הם לא הצליחו לשוב כדי לחלץ את צביקה

סיפורו האישי של שוקי איינהורן, היחידה לאיתור נעדרים מרמת גן, על חברו הטוב שלא שב מהמלחמה

הנהג המילואימניק עצר לפני המחסום. "אתה ער?" שאל בהביטו בשומר שקרב אלינו בזהירות. שלוש שעות חלפו מאז הורה לו מפקד הבסיס הצפוני להסיע אותי בדחיפות לשלישות הראשית ברמת גן. הייתי מותש מאירועי הימים האחרונים, אבל חרף עייפותי לא הצלחתי להירדם, והגעתי לבסיס השלישות עייף עד כלות.

הש.ג. האיר עלינו בפנסו ואלומת אור שוטטה על פנינו, נודדת אל פנים המכונית. בעוד הפנס מאיר פניי, שוב שקעתי במחשבות, מנסה לשחזר את כל שאירע מצהריי יום כיפור. חלפו רק שבועיים, הרהרתי, אבל גודש האירועים נטע בי תחושה כי נוספו לגילי כמה וכמה שנים.

אוטובוס עמוס אנשי מילואים מגויסים הביא אותנו במוצאי יום כיפור לבסיס שריון בצפון ושם חברתי לפלוגת הטנקים שלי. הנסיבות כפו עלינו התארגנות חפוזה מדי. בהיעדר מובילים בכמות מספקת יצאנו לדרך, דוהרים על הזחלים כדי לעלות לרמה מהר ככל האפשר ולחבור אל הכוחות הסדירים שניסו, בכוחם הדל, להדוף את  הסורים.

האפלה מלאה הונהגה באזור המרכז ונראה שנשמרה בקפדנות כי בקושי הבחנתי בתווי פניו של השומר בשער.

"לאן זה?" שאל בטון מנומנם.

"תמסור למפקדים שלך שהבאתי את איינהורן," ענה הנהג, מנסה להביא את משימתו לידי סיום.

בעיצומו של היום הרביעי לקרבות נפגע הטנק שלנו ויצא מכלל שימוש. עם רדת החשיכה הגיע זחל"ם של חוליה הטכנית אל האזור המסולע שבו מצאנו מסתור, והעביר את ארבעתנו לבסיס שלא הכרתי. לבד מעשרים וכמה פליטי טנקים שאליהם הצטרפנו, נראה המחנה כמו ננטש מחייליו ושם, לעת ערב, הביאו לידיעתי את החדשות הקשות.

עם אור ראשון הועברנו אל בסיס חימוש בשולי הרמה, אבל הבשורה המרה ליוותה אותי לאורך כל הדרך, מאיימת למוטט את רוחי. כלפי חוץ הייתי שותף למאמץ הכללי שהתנהל סביבי. יום ולילה עבדנו לצד אנשי חימוש, כדי להחזיר טנקים פגועים לכשרות ולהשיבם אל הקו. אך לא היה בעבודה המאומצת כדי להסיח את דעתי מהבשורה שעשתה שמות בנפשי.

באחד הערבים נקראתי לפתע אל מפקד הבסיס. "שב איינהורן." הקצין דיבר ישר לעניין. "מהשלישות הראשית הורו לי לשלוח אותך אליהם בדחיפות. אני מצמיד אותך לנהג עם רכב מגויס ואתם נוסעים ישירות לרמת גן". קפאתי על מקומי, מנסה לעכל את משמעות דבריו.

"לך להתארגן כי הרכב יוצא מכאן בעוד רבע שעה". שלוש שנים חלפו מאז סיימתי את השירות הסדיר, ועדיין הייתה בי יראת כבוד מהולה בחרדה כלפי בעלי הדרגות הגבוהות ולכן הצדעתי ביציאה מחדרו. הקצין פטר אותי בתנועת יד, מסמן לי כי אין זה הזמן לגינונים שכאלה. "אתה מתייצב ביחידה לאיתור נעדרים," הוסיף לפתע, "יכול להיות שמדובר בזיהוי חללים". דבריו הותירו אותי מהורהר ופניתי ברגליים כושלות לארוז כמה חפצים האישיים.

יומיים קודם לכן התאפשר לי לראשונה לשהות כמה שעות בבית ואת הדרך חזרה לצפון עשיתי עם ה"סימקה" החבוטה של הוריי. היא חנתה עכשיו ברחבת הכורכר שליד שער הבסיס, לצד עשרות מכוניות של מגויסים, שנזעקו למלחמה עם רכבם האישי. שלפתי תרמיל גב מתא המטען והכנסתי לתוכו כמה מסמכים. הזמן שהוקצב לי היה קצר מכדי שאספיק להחליף את האוברול המלוכלך בשמן ובגריז, לכן מיהרתי לאוהל בו חרפנו בכל פעם שנפלנו מהרגליים, הוצאתי מתוך הקיטבג תיק הרחצה ומחסניות, ושבתי אל מפקדת הבסיס.

