדאוג ושאם אני רוצה לדעת פרטים, עליי לחתום על מסמך. המסמך היה בעברית אז לא ממש ידעתי על מה אני חותמת, מהר מאוד גיליתי שחתמתי על מסמך שמאשר את התגייסותי לצבא! הייתי מצטרפת בכל מקרה, אבל זה פשוט הפתיע אותי, במיוחד שהצבא נחשב אז נפרד מחיל האוויר. לקחו אותי לאוהל של המגויסות ואני זוכרת שזו פעם ראשונה ששמעתי את "התקווה" כשברקע נשמע נאום של בן-גוריון. התחלתי לבכות.

במטה, אף אחד לא ידע על דב, אבל כשחזרתי לשם ביום למחרת פתאום בחור קנדי התחיל לצעוק לעברי במסדרון: "לילי שוגרמן! אני לא מאמין! חכי כשדב ישמע שאת כאן, הוא לא יאמין!" זה היה לי נורא מוזר כי לא הכרתי את הבחור הקנדי ולא הבנתי איך הוא מכיר אותי, אבל אחר כך הוא הסביר לי שדב הראה לו תמונות וסיפר לו עליי, אז הוא זיהה אותי מיד. לא הבנתי למה הוא קורא לבעלי דב, כי אני הכרתי אותו בתור בן (באנגליה קראו לו ברנרד סידני), אך מסתבר שהשם העברי שנתנו לו כאן בארץ הוא דב, ואני הייתי צריכה להתרגל. הפגישה עם דב הייתה מאוד מרגשת, מסתבר שהוא הגיע למטה כדי לתפור מחדש את המדים שלו. כשהוא שמע שאני חתומה בצבא ולא בחיל האוויר, הוא הפעיל קשרים, חתמו על כמה מסמכים ויום למחרת כבר חזרתי איתו לבסיס רמת דוד. אז, עוד לא ידעתי לאיזה תפקיד. אני זוכרת שטסנו מתל אביב לרמת דוד בספיטפייטר, ישבתי על הרצפה והטייס ניסה להרשים אותי עם פעלולים שגרמו לי להקיא במטוס. אני זוכרת שהייתי מאוד נבוכה כשנחתנו ורציתי לנקות אחריי, אבל דב לא הסכים, הוא אמר שהוא מאוד גאה בי שהחזקתי מעמד בלי להתלונן, בטיסה הראשונה שלי בחיים".

דב שוגרמן ולילי
לילי ודב שוגרמן

סיפורם של לן פיצ'ט וסטנלי אנדרוס

ב-10 בספטמבר 1948 הצטרף ליאונרד (לן) פיצ'ט לטייסת 103. בספר "תולדות חיל האוויר" מסופר כי אולף כריסטנסן, מפקד טייסת התעופה של הבסיס, הביאו באותו יום לרמת-דוד באחד ממטוסי הדקוטה. בעבר, שירת פיצ'ט בחיל האוויר הקנדי והיה לו ניסיון רב בטיסה במטוסי מוסקיטו ובופייטר מתקופת שירותו במלחמת העולם השנייה. במהלך אוגוסט, הוברחו מטוסי בופייטר מבריטניה לבסיס רמת דוד, ובמהלך ספטמבר, החלה פעילות אינטנסיבית של הכשרתם. עוד נכתב בספר כי היה באותה התקופה מחסור בחלקי חילוף, בכלי עבודה, תשתיות ובאנשי צוות מקצועיים, מה שלעיתים עורר חילוקי דעות בין המטה שדרש פעולות לבין מפקדי הטייסות שלא אישרו אותן. כך למשל, סופר על גיחת צילום שהייתה אמורה להתבצע ב-17 בספטמבר ובוטלה בגלל "אי שמישות קלה" – אולף כריסטנסן כתב כי "הטיסה לא הייתה מומלצת היות והמטוס אינו חמוש והיה טרף קל למכ"מ אויב וליירוט". כמו-כן הוסיף "כפי הנראה כולם מחבבים את לן פיצ'ט וגם את דב שוגרמן, הצוות שיועד לגיחה, לכן הוחלט לא לבצעה" (כהן, 2004, 767).

"כשהגעתי לבסיס זה היה בתקופה של הפסקת אש" מספרת לילי "אבל מהר מאוד היא הסתיימה והפעילות הייתה מאוד אינטנסיבית, כל הזמן יצאו מטוסים לגיחות. לא היה שקט, אבל גם לא הייתה אווירה של לחץ. להפך, הייתה אווירה של תקווה ושל כוח. בערבים היינו יושבים יחד, צוחקים. היו לפעמים מצטרפים אנשים מהמטה או מטייסות אחרות כדי להעביר תדרוך לפני מבצעים... התפקיד שלי היה כמזכירה במשרד המבצעים והמודיעין, אבל אסור היה לי להיכנס לתדריכים...

