להיות במקום הנכון בזמן הנכון

כמה פעמים בחיים יוצא לנו להיות במקום מסויים, בזמן מסויים ולהרגיש שזה בדיוק המקום בו אנחנו אמורים להיות ואין שום מקום אחר בו היינו רוצים להיות נוכחים בזה הרגע? לצערינו, לא הרבה. על אף ש-24 שעות בכל יום זו מיכסה נדיבה למדיי, הרי שההספק שלנו במהלך היממה הוא מינורי, מהר מאוד הימים תופסים קצב של שיגרה ועל הסקאלה שבין מה שאנחנו רוצים לעשות לבין מה שאנחנו מחוייבים לעשות, הרי שהכף נוטה, עבור רובינו, לכיוון החובה ולא לזכות.

אומנם הסלוגן 'להיות במקום הנכון בזמן הנכון' מעורר בנו מוטיבציה לחיות את חיינו, תוך תקווה כי כל יום הוא הזדמנות מפתיעה לשינוי, אך בראייה מערכתית - האם אנו באמת יכולים להעיד על פעמים משמעותיות בהן היינו נוכחים ברגע הנכון בזמן הנכון וקידמנו שינוי בתפיסת החיים של הכלל או שלנו? הרי 'להיות במקום הנכון בזמן הנכון' אינו רק היבט רוחני לנוכחות שלמה במציאות של כאן ועכשיו, אלא סלוגן שמלווה אותנו משחר הימים ומזוהה בעיקר עם אלמנטים של תיעוד והנצחה בצילום.

אנרי קרטייה ברסון, צלם צרפתי שחי בין השנים 1908-2004 הוא זה שטבע את המונח "הרגע המכריע". ברסון החל את דרכו המקצועית כצלם עיתונות, אך נודע בעיקר בזכות היכולת שלו ללכוד בצורה אינטואטיבית רגעים אנושיים.

"אנו הצלמים עוסקים בדברים החולפים והנעלמים וכאשר הם נמוגים, אין בעולם דרך ותחבולה להחזירם. איננו יכולים לפתח זיכרון ולהדפיסו" (אנרי קרטייה ברסון)

אכן, זיכרון והנצחה הולכים היטב ביחד, אך נוכחות מצלמה היא זו אשר יכולה להפיח בשניהם רוח חיים. תצלום נודע בזכות היכולת שלו ללכוד ולשמר רגע חולף, כאמצעי הנצחה מחד אך גם כאמצעי החייאה שיכול לעורר מחדש זכרונות. תפיסת הצילום כבעל יכולת להשפיע, לשנות, לבטא ולהעביר מסר הייתה המוטו שהנחה את ברסון במהלך חייו.

בשנת 1932 הוא צילם את התמונה "מאחורי תחנת סן לזאר" שהפכה להיות המזוהה ביותר עם עבודתו. בתמונה נראה אדם המזנק מעל שלולית, בין שמיים לארץ, רגע אחרי שקפץ ורגע לפני שנחת. ההשתקפות שלו, כמו גם של שאר הפרטים שבתמונה מייצרת מידה של סימטריה ומשווה אסטטיקה מדהימה לתמונה.

ברסון לא האמין בריטוש או חיתוך, לא האמין בעבודת מעבדה או צילום מבויים - מרגע שרכש את מצלמת הלייקה, היא שימשה אותו כל חייו והוא שוטט ברחובות, נטמע בין האנשים והמתין בשקיקה לשבריר השנייה בו הסביבה תתמזג עם ההתרחשות ותיווצר הרמוניה חד-פעמית שלא תוכל להיות מונצחת בשום אמצעי אחר.

בשנת 1947 הוא הקים יחד עם חבורת צלמים נוספת את 'סוכנת מאגנום' שנחשבה לסוכנות הצילום הראשונה בעולם. מלבד העובדה שהיא שמה על המפה את זכויותיו של הצלם כיוצר, היא הצעידה את צילום העיתונות קדימה, תוך שהיא מנצלת את יתרונות המצלמה בלכידת רגעים מכריעים, בתקווה להשפיע על סדרי עולם ולשנות את ההיסטוריה.

צלם נוסף שצמח מתוך אסכולה זו הוא רוברט קאפה (1913-1954). קאפה נחשב לצלם המלחמה המפורסם ביותר של המאה ה-20. הוא תיעד 5 מלחמות שונות: מלחמת האזרחים בספרד, הפלישה היפנית לסין, מלחמת העולם השנייה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת הודו-סין הראשונה. בנוסף הוא תיעד את הפלישה האמריקאית לנורמנדי.

הצילום שבו נראה רגע נפילתו של החייל הרפובליקני פדריקו בורל במהלך מלחמת האזרחים בספרד (1936), נחשב לתצלום המפורסם ביותר של קאפה. זהו תצלום ששינה את שיטת צילום המלחמות לעולם.
אם עד אותו הרגע, צילום מלחמות התבטא בעיקר בצילום של יציאת החיילים לקרב, חזרתם לבסיס או  צילום תוצאות הקרב בשטח (תוך מיזעור אלמנטים קשים לעיכול), הרי שקאפה לא חסך בדבר; לא בפרטים הקטנים, המצמררים, המשקפים את הלך הרוח האמיתי ולא בחשיבות המכרעת של לכידת הרגע המכריע. תמונותיו התפרסמו בעיתונות האמריקאית ובאמצעות סוכנות מאגנום ועוררו שיח ציבורי סוער על המדיניות הצבאית-פוליטית של ארה"ב.