הנהג המזוקן עישן ללא הפסק וניסה לקשור עמי שיחה. שירים נוגים התנגנו ברדיו ואני ישבתי לצדו, מכונס בתוך עצמי מכובד הרהורים. דקות מעטות לאחר שיצאנו לדרך, נואש הנהג מניסיונותיו לדובב אותי. הוא הדליק סיגריה נוספת, הגביר את עוצמת הרדיו, וניסה לשמור על ערנות.

מה פשר הזימון הדחוף לשלישות? שבתי ושחזרתי את אירועי אותו לילה לפני שבוע, שבו מצאנו עצמנו ללא טנקים, בתוך הבסיס הנטוש. לעת ערב היינו שרועים שם, חבורות קטנות של אנשי צוות עייפים ומדוכדכים.

הגשם תופף קלות על גג הסככה, מוסיף על הקדרות שמסביב, והשיח החרישי נקטע תכופות בשל רעם הפגזים. העצבים המרוטים גרמו לכמה חיילים לקום ולהסתובב בחוסר מנוחה ברחבי הסככה. לא הרחק ממני

שוחח עזרי, הטען קשר שלנו, עם כמה חיילים שלא הכרתי ובשובו, נחרדתי מנימת קולו.

"שוקי". הוא היסס לרגע. "זה קשה לי, אבל אני חייב להעביר לך את מה ששמעתי עכשיו". הוא הצביע בייאוש על כמה חיילים שהיו שרועים בקצה הרחבה. "אני מכיר את השניים האלה, הם מהפלוגה של צביקה, חבר שלך". הוא עצר בדבריו, אבל דחקתי בו להמשיך.  

"הם סיפרו לי על ההיתקלות בלילה עם הסורים. שאלתי על החבר שלך. הם סיפרו שהטנק שלו חטף פגיעה, ממש מול העיניים שלהם. המפקד נפצע קשה. הנהג והתותחן חילצו אותו בקושי, אבל אז החלה התחמושת להתפוצץ והם לא הצליחו לשוב אל הטנק כדי לחלץ את צביקה". אמר והשתתק לפתע. "הם בטוחים שהוא נהרג".

קפאתי. חשתי שהאוויר אוזל מריאותיי והתקשיתי לנשום. לא יכולתי להכיל בשום דרך את הידיעה על צביקה. ידעתי שגם הוא נמצא על טנק ברמה, שכן עשה את שירות המילואים שלו בחטיבה שמוצבת בצפון, אבל דבריו של עזרי עשו שמות בנפשי. מלמלתי ללא קול דברי תפילה, מייחל שיתברר כי מדובר כאן בטעות, ולבסוף קרבתי אל חבורת הטנקיסטים שממנה הגיע המידע הנורא.

שוב היו מול עיניי פניו של צביקה. חשבתי על הילד ההוא, שלפני שנים הצטרף לכיתה ד' שלנו. והתגלגלו הדברים כך שביום בו הגיע אלינו, התרגז עלי בשל עניין של מה בכך ורדף אחריי בכוונה להכותני. למחרת כבר התיידדנו. חברותנו הלכה והעמיקה עם השנים, עומדת איתנה במבחן הזמן.

צביקה בהיר

חייל שלא הכרתי, תותחן בפלוגה של צביקה' דיבר אליי בלחש, וניכר שמשהו נשבר בתוכו. על אף החשיכה, יכולתי להבחין שהוא דומע. "היינו באותה פלוגה עוד בסדיר, בחור זהב"' הוא נאנח עמוקות. אחרי רגע ארוך של שתיקה הוא חזר על הדברים שסיפר לי עזרי. "את החברים שלנו שהלכו, נזכור לעולם, אבל את כל הזוועות שראינו כאן, אנחנו חייבים לשכוח!" לחש הבחור מתוך החשיכה. הנחתי את ידי על כתפו, משהה את כף ידי ולא מוצא מילים כדי לנחמו, שכן נזקקתי בעצמי לנחמה.

שבוע אחרי פרוץ הקרבות הסתייעתי בניידת מיוחדת של טלפונים ציבוריים כדי ליצור קשר ראשוני עם הבית. גם עתה, בעת שנסענו דרומה אל השלישות הראשית, עדיין הדהד באוזניי קול בכייה של אמי. בשנייה ששמעה את קולי פרצה בבכי, ורגע ארוך חלף עד שהצליחה לדבר. "הייתי בטוחה שאתה בשבי! הראו בחדשות תמונות של שבויים שצילמו הסורים ואחד מהם נראה בדיוק כמוך". התקשיתי לעמוד בפני בכייה של אמי וניסיתי להרגיעה. אמרתי שהכול בסדר ושאולי אוכל להגיע בקרוב  לכמה שעות הביתה.

