תעלומות שהמדע הצליח לפתור

מאז תחילתו של המדע המודרני ישנם פתרונות לבעיות רבות סביבנו, אך דברים רבים נשארו בגדר תעלומה. בימינו, עם ההתקדמות הטכנולוגית והמדעית, יש לנו את הכוח, הידע והכלים לפענח תעלומות מסוימות שלא נפתרו מעולם. רשימה זו כוללת 7 מהן.

אקוסטיקת תיאטרון אפידאורוס
התיאטרון העתיק של העיר היוונית אפידאורוס, נבנה בסוף המאה ה-4 לפני הספירה, והוא אחד התיאטראות העתיקים והשמורים ביותר בעולם. הדבר המפליא ביותר בתיאטרון זה היא האקוסטיקה המדהימה שלו, שללא ציוד טכנולוגי מתקדם, יכולים 15,000 הצופים שבו לשמוע את המתרחש על הבמה בצורה מושלמת. הדרך בה זה היתה מקור לספקולציות במשך שנים רבות.

בשנת 2007, חוקרים מהמכון הטכנולוגי של ג'ורג'יה גילו שהתשובה טמונה במושבים. אבן הגיר, ממנה עשויים המושבים, מסננת את תדרי הקול הנמוכים, דהיינו את רעשי הרקע, ומגבירה את תדרי הקול הגבוהים, המגיעים מהבמה. עדיין לא ברור אם התכונה יוצאת הדופן הזו היא יד המקרה או תוצר של מלאכת מחשבת.

גולגלות קריסטל
רוב האנשים מכירים אותן מהסט "אינדיאנה ג'ונס וממלכת גולגולת הבדולח". עם זאת, קיימים אספני גולגלות בדולח רבים, הטוענים שהן עוד מלפני גילוי אמריקה, ונוצרו בתרבויות האצטקים או המאיה.

בשנת 2008, צוות חוקרים בריטיים ואמריקאים שנעזרו במיקרוסקופ אלקטרוני ורנטגן, בדקו גולגולת קריסטל אחת מהמוזיאון הבריטי. ניתוח מפורט של פני השטח של הגולגולת גילה שריטות סיבוביות דקות סביב ארובות העיניים והשיניים. זו היתה ראיה חותכת שהגולגולת נחתכה ולוטשה בעזרת מכשיר עם גלגל - דבר שמעולם לא היה בשימוש האצטקים. החוקרים הגיעו למסקנה כי הגולגלות פוסלו מסלע קריסטל שהגיע מאירופה, ולאחר מכן נמכרו לאספנים כשרידים מהתרבות האצטקית העתיקה.

היום השחור של ניו אינגלנד
ב-19 במאי 1780, חושך יוצא דופן נצפה בשמי ניו אינגלנד, ארה"ב וחלקים מקנדה. מאחר והתקשורת באותם ימים היתה פרימיטיבית, אנשים מסוימים בניו אינגלנד נתנו לתופעה פרשנויות דתיות. אפילו בימינו, היום השחור של ניו אינגלנד נחשב בעיני רבים כתופעה על טבעית. הסברים שונים נעו מהתפרצויות געשיות ועד אסונות שמימיים.

בשנת 2008, כמעט 230 שנה מאוחר יותר, חוקרים מאוניברסיטת מיזורי, שילבו תיעוד מאותה התקופה וטבעות עצים שניזוקו מאש, וקבעו כי היום השחור של ניו אינגלנד נגרם משריפת חורש טבעי ענקית שארעה בקנדה. הם מצאו ראיות לכך ששריפה גדולה פרצה בפרק זמן זה, והשפיעה על התנאים האטמוספריים במרחק מאות קילומטרים משם. ענני העשן העצומים שנוצרו עלו לאטמוספרה העליונה וגרמו לחושך שאירע מעל ניו אינגלנד.

