יום בחיי במיאן - החיים שאחרי ההרס!

עמק במיאן הוא אחד המקומות המיוחדים על פני האדמה. העיר האפגנית הקטנה, הממוקמת כ-230 ק"מ מקאבול, ראתה במרוצת 1000 השנים האחרונות אינספור אנשים עוברים בשעריה, מעולי רגל וסוחרים ועד צבאות לוחמים, אך את הכותרות הראשיות היא עשתה בשנת 2001, כשמשטר הטאליבאן השמיד את סימן ההיכר המובהק שלה - פסלי הבודהה, ומאז היא מנסה לקום לתחייה. תמונותיו של הצלם Luke Baljkas מספקות הצצה אל אחד האתרים היפים וההיסטוריים בעולם.

המילה Bamyan מתורגמת כ'מקום הארתו' וכראוי לשמה היא סיפקה במשך מאות שנים מקום הארה רב משמעות בקרב אנשי הפילוסופיה הבודהיסטית וההינדית. מאז ועד היום היא מנסה להיאחז באותה הרוח, לשוב ולשמש מגדלור באמצע הדרך. 

לכל אורך ההיסטוריה, במיאן הייתה עיר של ניגודים - מצד אחד מרכז של דת ושקט ומצד שני זירת טבח של אלימות והרס. מוקפת שרידים של מורשת עתיקת יומין, העיר במיאן של היום נראית כמי שעדיין מנסה להחיות את העבר המיתי שלה. ללא חשמל וללא מים זורמים, תושביה שואבים את הכוח מהנוף המדהים המתערסל בין שני הרכסים. 

עמק במיאן שוכן על דרך המשי בגובה 2500 מטר, ונחבא בין שני רכסים אימתניים Hindu Kush ו-Koh-i-Baba.

רכס ההינדו כוש, נחשב לעמוד השידרה של אפגניסטן והוא משתרע על פני 800 ק"מ; ממרכז המדינה לצפון פקיסטן, שם הוא חובר אל הרי ההימלאיה.

תנאי מזג האוויר הקשים הם חלק בלתי נפרד מאורח החיים באזור במיאן. אוויר יבש וקפוא במהלך החורף שנמשך חצי שנה, מקשה על גידול יבולים. אומנם בחודשי האביב, התושבים מגדלים חיטה ושעורה, אך נאלצים להחליף את בעלי החיים שלהם במזון בתקופת החורף הקשה, כדי לשרוד.

אנשי במיאן משתייכים לקבוצה אתנית בשם האזארה (HAZARA). המקורות של הקבוצה אינם וודאים, אבל חלק מאמינים שהם צאצאי המונגולים שפלשו בעבר לאיזור, בעוד שיש גם שנושאים גנים טורקיים וטג'יקיים.

למרבה הצער, החיים של ההאזארים באפגניסטן לא פשוטים. כמו המוסלמים השיעיים, הם מהווים קבוצת מיעוט בקרב האוכלוסיה הסונית, אלא שהמוצא המעורב שלהם מבדיל אותם עוד יותר, כקבוצה חריגה במדינה.

למרות שהם מיוצגים בממשלה שלאחר הטאליבאן, הם זוהו על ידי MRG (הקבוצה לזכויות המיעוט בלונדון), 'כקבוצת המיעוט הקטנה ביותר שנמצאת תחת איום קיומי באפגניסטן', וזאת למרות העובדה שיש להם שיעורי אוריינות גבוהים יותר מהממוצע הארצי, הן בקרב בנים והן בקרב בנות.

עבור אנשים רבים מחוץ לאפגניסטן, אזור במיאן הוא שם נרדף לשני פסלי הבודהה הענקיים שפעם עמדו שם. המונומנטים שניצבו בתוך נישות במצוק אבן חול במחק של 450 מטר זה מזה, כונו בודהה הגדול ובודהה הקטן. הגדול התנשא לגובה 55 מטר והקטן ל-37 מטר והם נבנו במהלך המאה ה-6. למרות שהאיזור עבר ידיים רבות עד שהגיע לשליטת המוסלמים במאה ה-8 ורבים מהמבנים הבודהיסטים נהרסו, 2 הפסלים מעוררי ההשתאות דווקא נותרו במקומם. אפילו ג'ינגס חאן בעצמו חס עליהם.

בשנת 2001, הכריז משטר הטאליבאן כי הדמויות "לא איסלאמיות", ולמורת רוחם של ארכיאולוגים והיסטוריונים רבים, הם החליטו להרוס אותם עד היסוד. כאשר ירי ארטילרי לא הועיל, הם נאלצו להשתמש בסופו של דבר בחומרי נפץ. 

למרות מעשה הונדליזם, עדיין ניתן לזהות את קווי המתאר של הפסלים בתוך הנישות ומספר ארגונים בינלאומיים התחייבו להקימם מחדש, ככל הניתן בשיטות ובחומרים מקוריים. לאחרונה, הוחלט על ידי אונסק"ו כי לפחות נישה אחת תישאר ריקה, כעדות למעשה הטראגי של ההרס.

בשנת 2008 נעשה גילוי מדהים נוסף. במערות שבתוך המצוקים עליהם הפסלים עמדו, נמצאו ציורי קיר מרהיבים. ככל הנראה מהמאה ה-7. מדענים טוענים כי נכון להיום אלה ציורי השמן הראשונים בעולם.

לא הכל חורבן והרס בעמק במיאן. כ-70 ק"מ מערבה מבמיאן, נמצאו אגמי Band-e-Amir שהפכו לחלק מהפארק הלאומי הראשון באפגניסטן. גופי המים המרהיבים הללו נמצאים בערוץ סלעי גבוה בהרים ונלכדו על ידי סכרים טבעיים.  במקום לזרום מטה לנהרות או לנחלים, המים, שמקורם מהאדמה, צפים על פני השטח דרך סדקים ונתמכים בקירות מינרלים שהתהוו סביב ומונעים מהם לטפטף.

אגמי Band-e-Amir הם אחת מהדוגמאות המשמעותיות ביותר של היווצרות סוג כזה של אגם בעולם. בחורף הם אף מדהימים עוד יותר, כשמפלי מים זורמים מהאגם הקפוא והופכים לפסלי קרח טבעיים.

נכון להיום נעשה מאמץ אדיר להחזיר לעמק במיאן את התהילה שנגזלה ממנו. העובדה שיש בו שרידים היסטוריים ופארק לאומי מדהים, משפרת את סיכוייו להיהפך לאתר מורשת עולמית. בנוסף, בפעם הראשונה אחרי מאות שנים, תושבי במיאן  מתחילים ללמוד את אמנות האבן, בתקווה שיום יבוא ובמיאן תשוב להיות מוכרת בזכות כוח היצירה והרוח ולא כמקום של הרס וחורבן.