ואכן, שלושה ימים אחר כך הגיעה ההזדמנות שלי. קצין החימוש החליט לאפשר בכל ערב לשלושה מהטנקיסטים לצאת לחופשה ולשוב בבוקר המחרת. משהגיע תורי, יצאתי למסע טרמפים מפרך שבסיומו הגעתי מאוחר בלילה לביתי. עוצמת החיבוקים וים הדמעות הבהירו לי את עומק הדאגה שחוו הוריי. דומה שהם יצאו מדעתם בשל חוסר ידיעה על שעובר עלינו בחזית הצפון. 

אחרי מקלחת, שכמותה לא ידעתי ימים רבים, התיישבתי לאכול ורק אז הבנתי עד כמה אני רעב. הייתה זו ודאי ארוחת הערב הטעימה ביותר שאכלתי מעודי. בני משפחתי ניסו לדובבני, צמאים לשמוע מה מתרחש, ואני העדפתי לספר שהסורים נהדפו וכי שקט שורר לכל אורך הקו. למען בריאותם של הוריי החלטתי להימנע מלדבר על הפגיעה בטנק שלנו. לא היו בי תעצומות נפש כדי לספר להם על צביקה.

בשעת בוקר מוקדמת לבשתי את סרבל הטנקיסטים המרוט שלי והתיישבתי במטבח לצד הוריי. אמי השכימה קום והכינה לי ארוחת טעימה להפליא שלאחריה התארגנתי במהירות, מכין עצמי להיעדרות ממושכת מהבית. נשקתי לאחי שעדיין לא התעורר ונפרדתי מהוריי, מודה לאבי עמד על שאפשר לי לקחת עמי את ה"סימקה" המשפחתית. "תשאיר את הרכב באיזה בסיס שם למעלה, עד שתקבל איזו חופשה," אמר לי.

רבע שעה אחר כך מצאתי עצמי יושב במכונית מול ביתו של צביקה. השעה הייתה רבע לשבע ודבר לא הפריע את דממת הבוקר בסמטה השקטה אשר למרגלות "גן אברהם". לא אחת העפלתי עם צביקה אל ראש הגבעה הזו ואז, במקום הכי גבוה ברמת גן, שוטטנו לנו עד לספסל האבן של ביאליק. בילדותנו סיפרו לנו כי הסופר הלאומי נהג לשבת כאן במהלך טיולו היומי ולהשקיף על הנוף שנפרש עד חופי תל אביב. כמוהו, אהבנו גם אנחנו להביט למרחקים ממרומי הגבעה.

מבטי סקר את הבניינים שבסמטה. מודעות אבל לא נראו כלל. לא פלא, הרי הדברים אינם מתנהלים עכשיו כבימים רגילים, חשבתי. תחושת בטן מנעה ממני לצאת ולנקוש על דלת בית האבלים, מה גם שהשעה הייתה מוקדמת מדי.

סובבתי את הרכב ופניתי צפונה. התנועה בכבישים הייתה דלילה ויכולתי לנהוג במהירות גבוהה מהרגיל. סמוך לעפולה עצרתי לשלושה חיילים שחיכו בטרמפיאדה. שניים מהם ביקשו להגיע לטבריה והשלישי, חייל מילואים עם כובע עבודה לראשו, אמר: "אודה לך אם תוכל להוריד אותי בצומת פורייה". מאז ומתמיד הייתי קשוב לחיתוך דיבורם של בני שיחי, וקולותיהם של רבים נחרטו בי. את הקול הזה כבר שמעתי בעבר.

התבוננתי בפניו מבעד למראה, מנסה להיזכר מיהו. "צוציק?" שאלתי בהיסוס. כובע המצחייה כיסה את ראשו והטיל צל על עיניו, אבל את הבחור הזה, שעצרתי לו לגמרי במקרה, הכרתי היטב מתקופת נעוריי ברמת גן.

"אני לא מאמין. זה אתה שוקי? בדיוק אמרתי לעצמי שאתה מוכר לי, אבל לא זיהיתי אותך עם הסרבל הזה". הטרמפיסט המקרי שלי גדל במרכז העיר ולעתים, לאורך שנות התיכון, שיחק עמנו כדורגל בשכונה. עכשיו סיפר לי שהוא משרת כחובש קרבי במילואים והוסיף בקול נכאים כי חווה דברים איומים. "אני בדרך לבית החולים פורייה ועוד היום אני עולה לגולן" סיפר. "ומה אתך? אתה בסדר? מה עם החברים מרמת גן? פגשת מישהו? שמעת משהו?" הוא הרים את קולו כמעט כדי צעקה ולא יכולתי להחליט האם היה זה כדי להתגבר על צליליו של המנוע החורק או שהדאגה לחברים זעקה מלבו.

"קרה משהו? אתה לא מדבר. וואלה אתה מפחיד אותי". התלבטתי אם לספר לו על צביקה. גם כך הוא נשמע מדוכדך עד עפר, ולא היה טעם להכביד על נפשו עוד יותר. המשכתי לנהוג, מגביר את המהירות.