את לן פיצ'ט מאוד חיבבתי. הוא היה אחד החברים הקרובים שלנו. למרות שהיה גוי, הוא התנדב לשרת בחיל האוויר והתעקש לקבל את אותם התנאים שמקבלים הטייסים היהודים. הוא מאוד אהב את ארץ ישראל ורצה לתרום למאבק"

ב-30 ביולי 1948, סטנלי אנדרוס מונה על ידי אגף מבצעים של חיל האוויר ל"קצין קשר של מטה ח.א ליד נציג האו"מ" ואף ניתנה לו דרגת רס"ן... בספר "תולדות חיל האוויר" נכתב כי לנוכח החשש שמא תועבר זהותו של אנדרוס לידיעת האמריקנים, מפני שהיה אמריקני, הוחלט להציגו כאנדרי סטנק. תפקידו היה לתאם פעולות אוויריות עם אנשי האו"ם, אך הוא לא מילא זאת באחריות מלאה ולכן הודח מתפקידו (כהן, 2004, 198).

"את סטנלי לא הכרתי כמעט בכלל" מספרת לילי "הוא היה בחור נאה, אבל אף פעם לא ידעתי מה התפקיד שלו, חשבתי שהוא סוג של מתאם בין הצבא לחיל האוויר, רק אחר כך הבנתי שהוא היה שייך לחיל האוויר. לא ידעתי שהוא הצטרף לטיסה הגורלית באותו היום, רק אחרי ההמראה, צוות הקרקע הודיע לחמ"ל שהוא במטוס".

בספר "תולדות חיל האוויר" נכתב כי דוד יהודה, ראש אגף המבצעים בחיל האוויר, טען כי נוכחותו של אנדרוס הייתה "בניגוד ישיר להוראה הכללית, לפיה רק אנשי צוות מוסמכים, רשאים לטוס במשימות מבצעיות". בעקבות תחקיר שבוצע יום לפני ההתרסקות, נמצא כי אנדרוס נהג להצטרף לטיסות, למרות שהיה מקורקע על ידי המחלקה הרפואית של החיל, העביר דוד יהודה הוראה באישור מפקד רמת דוד ומפקד טייסת 103 כי בבופייטר מותר שיהיה רק טייס אחד. לימים, סיפר חברו הטוב, דב בן צבי, מפקד בסיס רמת דוד, שכאשר נודע לו על הצטרפותו של אנדרוס לטיסות, הוא ביקש ממפקד הטייסת, דני רוזין להפסיק את טיסותיו, אולם לדבריו "סטן התעלם והמריא שוב" (כהן, 2004, 62).

 

20 באוקטובר 1948

ב-20 באוקטובר 1948, בעיצומו של מבצע יואב, לשחרור הנגב, התכנסה הממשלה כדי לדון באפשרות של הפסקת אש. תוך ששקלה את האפשרות לכך, בן-גוריון ציין את החשיבות של כיבוש מצודת עיראק-סואידן, ששימשה את הכוחות המצריים. ב"תולדות חיל האוויר" מסופר כי כאשר שאל אחד השרים מדוע חיל האוויר לא תוקף את המצודה? בן גוריון הסביר שרק מטוסי הבופייטר מסוגלים לעשות זאת כי הם יכולים לצלול נמוך. זה המקום לציין כי מתוך 6 מטוסי בופייטר שהוברחו לארץ, נותרו באותו הזמן רק 2 והם שימשו את טייסת 103. הוחלט אם כן, לעשות בהם שימוש לצורך המבצע. 

הממשלה הודיעה למועצת הביטחון של האו"ם כי הפסקת האש תיכנס לתוקף 12 שעות מרגע שיודיעו זאת למצרים. בזמן שנותר, הוחלט לבצע מהלך מבצעי נועז ולכבוש את המצודה (כהן, 2004, 60-61). עוד באותו היום, בשעה 17:00 המריאו 2 מטוסי בופייטר מבסיס רמת-דוד:

ד-171 טייס: לאונרד פיצ'ט / נווט: דב שוגרמן / נספח: סטנלי אנדרוס
ד-172 טייס: דני רוזין (מפקד טייסת 103) / נווט: סידני קנטריג'

"אני זוכרת שב-20 באוקטובר, במהלך ארוחת צהריים שבה כולם היו במצב רוח טוב, הגיעו קצינים מהמטה, התנצלו על ההפרעה וקראו להם לתדריך. אמרו להם שזו משימה קשה ומורכבת. לא דיברו, לפחות לא לפניי, על כך שזו פעילות אחרונה או חשובה במיוחד. את זה ידעתי רק אחר כך... דב נפרד ממני כרגיל, בנשיקה. הוא השאיר אצלי שעון. גם דני רוזין וסידני, הצוות של המטוס השני השאירו אצלי דברים... לפני כל טיסה, היו הטייסים מפקידים אצלי את החפצים האישיים שלהם (תכשיטים, ארנקים...) זה היה טקס כזה למזל טוב..."

