שביל הגולן - סיפורה של קצינה לאיתור נעדרים

מאת: יהודית לוי

אני פוסעת בשביל הגולן. ההליכה בגולן שונה מכל הקילומטרים הארוכים שהלכנו בשביל ישראל. פה ושם היו מקומות שבהם הנפש סערה וככל שהוספנו קילומטרים – והדרמנו, ככה הלכה הרוח ונרגעה וסערות הנפש שככו. נדמה שככו.

עד שהגענו לגולן. רמת הגולן נוגעת בכל אחד מאיתנו בדרך כזו הוא אחרת, אני מרגישה שכאן החיבור לחוויות האישיות ולסיפורים האישיים הוא חזק מתמיד. כאן אנחנו הולכים אחרת. זה לא רק נוף זה גם החלק שלנו במקומות האלה. אנחנו הולכים בחלקת ארץ מקסימה שמעמדה לא ברור. שלנו? לא שלנו? כבשנו? סיפחנו? שלנו לעד או שיום אחד נחזיר. וברקע של כל זה, המלחמות. ששת הימים אז כבשה הרמה ויום הכיפורים- מלחמות שעליהן כבר לא קראנו בספרים. בחלק השתתפנו ממש. וזה כבר משהו אחר.
וכאן אני רוצה לספר משהו אישי על החלק שלי במלחמת יום הכיפורים. אני לא חושבת שדברתי על זה בעבר. אולי אני עדיין בפוסט טראומה.. מי יודע...

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בחופשת שחרור, מחכה כבר להתחיל את חיי באזרחות, כבר היתה לי עבודה, האוניברסיטה חיכתה לי שאבוא. אלי ואני כבר היינו חברים. הכל נראה טוב.

הימים הראשונים של המלחמה היו בלגאן אחד גדול. המלחמה פרצה בהפתעה, בשעות הראשונות, גם הסורים בגולן וגם המצרים בסיני, חדרו למקומות שבהם ישב הצבא שלנו וכבשו אותם. תוך כדי הקרבות נכנסו יחידות שלנו למצבי קרב עם הכוחות הסורים או המצריים ולפחות בשלבים הראשונים חלק היו לנו הרבה אבידות והכוחות והנפגעים נשארו בשטח באזור שנמצא תחת הכיבוש הסורי או המצרי ובנוסף, הרבה חברה צעירים, במיוחד המשוחררים הטריים שעוד לא הספיקו לקבל שיבוץ ביחידה קבועה, שחיכו שיקראו להם להתגייס ולא נקראו, החליטו לקחת את הרגליים ולהצטרף ליחידות שלהם, באופן עצמאי. היו גם כאלה שהגיעו מחו"ל וישר מהמטוס רצו להצטרף לחבריהם בשדה הקרב, אם ברמת הגולן או בסיני.

הכל קרה כל כך מהר, ובצה"ל לא הספיקו להיערך לזה, לא הספיקו לרשום בדיוק את שמות הלוחמים (במיוחד אלה שהצטרפו באופן עצמאי) וכך נוצר מצב שלא היה מידע מדויק על מי נלחם ואיפה, במיוחד לגבי אלה שנפלו בקרבות ונשארו בשטח שאותו כבש האוייב.

עד מלחמת יום הכיפורים, נושא הנעדרים היה שייך בעיקר לחיל האוויר בגלל החשש שטייסים ינטשו מטוס או יפגעו באזור שהוא שטח אויב. מלחמת יום הכיפורים עימתה אותנו עם נעדרים מסוג אחד.

עד מלחמת יום הכיפורים לא היה בצה"ל מערך מסודר לאיתור נעדרים.

במלחמת יום הכיפורים סבל צה"ל אבידות רבות. בשלב מסוים, בזמן הלחימה, וביתר שאת אחר הלחימה, הורגש באגף כוח אדם שיש בעיית מידע באשר לאיכון כוח האדם בצבא.

חיל-האוויר יזם עוד במהלך הקרבות צוות לאיתור נעדרים, צוותי האוויר, שלא שבו לבסיסיהם.

אנשי להק כוח אדם פנו ב-15 באוקטובר 1973 לשלמה בן אלקנה, נודע בפעילותו לאיתור נעדרים כבר לאחר מלחמת ששת הימים, קצין בממשל בעזה, וביקשו ממנו להקים צוות לאיתור הנעדרים של חיל-האוויר.

תחילת עבודת האיתור הייתה בגולן. מצויד במכתב חתום על-ידי סגן ר' המטה הכללי, ישראל טל, המורה לכל מי שיפנו אליו לסייע באיתור נעדרי צה"ל (המכתב כונה "המטרייה"), הוא גייס אנשים שהכירו היטב את השטח, אנשי בית-ספר שדה של החברה להגנת הטבע, אנשים שעסקו בסקר הארכיאולוגי של הגולן ודומיהם. כ-12 אנשים נשלפו מיחידותיהם לביצוע המשימה. אבל דובר בעיקר באיתור נעדרים מצוותי אוויר.

במקביל לפעילות של חיל-האוויר, בשבוע האחרון של אוקטובר 1973, פנה ראש אגף כוח אדם - הרצל שפיר, ליעקב הראל, שהיה ראש מנהל גיוס, וביקשו לסייע לאגף כוח אדם לדעת מה קורה בצה"ל בשאלת איכון כוח האדם. מתוך הרישום בשלישות עלו מספרים בלתי סבירים של כמה אלפי נעדרים.
כדי להתחיל באיתור נעדרים דרש יעקב הראל לבצע מפקד כללי בכל הצבא, וכך נעשה. מהמפקד התקבלה תמונה אמיתית של מספר הנעדרים (כולל כאלה שהיו בשבי), מעל 1,000 נעדרים ושבויים (כל היתר היו בעיות רישום).