כשהגענו אל צומת פורייה הוא ירד מהמכונית וקרב אל החלון כדי להיפרד ממני. האם הצורך לפרוק מעט ממטען הכאב שנשאתי, גרם לי לשנות את החלטתי?
"צוציק, קרה אסון. צביקה נהרג ברמה", אמרתי לו וחשתי שקולי איננו יציב. "צביקה מהקבוצה שלך? אתה בטוח? זה לא יכול להיות! אלוהים. כמה בשורות כאלה אני צריך עוד לשמוע?! אני לא יכול יותר". הוא התרחק מהחלון ואחז את פניו בשתי ידיו. הוא הניד את ראשו מצד אל צד כמסרב להאמין ופנה ללא אומר אל הכביש המוליך לכיוון בית החולים.

בהגיעי לבסיס החניתי את הרכב במגרש הסמוך אל השער, ליד השער ושבתי אל הטנקים, מבקש לברוח מפני הכאב שלא הירפה ולו לרגע. בחרתי להמשיך לעבוד גם במשמרת הלילה, ושוב מצאתי עצמי מהרהר ללא הרף בגורלו של חברי הטוב. לקראת הבוקר ניסיתי להירדם אך שנתי הייתה טרופה. לפנות ערב זומנתי אל מפקד הבסיס, וכעבור שלוש שעות כבר הייתי בבסיס השלישות.

קצינה בדרגת רב סרן קרבה אל המכונית, הציגה עצמה ושאלה איך עברה עליי הדרך. היא שחררה את הנהג לדרכו וביקשה שאתלווה אליה, מצביעה על המבנה הסמוך. במרכזו של החדר חוברו כמה שולחנות זה לזה והפכו לשולחן אחד רחב. שתי קצינות ישבו ליד השולחן והביטו לעברי. האחת הציעה לי כוס קפה, ובעת שעסקה בהכנתו פניתי אל חדר הרחצה. עוטה אוברול ספוג בשמן ובגריז, הרגשתי חריג בנוף המצוחצח שמסביב. שטפתי את פניי במים קרים, מנסה להתנער מהעייפות שאיימה להכריעני. הנחתי לזרם המים לזלוג על עורפי ומשהשתפרה הרגשתי, הבטתי במראה. הדמות שניבטה אליי, נראתה שונה משהכרתי. 

חזרתי לחדר, התיישבתי אל השולחן ולגמתי מהקפה השחור, עד לרגע בו התיישב קצין בכיר מעברו האחר של השולחן. הנחתי לספל והמתנתי לדבריו. "ערב טוב. שמי מתי ואני מפקד היחידה לאיתור נעדרים". קולו השלו השרה עליי רוגע. "זימנתי אותך, איינהורן, כי אנחנו מחפשים מידע על הנעדר סמל ראשון צבי בהיר". נרעדתי. השפלתי את מבטי וניסיתי להבין את משמעות  הדברים.

"ידוע לך משהו על החייל? ראית אותו במהלך המלחמה?" קולו הרך לא עזר לי להתמודד עם ההלם שאחז בי. הם לא יודעים דבר מהדברים שהגיעו לאוזניי. האם יהיה עליי לספר את כל אשר שמעתי? רגע ארוך לא הצלחתי להוציא הגה מפי וכל אותה עת ניסיתי לאסוף את שרידי כוחותיי. "הוא נהרג" לחשתי לבסוף, מתקשה לבטא את צמד המלים הנורא. שתיקה קודרת ירדה על הנוכחים ונראה שהכול המתינו למוצא פי. המחנק בגרוני הקשה עליי לדבר. אחת הקצינות הגישה לי כוס מים. התקשיתי בלגימת המים ורק לאחר שנשמתי עמוקות, התחלתי לספר במקוטע את הנסיבות בהן נודע לי על נפילתו בקרב של חברי הטוב. שוב לגמתי מהספל והמשכתי לתאר את אשר סיפרו לי החיילים בבסיס הנטוש. כל אותה עת האזין מתי בקשב, מנסה בעדינות לרדת לעומקם של הפרטים.

"הבט איינהורן, לנו אין מידע המאשר את מה שסיפרת. למיטב ידיעתנו החייל עלה לרמה עם פלוגת טנקים בשישי באוקטובר בשעת לילה מאוחרת ומאז לא התקבל מידע אחר. אנחנו יודעים שהפלוגה נתקלה בכוח סורי, אך גורלו של סמל ראשון בהיר לא ידוע לנו. מזה כמה ימים מנסים ההורים לברר בכל דרך מה אירע לבנם והם נמצאים אתי בקשר רצוף". הוא סיים את דבריו ופנה אל הקצינה. "מיכל, מתי הם מגיעים?" שאל.

"הם בדרכם לשלישות", ענתה לו ורעד אחז בי לפתע.

