מסע לטיהור הנפש והגוף - פסטיבל קומבה-מלה

12 שנים עברו מאז שביקרתי בפסטיבל הקודם בעיר אללהאבד כצלם אורח של לשכת התיירות המקומית. באתי במטרה לסקר ולצלם את ההוויה ההינדואיסטית על כול מרכיביה. סוג של מפגש עם הודו כולה במקום אחד שמחולק לסקטורים של אוהלים, קאסטות, אשרמים ומוקדי טבילה שמתוזמנים לפי תאריכים ידועים מראש. 

במשך כשבוע ימים, יצאתי השכם בבוקר ממחנה העיתונאים הבינלאומי שנמצא בפאתי מתחם הפסטיבל למשימות הצילום שלי הכל כך נחשקות. רוגע ושקט נפשי הם מתכון להצלחה כשנמצאים באירוע מאוד דינמי ואנרגטי שכזה. ההודים בפרט והודו בכלל, מאוד פוטוגניים במובן התרבותי. הנופים האנושיים המיוחדים, המגוונים ובעיקר המסקרנים, הם הם שגורמים לנו לאהוב ולקבל את הודו כפי שהיא כל פעם מחדש. 

על פי המיתולוגיה ההודית, כשהאלים נלחמו בשדים על הזכות לשתות מכד הנקטר שמקנה חיי נצח, נשרו 4 טיפות מנוזל הכד לתוך 4 נהרות חשובים בהודו בערים הקדושות: אוג'אין, נאסיק, הארידוואר ואללאהבד. לפי תחשיב אסטרולוגי מיתולוגי, פעם ב- 12 שנה הופך מפגש נהרות הגנגס, היאמונה והנהר התת קרקעי הסאראסוואטי, למוקד עלייה לרגל של עשרות מיליוני מאמינים הודים שבאים לטבול על מנת להיטהר מחטאים, לקבל אנרגיות חיוביות ולהחיות את הנפש מחדש. מפגש הנהרות הללו ניקרא "סאנגם" והוא נימצא בסמוך לעיר אללאהבד שבצפון מרכז תת היבשת ההודית. זהו פסטיבל דתי רוחני רווי עוצמה שלעיתים הבינה אינה תופסת, שמו "מאהה קומב" כלומר: הכד הגדול.

במשך כחודש וחצי, חצו עשרות מיליוני צליינים גשרים רבים שניבנו במיוחד לבאי הפסטיבל והציפו את מתחם הטבילה מי ברגל, מי ברכב ובאוטובוס, מי על גמלים, פילים וסוסים. קבוצות קבוצות של משפחות, קהילות וארגונים טרחו לעשות דרך ארוכה על מנת להגיע לטבילה המיוחלת. עשרות אלפי שוטרים משני עבריי הנהר מכוונים את התנועה של הבאים ושבים, עמוסי שקים של ציוד ומזון על ראשיהם קשורים אחד לשני על מנת שלא ללכת לאיבוד. רמקולים אין סופיים מחרישי אוזניים מציפים מיידע בקריאות נואשות על אנשים ומשפחות שיקיריהם הלכו לאיבוד. לצידיי הדרכים הראשיות העמוסות לעייפה, הוקמו מתחמים של פלגים וכתות דתיות שונות ומשונות שבתוכם נמצאים אשרמים ובתי תפילה הערוכים לקבל צליינים שצמאים לברכה. הסאדאהו והנאגא סאדאהו שהתקבצו מכול רחביי הודו הם גולת הכותרת של הפסטיבל. הסגפנים הערומים מרוחי האפר ומגודלי השיער המוזרים הללו, מקיימים נדרים אבסורדיים דוגמת עמידה על רגל אחת מספר שנים. הם מעשנים סמים כדרך קבע בצ'ילום (כלי עישון) ומעל הכול, הם נחשבים לקדושים ביותר והשפעתם על המתרחש בפסטיבל היא טוטלית.

הנאגא סאדאהו נמצאים בדרך כלל ב"קארה" החצר שבה מנהלים את ענייני הדת, ההרצאות וקבלות הפנים. כמו כן, הנאגות נחשבים לאטרקציה בעיני הצלמים שלא שוכחים לרגע להשאיר טיפ (בקשיש) שהוא בגדר חובה. 

ישנם ימי טבילה שנקבעו מראש. בבוקר הטבילה נערכים טקסים המלווים בשירה וריקודים. הנשים מדליקות נרות, מתפללות ומשלחות את המנחה לתוך זרם הנהר הקדוש. הגברים טובלים ראשם במים מספר פעמים כשאפם אטום באצבעותיהם. אחרים מנהלים טקס בו הם משחזרים את פולחן "הכד" המיתולוגי ממנו הם מטפטפים את מי הנהר. במקום אחר, מתנהל טקס חניכה של הנאגות הטריות מבית היוצר של ה "ג'ונה קארה". הם מגלחים ראשם בפעם האחרונה, עדיין בלבוש מינימליסטי ונשמרים על ידי אנשי סאדאהו מיומנים אוחזי האלות כשהם אינם באים במגע עם שום גורם חיצוני. 

השעה 04:30 , בוקר קפוא וצפוף על גדות הנהר תחת ערפל כבד מהול באובך תמידי. אין ספור משרוקיות מחרישות אוזניים של אלפי שוטרים שאוחזים באלות ומגרשים את אחרוני הטובלים "האמיצים" כשהם מנקים את הנהר מבני אדם על מנת לאפשר ל"באבות" הנאגא סאדאהו הקדושים לטבול ראשונים במועד שנקבע כיאה לסגפנים. 

מחזה הזוי ובלתי ניתפס ניגלה לעיניי, כשראיתי את אלפי הקדושים הערומים אוחזים בקלשונות וחרבות כשחלקם רכובים על סוסים מקושטים בזריי פרחים וחלקם מגיעים בתהלוכות ראווה ממונעות כשהם מחכים לאות המיוחל להיכנס לנהר. בתזמון מדויק זרקו "הנאגות" את שרשראות הפרחים למי הנהר ובשאגות קרב אדירות ומחרישות אוזניים זינקו לנהר. כן, לאותו נהר שאותה טיפת נקטר טפטפה והפכה אותו לקדוש ביותר עבורם. משעות הבוקר המוקדמות ועד לשעות הלילה נערכו טבילות ההמונים בסאנגם הגועש שהפך לרגע לקוסמוס של נשמות רטובות וקפואות.