פנים על מאדים
אזור קידוניה על מאדים משך תשומת לב רבה, כיוון שאחת הגבעות הממוקמות בו נראתה כמעשי ידי אדם. האזור צולם לראשונה על ידי החללית ויקינג 1 ששוגרה לראשונה בשנת 1975. בתמונה אחת שצולמה על ידי החללית בשנת 1976, תצורת הקרקע היתה דומה לפנים אנושיות. מספר ימים לאחר שהתמונה צולמה, היא פורסמה על ידי נאס"א לציבור הרחב ועררה עניין רב.

המדענים דחו את הממצא בטענה שמדובר בזווית צילום בשילוב אור וצל נכונים, אך תמונה אחרת שצולמה בזווית שמש שונה הראתה דבר דומה. ארגונים רבים החוקרים את החיים שמחוץ לכדור הארץ האמינו שמדובר בתרבות עתיקה שאבדה זה מכבר. בשנת 2003, סוכנות החלל האירופאית שיגרה את החללית מארס אקספרס, שהיתה יכולה לשלב את הנתונים ממצלמת סטריאו ברזולוציה גבוהה וליצור תמונה תלת מימדית. התמונה שנלקחה על ידה (התמונה למטה), הראתה שלא מדובר בפנים אנושיות, אלא בזווית צילום, איכות התמונה, אור וצל ונטיית המוח לזהות תבניות מוכרות לנו, ממש כמו שקורה שמסתכלים על העננים.

מעוף הדבורה
השאלה שהעסיקה את המדענים שנים רבות היתה כיצד הדבורים, שהן בעלות מוטת כנפיים קטנות ביחס לגודלם וגופם, יכולות לטוס. לא רק זה, אלא שלעיתים קרובות הדבורים נושאות על גופן אבקנים שונים ונקטר שלפעמים משתווח למשקל וגודל גופן. מבחינה אווירודינמית הדבר בלתי אפשרי.

בשנת 2005, ערכו המדענים ניסויים בו הם הכניסו דבורים לחדר אותו הם מילאו בחמצן ומימן, דבר שהפך אותו לצפוף פחות מהאוויר הרגיל, וגרם לדבורים להתאמץ יותר כדי להישאר באוויר. בעזרת מצלמות במהירות גבוהה ומודלים מכאניים של כנפי הדבורים הם הצליחו לפתור את העלומה. הם גילו שהדבורים מנפנפות בכנפיהם 230 פעמים בשנייה, הרבה יותר מכל חרק אחר שעף.

מוך הטבור
הסיבה למוך שמצטבר לנו בטבור נחקר במשך שנים רבות. כעת, לאחר 3 שנים של מחקר וניתוח כימי של 503 חתיכות מוך מהטבור, הכימאי גיאורי סטיינהאוסר מאוניברסיטת וינה, פתר את התעלומה הגדולה.

הוא מורכב מכותנת הבגדים שאנו לובשים, עור מת, שומן, זיעה ואבק. התצפיות שלו הראו כי לעיתים קרובות שיער הבטן גדל במעגלים סביב הטבור, וגורם להצטברות הזו. הוא קבע כי גילוח הבטן תגרור טבור נטול מוך.

דגי ה-Barreleye
ההיבט המרתק בדגים אלה, שבתרגום חופשי נקראים דגי עיני חבית, הן העיניים הצינוריות שלהם המתמחות באיסוף האור בעומקים של עד 2500 מטר. החלק התמוה בהם הוא העובדה שעיניהם ממוקמות מצורה ישרה מעל ראשם. דבר זה גרם למדענים לשאלות רבות, כיוון שבתצורה הזו הוא אינו מסוגל למצוא את מזונו.

באמצעות צוללת המופעלת מרחוק, למדו המדענים את הדגים הללו בעומקים של 600-800 מטר. הם גילו עוד ממצא שלא היה ידוע קודם, העיניים הצינוריות ממוקמות מאחורי כיפה המכסה את ראשו של הדג ומלאה בנוזל שקוף, שהעיניים יכולות להסתובב בתוכו. דגים אלה התגלו לראשונה בשנת 1939, אך את הכיפה השקופה שעל ראשם לא היה ניתן לראות כיוון שכאשר הם נתפסו ברשתות במים העמוקים, החלק הזה נהרס.