בילדותי ביקרתי מדי פעם בביתו של צביקה והכרתי את ההורים. נזכרתי בחטף ביום בו זכה החבר הקרוב שלי לכבוד גדול בזכות אביו. היינו אז בכיתה ז', וכאשר פורסם בעיתון שמשה בהיר, אביו של צביקה יעיד במשפט אייכמן, עוררה הידיעה התרגשות רבה בכל בית הספר. עוד רגע יגיעו הורים כדי לשמוע ממני דברים שאינני יודע איך אוכל לבטא במילים. זיעה טורדנית החלה מזדחלת מתחת לאוברול שלי.

"אני ממליץ, שוקי, שלא תספר להורים דבר ממה שמסרת לנו. הרי לא ראית במו עיניך את אשר אירע ואתה מתבסס רק על דברים ששמעת. קרו כבר טעויות ואנחנו מחויבים להתנהל בזהירות". הטון הרך שבו נקט אלוף משנה מתי סייע לי לחשוב בבהירות, אך עדיין הייתי נתון בסערת רגשות. רב סרן מיכל הבחינה במצוקתי. היא פנתה לעבר המיחם שבפינת החדר וכאשר שבה, הניחה לפניי תה חם, נוגעת קלות בכתפי כמנסה לעודדני.

הבטתי בפניהם של ההורים בהיכנסם אל החדר. דאגה שאין עמוקה ממנה נתנו בהם את רישומיה והם נראו עייפים ומבוגרים משזכרתי. הם לחצו ידיים עם מתי ומבטם אמר כאב, שחדר עמוק אל תוך קרביי. אלוף משנה מתי הציע להורים לשבת ורב סרן מיכל אמרה שתכין להם תה, אך מוניק, אביו של צביקה, דחה את הצעתה בחוסר סבלנות. "אתם מכירים בוודאי את שוקי" אמר מתי וההורים הנידו בראשם. "ביקשתם שננסה לאתר אותו ולקח לנו יום שלם למצוא אותו. במאמץ משותף עם מפקד היחידה, הצלחנו להביא אותו מהצפון". עתה הופנו המבטים לעברי.

"שוקי, אנחנו כל כך שמחים לראות אותך בריא ושלם". דבריו של מוניק חרצו כאב חד בין צלעותיי. עצמתי את עיניי וניסיתי ככל יכולתי לבלום את פרץ הדמעות שעמד על הסף. "אנחנו יודעים שהשבועיים האחרונים היו קשים גם לך, אבל אנחנו זקוקים לעזרתך. אנחנו מכירים אותך מאז שהיית ילד. תמיד היית חבר קרוב לצביקה ואנחנו בטוחים שתעזור לנו". הרגשתי שהדמעות חונקות את גרוני וכשהחלו לזלוג במורד לחיי, לא מצאתי עוד טעם להיאבק בהם.

"מרגע שפרצה המלחמה לא שמענו מצביקה. אחרי שבוע ימים פנינו לצבא, אבל לא היה להם מידע שירגיע אותנו. עוד יומיים עברו עד שהודיעו לנו שהוא נעדר". מוניק דיבר אליי בקול רועד. "עזור לנו", אמר בלחישה שהרעידה אותי מחדש.

ישבתי שם, מושפל מבט, והמלצתו של מתי לנגד עיניי. אין לי ברירה, עליי לנצור את לשוני. כך או כך ידעתי, לא אצליח להעלות על דל שפתיי את המילים האיומות מול ההורים. "אם אירע הנורא מכל, חשוב לנו למצוא אותו כדי שיהיה לנו קבר לבכות עליו" המשיך מוניק ושטף דמעותיי הלך וגבר. רגינה הקיפה את השולחן, רכנה אליי וחיבקה את פניי ללא אומר. "שוקי, עזור לנו. אם אתה יודע משהו ספר לנו" אמרה לי וסבל עמוק בקולה. היא שבה אל כיסאה, ושקט נורא השתרר בחדר, עושה שמות בנפשות כל הנוכחים.

שוב נשמתי עמוקות, ולא ידעתי את נפשי.  בדרך לא דרך הצלחתי לגייס מעט כוחות וקטעתי באכזריות את הדממה המעיקה. "חברים מהפלוגה של צביקה סיפרו לי שהוא נהרג". קולי המרוסק נשמע לי כמו היה קולו של אחר. לא היה בכוחי להמשיך ולספר עוד. מבעד לדמעותיי ראיתי במטושטש את ההלם שאחז בהורים. המשכתי לספר, כמעט בלחש, את אשר שמעתי באותו לילה, משתדל לחסוך מההורים את תיאור התחמושת המתפוצצת. בכי בלתי נשלט הרעיד את גופי ורגינה חשה לחבקני. קולו הנסער של מוניק החריד לפתע את חלל החדר הקטן.

