ילדי חדר המתים - סיפור מרגש ממלחמת יום כיפור

מאת: רונן טוכפלד

מלחמת יום הכיפורים - סיפורם של ילדי כיתות י' - תיכון מקיף ד' בבאר שבע - מגויסי בית החולים סורוקה.

במלחמת יום הכיפורים היינו בני 15 וגם אותנו גייסו, אותי ואת אחותי התאומה שרה, כן, שרתנו כמו ילדים רבים אחרים בני גילנו בבאר שבע כחודש ימים. היינו תיכוניסטים, למודי ניסיון מגיל 9, משנת 1967 ממלחמת ששת הימים, ידענו שיש ימים שכאלו, ימים שפתאום יש בהם אזעקה, וסירנות, אך הפעם זה היה שונה. הפעם גם אנחנו הילדים הופתענו.

הפעם לא הספקנו להדביק את הסרטים על החלונות, לא חפרנו שוחות ביציאה מהכניסה לבניין, לא מילאנו שקי עפר. מלחמת יום הכיפורים שפרצה כידוע בשבת גם שינתה את כללי המשחק. לא ירדנו למטה, לשחק בחצר כמו בכל יום כיפור, אלא הקשבנו לרדיו, ל-BBC, אבא הקשיב וניסה להבין מה קורה.

המלחמה הזו הייתה מוזרה, לא מובנת, ידעתי שאבא שלי, בן 43 אז, הוא לא הולך לשום מקום הוא נשאר איתי, הוא את שלו כבר עשה, הוא עם הגיעו לארץ לבד ב-1946 גויס בגיל 16 לפלמ"ח, פליט שואה, נכה, שלחם בחטיבת הנגב בגדוד 9, את אבא לא יגייסו. אבא שלי אמנם נשאר בבית אך לא להרבה זמן. אבא מצא דרך להתנדב בבזק ויצא לסיני לימים ארוכים כמו אבות רבים אחרים, שלפתע הרגישו שאין למה לחכות, שיש לעשות, להיות משמעותיים וכמה שיותר, כי הרבה מונח על הכף.

אנחנו הילדים לא הבנו זאת בהתחלה, ניסינו לקיים את שגרת בית הספר, אך אחרי זמן קצר נלקחנו לעבוד בבסיס תחמושת, עד שמישהו התעשת וסילק אותנו משם. המשכנו עם שגרת הצופים, התנועה, המדים נראו פתאום משמעותיים כאילו אחרים, חלק ממדים אותם לבשו כולם לצרכים שונים.

המצב הלך והחמיר ולא ידענו עד כמה, ואז הופסקו הלימודים לכמה שבועות, ומצאנו עצמנו מגויסים לבית החולים סורוקה. ערמה של חברה על הדשא?! לא בדיוק! המשמרת של הנוער, משמרת של 12 שעות התחילה ב-07:00 בבוקר. חלקנו במשך היום נשלחו לא פעם למחלקות הפנימיות לפנות לפתולוגיה את אלו שלא שפר עליהם גורלם. עבודתנו הסתיימה בדרך כלל בשבע בערב, כאשר אפשר היה ללכת הביתה. הלכנו רק אם סיימנו את עבודתנו. והעבודה הייתה רבה, לפעמים האוטובוסים עם הפצועים מסיני הגיעו ממש מאוחר.

היו שעות המתנה. על הדשא, שחקנו משחקים, נוער במיטבו, בהמתנה, צוחקים, מדברים, חלקנו נדרכים מדי פעם כאשר נקראנו לעזור בכל מיני מחלקות בבית החולים, או כשנחת הליקופטר בבהילות, אך בסה"כ היה רגוע עד שזה הגיע, וזה הגיע כל יום, במספר סבבים אחר הצהרים. תחילה היו מגיעים המסוקים, הרעש שלהם גרם לבטן להתהפך, לא בגלל הרגישות לרעש, בגלל הרגישות למראות, המסוקים פלטו פצועים רבים שנדחקו אליהם, אלו שלא יכלו יותר לחכות בסיני לפינוי באוטובוסים. הם הוצאו באלונקות, אלונקות איתן רצנו לתוך חדר מיון בכל כוחנו, נהדפים מלהבי המסוקים, ישר לתוך חדר מיון מאולתר שהוכן בקומת הקרקע.  והם, הפצועים, הוצאו כשפניהם חבושות, וחלקם כשפניהם מכוסים, אלו שלא שרדו את הטיסה או שכוויותיהם היו קשות מראות.

הם הוצאו בצבעים של אדום של דם, ולבן של תחבושת, וכסוף של כיסוי הכוויות וזית קרוע ושמיכות אפורות וירוקות ובעיקר מאובקות שניסו לשמור על חום גופם. ואנו רצנו לצדם, ונשאנו והחזקנו אלונקות ומיטות על גלגלים, החזקנו גבוה למעלה שקיות אינפוזיה ורצינו לעשות את עבודתנו הכי טוב שבעולם, בכוחותינו, את המעט שיכולנו לעשות עבורם, במספר רגעים כאילו הכול תלוי בכך.  