משטרת עירק סואידן

אירוע ההתרסקות

לפי הרישומים שרוכזו בספר "תולדות חיל האוויר", בכל מטוס היו שתי פצצות של 100 ק"ג וארבע פצצות של 30 ק"ג. המטוסים המריאו מבסיס רמת-דוד לכיוון הים, משם דרומה לכיוון עקרון, ומשם פנו לכיוון המצודה. לעבר המטוסים נורתה אש נ"מ כבדה ביותר. פיצ'ט נכנס לתקיפה, רוזין ראה כיצד הוא יורה מהתותחים ומטיל את הפצצות, ואז נכנס גם הוא לתקיפת המטרה. הוא לחץ על התותח, אולם לא נורתה שום ירייה, לדבריו: "...ביצענו פנייה חדה לים, היינו גבוהים יותר מפיצ'ט ועקבנו אחריו כל הזמן. אז פנה פיצ'ט 180 מעלות למטרה ואני אחריו, ראיתי עשן מתמר ממנועו הקדמי, אבל הוא המשיך למטה לכיוון המטרה, לכן הנחתי שהוא בסדר. בדיוק אז, נורתה לעברינו אש נ"מ מדויקת שחייבה אותי לבצע פעולת התחמקות... אז ביצעתי פנייה חדה לפלוג'ה ופניתי שוב למטרה. הקפתי פעמיים אבל לא יכולתי למצוא את פיצ'ט, נהייה מאוחר אז חזרתי, נחתי בחשיכה" (כהן, 2004, 61).

"במהלך המבצע התקבל טלפון שבישר כי אחד המטוסים הופל והמטוס השני בדרכו חזרה לבסיס כי יש לו תקלה" לילי מספרת בכאב. "אני עניתי לטלפון הזה והלב שלי מיד צנח. כל כך קיוויתי שזה לא המטוס של דב שהופל, אבל פתאום דני רוזין (הטייס של ד-172) נכנס לחמ"ל. הוא ניגש אליי עם פנים נפולות, חיבק אותי חזק וסיפר לי שהאש הייתה מאוד חזקה ואי אפשר היה להתקרב למצודה, אבל שהמטוס של לן ודב נכנס בכל זאת, ונפגע.

"מהרגע שבו המטוס נפל אני ישבתי בחמ"ל ועקבתי בדריכות אחרי כל מה שקורה. לא הסכמתי לעזוב את המשרד ואני מניחה שזה משהו שהיה קשה לקצינים שם להתמודד איתו, כי הם היו צריכים להיות מאוד זהירים בתגובות שלהם. לא הרשו לי לענות לטלפונים ומאוד דאגו לשמור עליי. אני לא אשכח שאיתרו את אח שלי, ששירת ליד גדרה ואפילו צפה בהתרסקות של המטוס בלי שהוא ידע שזה דב. איתרו אותו ושלחו אותו לרמת דוד כדי שיהיה איתי. כל הזמן הזה האמנתי שדב חי. לקח לי הרבה מאוד שנים, גם אחרי הנישואים השניים שלי, לקבל את העובדה שהוא איננו..."

איתור המטוס

יצחק רבין, ששירת אז כקצין מבצעים של חזית ד', דיווח למטכ"ל כי "בלילה שלאחר הנפילה, יצאו 2 פטרולים על מנת לברר את גורל הטייסים והאווירון. בסיורים לא נמצא דבר" אש חזקה שנפתחה על הכוחות מנעה את המשך הסיור וכך גם בלילה לאחר מכן. "אין לנו כל ידיעות על גורל הטייסים" הוא כתב. 