"יש עוד אפשרויות. הכול יכול להיות. מבחינתי, שום דבר מהדברים ששמעתי כאן לא מהווה סוף פסוק. אנחנו מחכים לנס. יכול להיות שהוא נפל בשבי. ואולי הוא שוכב בלי הכרה ובלי מסמכים באחד מבתי החולים?"

הוא קם על רגליו וקרב אל אלוף משנה מתי.

"אני בטוח שהצבא יעשה הכול כדי למצוא את צביקה. אנחנו במקביל נמשיך לחפש עדויות עד שנדע מה התרחש". מתי האזין לדבריו בסבלנות וניכר בו שחש את כאבו של האב. הדיון הגיע לסיומו, ומלבדי קמו הכול על רגליהם. לבי היה מלא הערכה אל אביו של חברי הטוב. אין רגעים איומים מאלה שחווה בדקות האחרונות, הרהרתי, אבל הוא לא נשבר. רגליי נשאו אותי למקום בו עמד. הנחתי בהיסוס את זרועי על כתפו והוא חיבק אותי ללא אומר.

"אני כל כך שמח שמצאו אותך" אמר. מתי קרב אלינו והביטו בו, דיבר מוניק דווקא אליי. "זה מאוד יעזור לי אם מתי ימצא דרך לארגן לך חופשה של יומיים שלושה. אני מתכוון לחפש בכל מקום אפשרי בצפון, ויעזור לי מאוד אם תהיה לידי. אתה הרי מכיר את הבסיסים ואת היחידות הרבה יותר ממני. אני מוכרח למצוא את הבן שלי!" מוניק עצר בדבריו והמשיך להביט במתי כמצפה לאישורו.

הקצין הבכיר לא הגיב, אך פנה לשוחח בטלפון עם מפקד הבסיס שלי. רגינה הצטרפה אלינו וליטפה את פניי, מנסה למחות את שרידי דמעותיי. היא לא אמרה דבר והתקשיתי לעמוד מול הכאב האינסופי שהביעו פניה. שוב פרצו דמעותיי את הסכר וניגרו בכל עוז במורד לחיי. "הלוואי ויכולנו גם אנחנו לבכות, אבל מגיע רגע שבו נגמרות הדמעות" אמרה אמו של צביקה כמשלימה עם  הגרוע מכל.

אלוף משנה מתי קרב אלינו. "אושרה לך חופשה מיוחדת של שלושה ימים כך שביום שני בערב, אתה חוזר לבסיס שלך". חיוך קטן הופיע לרגע על שפתיו של מוניק ודימיתי לראות סימנים של תקווה על פניו. "אני בטוח שתסייע להורים. הם זקוקים לך" אמר מתי, והורה לנהגו כי יסיע אותי לביתי. הקצין נפרד מההורים והבטיח לעדכן אותם בכל מידע שיקבל.

הבטחתי למוניק שאגיע אליו בשמונה בבוקר ונחליט לאן נוסעים, אך לפתע נזכרתי שהשארתי את המכונית שלי הרחק בצפון. אסע באוטובוסים, החלטתי. בדרך הביתה סערו רגשותיי: הייתכן שהמידע שהעברתי להורים איננו מדויק? ואם נכון המידע, האם את גופתו של צביקה אנחנו מחפשים? התפללתי שאמצא כוחות נפש כדי לעמוד בכל שמצפה לי בימים הקרובים.

רק יומיים חלפו מחופשתי הקצרצרה ושוב הייתי בבית. מיהרתי להרגיע את הוריי הנדהמים והסברתי להם שהוטל עליי תפקיד כלשהו ובימים הקרובים יש סיכוי שאגיע  מאוחר בכל ערב  כדי לישון. לאורך יומיים ארוכים נסעתי עם מוניק בכבישי הצפון בחיפוש אחר חיילים שלחמו בגדוד של צביקה, בתקווה שמישהו יוכל לשפוך אור על גורלו. סרקנו בסיסים וביקרנו בבתי חולים ואפילו הגענו לבתי החלמה מאולתרים שהקים הצבא כדי לטפל בחיילים שנקלעו להלם קרב. מפעם לפעם החלפתי את מוניק ליד ההגה כדי לאפשר לו לנוח, שכן לעיתים ניכרו בו סימני עייפות.

מאמצינו לאתר את החייל אשר תיאר בפניי באותו לילה בגולן, את אשר אירע, עלו בתוהו, שכן לא ידעתי את שמו והסממנים החיצוניים שמסרתי באשר לזהותו לא העלו דבר. בתום יומיים מתישים של חיפושים, החזיר אותי מוניק הביתה ובטרם נפרדנו אמר שהוא מאמין שעוד יגיעו  בשורות מעודדות. "מחר ניסע לבית החולים בצפת ונמשיך בחיפושים. הוא הרי הכי קרוב לרמה" אמר בטרם נסע לביתו.

*   *   *

"אני מרגיש שהיום נגלה על פרטים חדשים" אמר לי מוניק בבוקר. השעה הייתה שמונה ורבע ושתינו קפה עם רגינה בטרם נעלה צפונה. צלצול פעמון צורמני הקפיא את דמי באחת. שלושה גברים ואישה עמדו בפתח.