ב-12 באפריל 1984, קבוצה של ארבעה מחבלים פלסטינים חטפה באיומי נשק אוטובוס של "אגד" בקו 300 שנסע מתל אביב לכיוון אשקלון על כביש החוף ואילצה אותו לסטות לכיוון רצועת עזה. למחרת, כוחות הביטחון הצליחו להסתער על האוטובוס ולחסל שני מחבלים. שני המחבלים הנוספים ששהו בחלקו האחורי של האוטובוס נתפסו בחיים והועברו לידי השב"כ. כאשר הצהירו אנשי השב"כ כי כל המחבלים נהרגו בפעולת החילוץ, הוכיח אותם צלם העיתונות, אלכס ליבק.

למרות איסור הצנזורה, ליבק פרסם תמונה החושפת לפחות אחד משני המחבלים, מוצעד חי על ידי כוחות השב"כ לשבי. החשיפה עוררה סערה ציבורית גדולה ויצרה טלטלה בשב"כ ובמערכת הפוליטית והמשפטית.

בשיחה שערכה ופרסמה אריאלה אזולאי עם אלכס ליבק, הוא הסביר שפעולת החילוץ של האוטובוס התרחשה בתאורה מלאה לאור זרקורים ששימשו את כוחות הביטחון ואת הצלמים כאחד. ליבק שיחזר את האירוע וסיפר שבעוד הוא עקב וצילם את פעולת החילוץ הוא זיהה שני אנשי ביטחון מובילים פצוע מהאוטובוס. הוא היה בטוח שהם עומדים להגיש לו עזרה ראשונה. פתאום זינקו עליו שני חיילים ודרשו ממנו את סרט הצילום. ליבק סירב להגיש להם אותו, ובלי שיבחינו הוא הגיש להם סרט צילום אחר ושמר את המקור לעצמו. התמונה שצולמה במקריות ובתום לב הפכה להיות ההוכחה למחדל הביטחוני. לאור הפרשה, נערכו ועדות חקירה רבות, הוגשו כתבי אישום והוחמרו תקנות הפרסום שחייבו את אישור הצנזורה בטרם יפורסם כל מידע הקשור בביטחון המדינה.

אומנם התמונה צולמה בתום לב, אך היא ביטוי מושלם של הסלוגן "להיות במקום הנכון בזמן הנכון" וללכוד את הרגע המכריע. את אותו הדיוק אפשר לייחס גם לרוני קמפלר, שתיעד ב-4 בנובמבר 1995 את רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. קמפלר, צלם חובב, ביקש לתעד את עצרת השלום, הוא לא שיער בליבו שתיעד את הרגע המכריע ביותר בו נראה יגאל עמיר שולף אקדח ויורה בראש הממשלה. התיעוד של קמפלר שימש ראייה במשפט הרצח, אך יותר מכל הוא הפך לזיכרון חקוק בלב החברה הישראלית: 

ולא רק אסונות ואירועים פוליטיים נכללים
בקטגוריית הרגע המכריע. הנה לפניכם תמונה חד פעמית של הצלם, אולג בטרונוב שלכד מחזה נדיר של הופעת ענני קשת מעל הר אוורסט. הפלא התרחש כאשר קרני השמש התנגשו בגבישי קרח זעירים הנמצאים בתוך מרכז העננים ומכיוון שהשמש והעננים היו מיושרים בדיוק בנקודה הנכונה, האפקט הזה התרחש. ברטונוב נדהם מהמחזה, כך שמהר מאוד הניח את המצלמה ועצר להתבונן במו עיניו ביופי המופלא.

כאשר ירד מההר ושאל את המקומיים האם אי פעם ראו דבר כזה, להפתעתו הם אמרו שמעולם לא ראו מחזה שכזה, מסתבר שזו תופעה נדירה. התרחשות כזו מדגישה את החד פעמיות של הטבע, את היכולת שלו לגרום להתרחשות מקרית ולהעלים אותה בבת אחת תוך שהוא מותיר מעט מאוד עדויות.

היום, נוכחות של מצלמה היא חלק טריוויאלי מהיום יום שלנו. היא נגישה במכשירים הניידים ואנו שולפים אותה בכל הזדמנות, הופכים את עצמנו מצלמים חובבים לצלמים מקצועיים, מתעדים ומנציחים רגעים שנתפסים בעינינו כמכריעים וחד-פעמיים.

האם יש ברגעים הללו שאנו לוכדים כדי לשנות סדרי עולם? לשנות את ההיסטוריה? האם יש צורך באירועים דרמטיים על מנת שלתמונות תהיה השפעה ומשמעות חזקה? האם רגעים מצחיקים או סתמיים נכללים באסכולת "הרגע המכריע"? לפניכם רצף של תמונות בנוסח "להיות במקום הנכון בזמן הנכון" - תחליטו אתם!    

[

וגם אם אינכם חובבים צילום או לא הספקתם לתעד, הרי שזה לא משנה - להיות במקום הנכון בזמן הנכון, זו חוויה שאיש לא יוכל לקחת מכם. לעיתים ההשפעה היא כל כך חזקה שהיא הופכת מונצחת וחקוקה בכם לעולם. פיקחו עיניים - היו נוכחים ברגע!  

חיברה וערכה: טל עזר