אלמונים הם היו מבחינתו ורק מבט קצר אלינו היה משותף בינינו אך מבחינתנו הם היו כל עולמנו באותם רגעים, קיימים וממשיים עם מבט מבולבל, סנטר מזוקן, עייף, מותש, מאובקים ומזיעים, נאנחים וכואבים.

והם לא הפסיקו להגיע, מאות רבות הגיעו ואולי הרבה יותר והכול במשך מספר שבועות, במספר סבבים, בהליקופטרים, ובאוטובוסים, בהרבה רכבים פרטיים  ובאמבולנסים צבאיים בכל יום כל היום.

שניים היינו, חברים מהצופים, עם תפקיד מיוחד, תפקיד מהגיהינום, הוצבנו במיון האזרחי, מחלקת ה-Xים, עסוקים מעל הראש: הבוקר התחיל בכוס תה מתוק אותו שתינו בזמן קצר, להעביר את הקרירות הנעימה של הבוקר עת צעדנו מהבית לבית החולים, הליכה של רבע שעה, עם אין סוף מחשבות. ואז זה התחיל, בהוראה להגיע למחלקות, לפנות את אלו שלא שרדו את הלילה, להעבירם לפתולוגיה, ושם, להכניסם למקררים, רק אם היה מקום. בבקרים רבים לא היה מקום, והגופות של החיילים היו מונחות על אין ספור אלונקות, מיד בכניסה, מצד ימין, אחת אחת מכוסות בסדין, רגליים חשופות ותווית קטנה קשורה לבוהן עם ציון שם ומספר אישי, לעיתים דסקית הייתה קשורה לרגל, של אותם חיילים שהגיעו בלילה ישר מסיני לבית החולים ונעליהם מונחות בין רגליהם. ואנחנו עומדים שם, מסתכלים, לא מבינים איך המוות נראה פתאום כל כך קרוב, כמעט פשוט עד כדי נגיעה, ישיר, איך החיים מסתיימים לכל כך הרבה אנשים, באחידות של אלונקות על הרצפה ותווית קטנה, או דסקית מתכת בצבע כסף דהוי.

כשמשימת הבוקר הזו הסתיימה התחילה העבודה הקשה, והיא קבלת כל מי שמגיע למיון, חיילים, אזרחים, נפגעי תאונות דרכים, יולדות בדואיות בטנדרים, ילד בדואי שהתחשמל ממתח גבוה, קצין קשר שהגיע עם אשתו וכבר לא יכול היה ללכת ישוב בכסא גלגלים, שמו זכור לי עד היום, דן שרוני ז"ל, הוא הגיע עם סיבוך של שפעת ולא רצה שהמלחמה תהיה בלעדיו, שרתנו אותו, ידענו את שמו, דיברנו איתו ועם אשתו, הובלנו אותו לרנטגן ולכל בדיקה עד שנפטר לאחר כמה ימים.

כך שבועות ארוכים בכניסה למיון האזרחי, בניסיון לעזור למגיעים ולצוותים ולאנשי האמבולנסים להגיע  פנימה, להגיע אל העזרה.

הימים חלפו, העניינים נרגעו, וחזרנו לבית הספר. בבית לא דיברנו, בינינו לא דיברנו על מה שראינו, וראינו הרבה. הסחנו דעתנו כאילו זה לא קרה לא קרה לנו.

הבנו אולי רק כאשר בכינו, בכינו כאשר נודע לנו שרן אליאב, המדריך הנערץ עלינו בצופים, שעצר את נשימתו במשך דקות ארוכות מתחת למים במפל בעין גדי, השכן שלנו מהשכונה, בן 19 היה, נהרג בחווה הסינית. למלחמה פתאום היה מחיר אישי, קרוב ונוגע.


רונן טוכפלד, יליד 1958, מבאר שבע (1960-1987), כיום גר במושב מאור, נשוי + 4
חבר בצופים, קבוצת שלהבת שהודרכה על ידי רן אליאב ז"ל.



רן אליאב ז"ל

בן זהרה ועזרא נולד במחנים
ב- י"ב בחשוון תשט"ו, 8.11.1954
התגורר בבאר שבע, התגייס בפברואר 1973
שרת בחיל רגלים, יחידה: 424 - סיירת שקד
תפקיד: לוחם חי"ר, נפצע בקרב, ב- 18.10.1973 במלחמת יום הכיפורים
תאריך פטירה: כ"ו בתשרי תשל"ד, 22.10.1973
מקום פציעה: "החווה הסינית" - בית המשאבות באזור סיני ותעלת סואץ
מקום קבורה: באר שבע
הותיר: הורים ואח