אחד מהם היה קצין בדרגת רב סרן. "אנחנו נציגים של קצין העיר" אמר האיש במדים. מוניק אחז בראשו, פלט זעקה מרה וצנח על כורסה בסלון. הוא מלמל שוב ושוב: "זה לא יכול להיות!". כאשר נכנסו הארבעה לדירה נותרה רגינה  עומדת במקומה ותהיתי האם הבינה את משמעות הדברים.

"אנחנו מודיעים לכם בצער עמוק על נפילתו בקרב של בנכם, סמל ראשון צבי בהיר, השם ייקום דמו". הקצין במדים הקריא את נוסח ההודעה מן הכתב והגיש למוניק את הטופס שבידיו. מוניק העיף מבט מהיר במסמך והשליכו בחמת זעם ממנו והלאה. "אני לא מקבל את זה בשום אופן. יש פה מחיקות ומבחינתי הבן שלי נחשב לנעדר!" בסערת רוחו, האדימו פניו ואחד מאנשי קצין העיר נזעק אליו מיד.

"צריך להביא את שרל'ה," אמרה רגינה, חרדה לבתה. אחד מאנשי קצין העיר הסיע אותה אל התיכון בו למדה אחותו הצעירה של צביקה, ורבע שעה אחר כך נכנסו האם ובתה אל הדירה, חבוקות ורועדות מבכי.

אחרי זמן קצר נפרדו נציגי קצין העיר מהמשפחה אפופת היגון, משאירים  מספר טלפון למקרה הצורך.

צביקה ושוקי ב-1965

רגינה קיימה שלוש שיחות טלפון ותוך זמן קצר החלו שכנים וקרובי משפחה נאספים בדירה. בצהריים הגיע אלוף משנה מתי, מלווה בשתי הקצינות מהשלישות וביקש לשוחח עם ההורים ביחידות. שלושת אנשי הצבא התיישבו ליד שולחן המטבח ומוניק סימן לי להצטרף אליהם. "למחרת הקרב באזור 'קצבייה' מצא חייל מהסיירת את גופתו של צביקה בתוך תא הנהג של טנק פגוע. הטנק היה ממוקם במקום שנסתר מעיני החולפים על הכביש הראשי". מתי עצם לרגע את עיניו, ומשפקח אותן היה כאב על פניו.

"איש הסיור העביר למפקדה האזורית את המסמכים המזהים של צביקה ודיווח על מיקומו המדויק של הטנק. הקרבות באזור נמשכו ופינוי גופות חיילינו התעכב. למרבה הצער לא ניתן היה לשאוב מידע מאנשי הצוות.

הפציעה של מפקד הטנק קשה ביותר, עמירם התותחן נהרג כעבור יומיים כשעבר לטנק אחר והטען קשר נקלע להלם קרב ועד לרגע זה לא ניתן לראיין אותו. חלף זמן עד שאנשי החוליה לפינוי חללים של הרבנות הראשית הגיעו אל הטנק השרוף ופינו גופת חייל ללא מסמכים מזהים. החייל נקבר בבית העלמין בנהריה כאלמוני, עד שתתברר זהותו".
מתי הרהר לרגע ושב לפרוש בפני ההורים את אשר העלה התחקיר. "לצערי, בשל האירועים הקשים בימי המלחמה הראשונים, חלפו כמה ימים עד שכל הגורמים הצליבו את המידע שהצטבר בשני התיקים הללו, והגיעו למסקנה ודאית לפיה מדובר באותו חלל".

שתיקה נפלה מסביב לשולחן. מוניק שוב הניד בראשו מצד לצד, מתקשה להאמין שכך התרחשו הדברים. "אני משתתף בכאבכם מעומק לבי" אמר מתי. "מחר בצהריים יערוך צה"ל טקס רשמי ליד מקום קבורתו הארעי של צביקה. אתם רשאים כמובן לזמן אל הטקס בני המשפחה וחברים" הוסיף והורה לאחת הקצינות לתאם את כל פרטי הטקס עם ההורים. אחר כך לחץ את ידי כולנו, התחבק ממושכות עם ההורים והבטיח לשמור על קשר. "איש יקר. עוברים עליו ימים  קשים" אמרה רגינה כאשר עזב הקצין הבכיר את הדירה.