נתנאל כהן, ראש אגף המודיעין של חיל האוויר סיפר שרק אחרי 9 ימים, כאשר הכוחות המצריים נהדפו דרומה מאיזור אשדוד, נשלחה משלחת. לדבריו: "בתוך המטוס מצאו שלד של אדם שאי אפשר היה לזהותו מלבד לנסות לנחש על פי עדות רפואית שגובהו הראה שאלה השרידים של לאונרד פיצ'ט. כמו-כן, חקרו אנשינו את הערבים המקומיים, שסיפרו סיפורים שונים ומנוגדים זה לזה. אחדים סיפרו ששניים מאנשי האווירון נפצעו ונלקחו בשבי, אחרים אמרו ששני האנשים הפצועים נהרגו בידי המצרים ונקברו אי שם בסביבה" (כהן, 2004, 61).

"הכול היה בבלגן מאוד גדול כי הצבא היה רק בהתחלה שלו - התחילו שמועות שהם נחטפו, שהם נורו אחרי ההתרסקות, שהגופות שלהם עפו רחוק מהמטוס.... אני סמכתי עליהם שהם עושים את כל המאמצים – כשאמרו לי שהם מחפשים קצה חוט, שהציעו שבויים בעד פיסות מידע, ששלחו פטרול לחפש את שאריות המטוס ואת הגופות, אני בטחתי בהם... לא הסכמתי שישלחו הודעה למשפחה של דב וביקשתי לנסוע בעצמי לאנגליה כדי לבשר להם. תכננתי לחזור חזרה, אבל כשהייתי באנגליה גיליתי שאני בהריון והיה לי מאוד חשוב לנסות לשמור עליו, אז נשארתי. אני זוכרת שביקשתי לעשות הסכם עם אלוהים – שאם לא דב, אז לפחות התינוק – אבל ההיריון לא הצליח.

גם מאנגליה ניסיתי להישאר מעודכנת ולאסוף מידע, אבל השמועות והדיווחים בעיתונים רק הקשו על המצב הנפשי שלי, אז החלטתי לחזור לישראל... הרבה אחרי ההתרסקות מצאו שאריות גופה וערכו זיהוי על פי מבנה גוף... פיצ'ט היה רזה וגבוה במיוחד".

בופייטר ד-171

סוף?

לאחר סיום "מבצע יואב" בדיון מסכם שנערך ב-26 באוקטובר התגלו ליקויים מנהלתיים וטכניים בין האגפים (מודיעין, מבצעים, מטכ"ל), שבאו לידי ביטוי גם בהתנהלות המבצעית וגם בהיערכות המטה: "ככל שנלמדו יותר ויותר מהלכי הקרבות והשתתפות חיל האוויר בהם, התברר כי הן במערכת שיתוף הפעולה אוויר-קרקע לסיוע ההתקפי בין חיל האוויר לכוחות היבשה, והן בתוך חיל האוויר עצמו – במערך המבצעי, התחזוקתי והמנהלתי – היו ברמת המטה וברמת הבסיסים ליקויים שונים"  (כהן, 2004, 84).

"לא הרגשתי שהיה בלגן בבסיס או חוסר סדר, להפך, זה הרגיש שכולם מקצועיים ויודעים מה הם עושים" היא נזכרת. "דב היה מספר עד כמה הצוות הטכני נפלא ושהוא מצליח לתקן תקלות בבופייטר שאף צוות אחר לא יכול היה לתקן. דב מעולם לא שיתף אותי בפרטים של מבצעים או של גיחות, הוא העדיף להשאיר אותי מחוץ לזה".

באותו יום שבו נערך התחקיר, 26 באוקטובר, מלאה שנה לחיל האוויר הישראלי. לרגל אירוע זה כתב ראש הממשלה ושר הביטחון, דוד בן גוריון, את דברי הערכתו לפעילות חיל האוויר בכלל ולהצלחתו של מבצע "יואב" בפרט: "חיל האוויר הוא אחת האגדות המפוארות שנהפכו בשנה למציאות מהפכנית... קם כוח אווירי צבאי השולט בשמי הארץ... במערכה האחרונה על הנגב, מחץ חיל האוויר הישראלי את ראש האויב המצרי, הרס את בסיסיו הצבאיים, גירש בחרפה את ממשלת הבובות של המופתי מעזה המופצצת והכשיר התנאים לתבוסה המלאה שנחלו צבאות הפולש המצרי... יחד עם הנוער הארצ-ישראלי השתתפו בבניין חיל האוויר ומבצעיו הנועזים והמסוכנים נוער מתנדב מכל תפוצות הגולה, ובראשם טובי טייסנו מאמריקה הצפונית, אפריקה הדרומית, אנגליה וקנדה. בחיל האוויר נתגלה קיבוץ גלויות מופלא פורח באוויר ונתמזגה בו גבורה ואחווה יהודית שתשמש מופת לנוער היהודי באשר הוא..." (כהן, 2004, 89).