יעקב הראל, יחד עם ראש מחלקת היסטוריה, אברהם איילון (לנצ'), עיבדו שאלון, גייסו כמה מתנדבים משוחררי צה"ל, ועשרות קצינות צעירות שבמהלך הלחימה בטלו מעבודתן הרגילה, ושלחו אותם עם השאלונים לבתי החולים ולבתי ההבראה הצבאיים. החיילים הפצועים והמחלימים התבקשו למלא את השאלונים, שמטרתם הייתה לדעת מה עלה בגורלם של הנעדרים.

אני הייתי אחת המקצינות האלה.

יום אחד לקראת סוף המלחמה, הורו לי להתייצב בקריה התל אביב. אף אחד לא ידע מה עושים. הכל היה ניסוי ותהיה. התחילו להכשיר אותנו להיות חוקרות של הלוחמים שחזרו מהקרבות. ביחד בנינו את שאלון התשאול, ויצאנו לדרך. התחלנו לעבור בין בתי חולים ובתי הבראה צבאיים. אני נשלחתי לבית החלמה בכניסה לעכו. ישבתי שם הרבה ימים וכל הימים האלה חקרתי חיילים שחזרו מהקרבות שאלות כמו איפה נלחמת, מי נלחם לידך, מי היה אתך בטנק, כמה אנשים? תגיד לפי התפקידים בטנק. מתי ראית אותו בפעם האחרונה, ראית מה קרה לו, מה קרה לזה שקפץ, שמעת משהו בקשר.. עוד ועדו שאלות כאלה, אני אוספת פרטים. עוד חייל ועוד שאלון. כולם פצועים. עוברים טיפולים במשך היום, ותך כדי אנחנו מתחקרות ומלקטות פירורי מידע.

את הטפסים היינו מביאות למקום הריכוז בקרייה ויוצאות למשימה חדשה. אחרי בתי ההבראה, כבר הלחימה הסתיימה ושלחו אותנו ליחידות שחזרו מהקרבות. אני נשלחתי לבסיס השריון בג'וליס ושם התחלתי לתחקר לוחמים ששבו מהקרבות.

לצוותו של יעקב הראל גויסו כמה אנשי משטרה צבאית חוקרת שקיבלו את השאלונים המלאים, מיינו אותם לפי גזרות הלחימה ויצרו מסד נתונים שאפשר לתת תשובות רבות לשאלה שנשאלה. אולם עדיין לא אותרו נעדרים.

בינתיים מתוך המידע שהצטבר ומסד הנתונים שהתחיל להיווצר, זו היתה התקופה של טרום המחשבים וכל עבודת ריכוז המידע וההצלבות נעשתה ביד. כבר התחילה להתבהר תמונת הלוחמים בשדה הקרב.

בערב הייתי חוזרת הביתה, כבר ידעתי שישי השכן שלי נהרג בקרב אבל אמא שלו אמרה לי שאתמול קבלה גלויה מהבן שלה. גם יהושע מהכתה שלי היה בן ההרוגים, אבל לא יכולתי להגיד מילה על כך. לפני המלחמה הייתי בקורס עזרה ראשונה, הבחור שישב לידי ושהתיידדנו, גם הוא היה בן ההרוגים. אני כבר ידעתי את זה, וידעתי גם על אחרים, אבל נאסר עלינו לדבר על זה. זה לא היה מידע רשמי ואסור היה שאף פרט מזה ידלוף החוצה. דבר מזה לא נמסר למשפחות שהלחץ שלהן לדעת מה קרה לבן שלא יצר איתם קשר – הלך וגבר.

בינתיים התחילו לזרום השמועות על השבויים במצרים. לאט לאט התחילו להגיע תמונות. הצבא פתח באחד המרתפים של הבניין שבו שוכן צוותא חדר שבו תלו את כל התמונות של השבויים והמשפחות התחילו להגיע במטרה לנסות לזהות את הבנים שלהם, ולהרחיב בכך את המידע שהיה לנו על החיילים שנחשבו נעדרים.
השהות במקום הזה היתה קורעת לב. התמונות היו באיכות גרועה ולפעמים קשה היה להבחין בתווי הפנים בבירור. אבל אמא זו אמא וגם אם יראו לה קצה כנף של בגד היא תדע שזה הבן שלה. המחזות של משפחות שנלחמות על "זה הבן שלי" היו קשים מאד.

כאשר חזרו השבויים ממצרים ומסוריה עודכנו רשימות הנעדרים הסתבר שבגולן אין לחיל-האוויר נעדרים ולכוחות היבשה יש כמה בודדים. בסיני נותרו כ-400 נעדרים שלא היה ידוע מה עלה בגורלם. ואחר כך במאמצים משותפים, לאחר ההסכמים עם המצרים אותרו כמעט כולם והובאו לקבורה בארץ.

אז נכון שלא הייתי בקרבות ממש אבל בשבילי המלחמה הזו עד היום היא זכרון לא פשוט, של מקומות ואנשים שאף פעם לא פגשתי ממש אבל בנקודה מסויימת הם היו נוכחים מאד בחיים שלי. וככה גם רמת הגולן בשבילי.