הטקס נערך בחלקה ארעית בפאתי נהריה בהשתתפות נציגי הצבא. חזן צבאי ניהל את החלק הדתי של הטקס במיומנות, שהיה בה כדי לרמוז כי ניהל לאחרונה שורה ארוכה של טקסים דומים. בכי חרישי עלה מידי פעם מקרב הנאספים, מפר את הדממה שמסביב. דומה כי תחושה של אובדן ריחפה כענן עקשני מעל קברו של צביקה וסירבה להתפזר.  
תם הטקס. הקהל החל מתפזר ורק בני המשפחה וחברים קרובים נותרו ליד הקבר הארעי של צביקה, ממאנים להיפרד. באוטובוס שהחזיר אותנו דרומה ישבתי לצד רגינה. היא ביקשה שאספר לה עוד ועוד על צביקה, כמו רצתה להיאחז ברגעים הקטנים שעלו בזיכרוני. שעה ארוכה סיפרתי לאמו של חברי הטוב על ימי הקסם של ילדותנו, ימים שלא ישובו עוד. כשחלף הרכב על פני צומת נתניה, נפלה בינינו שתיקה."הרבה מחשבות" אמרה לי לפתע, מביטה מבעד לחלון.

חככתי בדעתי אם זהו הזמן הנכון לשאול את אשר טרד את מוחי מזה כמה ימים. "רגינה". היססתי, "מהרגע שנפגשנו בשלישות הראשית, אני לא מצליח להבין איך בעצם הגעתם אליי. חשבתם שאני משרת באותה יחידה עם צביקה?". "ישנם בחיים דברים שאי אפשר להסביר" ענתה אם חברי ומבטה נעוץ במרחבים שנפרשו בין הכביש לבין הים אשר באופק.

ואז סיפרה.

"במשך כמה ימים לא הגיעה שום מילה מצביקה. השמועות דיברו על המון חיילים הרוגים. יום אחר יום חיכינו לשמוע ממנו אבל לא הגיע שום אות חיים. אחרי כמה ימים הופיעו בטלוויזיה תמונות של חיילים שלנו שנפלו בשבי. החשש היה כבד ולא יכולנו עוד לשבת בבית ולהמתין. פנינו לקצין העיר ונאמר לנו שהקרבות ברמה נמשכים ואין כרגע קשר רציף עם כל הכוחות שבשטח. בינתיים הגיעו ידיעות שדיווחו כי הסורים נהדפו וכי ישנה הפוגה בקרבות, אך עדיין לא שמענו מצביקה. מהצבא הודיעו שהם עדיין בודקים וכי אין בינתיים כל חדש. אחר כך זימנו אותנו לשלישות והודיעו לנו שצביקה מוגדר כנעדר, וכי ישנם לא מעט מקרים כאלה. לא יכולנו לשבת בחיבוק ידיים. מוניק החליט שניסע ל'פילון', בסיס האם של צביקה, ושם התברר לנו שהגדוד שלו יצא לרמה מנקודה אחרת לגמרי. חזרנו הביתה בלי שלמדנו דבר. הדאגה רק התעצמה ואז, לפני כמה ימים, החלטנו לשוב ל'פילון' בתקווה למצוא בכל זאת  פרטים חדשים. יצאנו צפונה ובעשר בבוקר עברנו את צומת גולני. "לפני שהגענו לטבריה, מוניק עצר בצומת 'פוריה'  ונתן טרמפ לחייל".
היא עצרה את רצף דבריה ונדה בראשה. הכאב העמוק שהיה על פניה חרך בבשרי. אחר כך המשיכה.

"החייל סיפר שהוא מרמת גן וכי הוא בדרכו חזרה ליחידה שלו ברמת הגולן. הראיתי לו תצלום של צביקה, כפי שהראינו לכל הטרמפיסטים בימים האחרונים. הוא הביט לרגע בתצלום, וכנראה לא קלט שאנחנו הוריו של הבחור שבתמונה. פתאום הוא אמר, כמעט בצעקה, שזה צביקה, חבר שלו מרמת גן שנהרג בתוך טנק ברמה. מוניק בלם מיד את הרכב וסטה לשוליים, המום מדבריו. בקושי רב הצלחנו לשאול את החייל אם הוא בטוח בדבריו, כי מדובר בבן שלנו. הוא נראה מבוהל ופתאום פתח את הדלת שלידו, ורץ לעבר הגבעות. מוניק יצא אחריו וביקש ממנו בצעקות שיחזור אל הרכב. החייל עצר לרגע והסתובב. הוא צעק שהוא לא יודע כלום, אבל שוקי איינהורן יודע הכול".

האזנתי דומם לדבריה ועצמתי את עיניי, מהרהר בהשתלשלות הדברים הבלתי נתפסת.

"עזבנו אותו שם על הגבעה. הרי גם בלעדינו היה לו קשה. שבנו בנסיעה מהירה לשלישות הראשית ברמת גן כדי לבקש את עזרתו של אלוף משנה מתי מהיחידה לאיתור נעדרים. הוא הבטיח שיעשה הכול כדי לאתר

אותך ואם יוכל, יביא אותך לשלישות הראשית. לקח להם יום וחצי להביא אותך. המון זמן. אבל אנחנו מאוד מעריכים את העזרה של מתי. הוא ממש נופל מהרגליים מרוב משימות" אמרה ועצב עמוק בקולה.