"אחרי שהסתיים המבצע, קיבלתי מכתב מבן גוריון שכותב על זה שהוא מאוד מצטער על מה שקרה אבל שחשוב שאדע כי הפעילות הזו הייתה חיונית לשחרור הנגב. אני זוכרת שדב ואני חתמנו על מסמך שלא מבקש דבר מהמדינה במידה ויקרה לנו משהו. דב החזיק בעמדה שבאנו לתרום למדינה ולא לקחת ממנה. למרות שלא חתמתי, האמנתי שהצבא עושה את כל המאמצים כדי לאסוף מידע ולגלות מה עלה בגורלם.

לפיצ'ט ולאנדרוס לא היו משפחות בארץ. אחרי התרסקות המטוס, אני זוכרת שהמשפחה של פיצ'ט הגיעה לארץ ועלתה לקבר שלו בחיפה ואפילו התארחה אצלנו. את המשפחה של סטנלי מעולם לא הכרתי. כמה שנים אחרי ההתרסקות, הם פנו אליי במטרה להשיג מידע ולהכניס לספר הזיכרון, אבל לא ידעתי להגיד כלום מלבד העובדה שהוא לא היה צריך להיות על המטוס..."

"משרד הביטחון אומר שבכל שנה הם פותחים מחדש את התיק ומחפשים עוד פרטים, אבל לא התגלה שום דבר חדש ודב וסטנלי עדיין נמצאים בחזקת נעדרים. כל השנים האלה אני חיה במן תחושה שאני לא יודעת את כל האמת".

בשנת 1994, כאשר דחפורים יישרו שדה פתוח סמוך לאשדוד, צצו מחדש שרידיו של המטוס והועברו לתצוגה במוזיאון חיל האוויר בחצרים. גופותיהם של דב שוגרמן וסטנלי אנדרוס לא נמצאו עד היום.
 

בופייטר ד-171 בחצרים

 

  זיכרון

"הפחד הכי גדול שלי הוא שדב ישכח. היה לי מזל גדול שבנישואים השניים שלי התחתנתי עם בחור כמו דייב שתמך בי ואימץ את הזיכרון של דב. בזכות התמיכה שלו, הפכתי את דב גם לחלק מחייהן של הבנות והנכדים שלי. זה היה לי חשוב מאוד, אולי דווקא בגלל שלא היו לו צאצאים והמשפחה שלו לא חיה בארץ.

רציתי שהוא יחיה לנצח, שיהיו לו שורשים בישראל - הרי הוא הסיבה שאני כאן. אני תמיד אומרת שאם דב חשב שישראל זה מקום ששווה למות למענו, חשוב לא פחות לחיות בו.

אומנם עברו הרבה מאוד שנים, אבל אני זוכרת ומרגישה את הכול כאילו זה היה אתמול. גם העובדה שהמדינה לא נותנת לו להישכח ודואגת להנציח אותו, זה שומר על השם שלו חי. אני זוכרת שפעם סיפרו לי שבקורס טייס כשלימדו על הבופייטר, היו גם מספרים על מקרה ההתרסקות ועל המוות של פיצ'ט ודב, וכשאני רואה את קיר הזיכרון בטייסת ברמת דוד, אני יודעת שהוא לא יישכח".

העובדה שדב עדיין לא זכה לקבורה, הפכה את לילי ל"נושאת המצבה". במרוצת 63 השנים שעברו, היא לקחה חלק פעיל בהנצחתו והשתתפה בטקסים ממלכתיים שונים, כאשר פעם אחת הניחה את זר אלמנות צה"ל בגלעד לזכר חללי חיל האוויר שבהר הטייסים, ובפעם אחרת שימשה כנציגת המשפחות השכולות במשלחת צה"ל לפולין. כמו-כן, לפני מספר שנים, חיל האוויר ראיין אותה לביטאון צה"ל ואף ערך איתה ראיון מצולם לצורכי הטייסת. העובדה שחיל האוויר מחבק את סיפורה האישי, מהווה מידה כלשהי של נחמה, ובכל זאת, זה לא מספיק. על אף שלילי ייסדה משפחה חדשה בישראל, היא עדיין מהלכת במן תקווה, כי יום אחד ימצאו את דב, או לפחות יעניקו לה את פיסת המידע החסרה בדבר גורלו.   

 

כל היודע דבר נוסף על אירוע ההתרסקות של ד-171, מוזמן לפנות אלינו בכתובת support@ba-bamail.co.il.

כתבה: טל עזר

ביבליוגרפיה: כהן, אבי. (2004). תולדות חיל האוויר במלחמה לעצמאות. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור.

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: