סקס או אהבה - השאלה המרכזית שבין גבר לאישה

גברים מתוסכלים שנשים אף פעם לא רוצות סקס.

נשים מתוסכלות שגברים כל הזמן רוצים סקס.

נשים מאשימות גברים שהם לא יודעים להביע אהבה.

גברים מאשימים נשים שהן יודעות לדבר על אהבה אבל לא רוצות לעשות אהבה.

איך יוצאים מזה? בין אם אתה גבר ובין אם את אישה, קריאת המאמר הבא יכולה לעזור לכם להיפטר מהתסכולים שאתם חשים כלפי המין השני...

הסיבה שבני אדם רוצים סקס נובעת מהורמון הטסטוסטרון, שהוא הורמון מין גברי שיש לו תפקיד מפתח בקביעת עוצמת הדחף המיני.

גוף גברי נורמלי מייצר פי 20 יותר טסטוסטרון מזה שמייצר הגוף הנשי. במילים אחרות, הדחף המיני של זכר, יום לאחר שעשה סקס שווה לדחף המיני של נקבה, 20 ימים לאחר שעשתה סקס. גברים שלא קיימו יחסי מין במשך 20 ימים, מרגישים את מה שהנקבה מרגישה אחרי יותר משנה בלי סקס!

ידיעת ההבדל הפשוט הזה יכולה לעזור לכם להבין את מהות ההבדל בין גברים לנשים - זו לא אשמתו של אף צד, זה פשוט פיזולוגי. טבוע עמוק בגנים שלנו.

היבט נוסף שיכול להסביר את מהות ההבדל, הוא הורות. גבר יכול להפוך לאבא כמעט בכל פעם שהוא מקיים יחסי מין, אישה לעומת זאת יכולה להפוך לאמא כל שנתיים בערך. משמעות הדבר היא שאישה צריכה להיות בררנית לגבי הגבר איתו היא מאפשרת לעצמה לקיים יחסי מין, מה שהופך את האקט, באופן אוטומטי, לבעל משמעות.

ניתן להסביר את ההבדל גם בהיבט אנתרופולוגי, וזאת בהסתמך על תפיסה פרימיטיבית יותר. בעבר הרחוק, הרבה לפני עידן אמצעי המניעה, הנשים שילמו על בחירות מין גרועות בכך שהולידו צאצאים חלשים שהתקשו לשרוד. לעומת זאת, כאשר נשים בררו גברים ובחרו כאלה חזקים עם גנים טובים, לצאצאים היה סיכוי גבוה לשרוד. הילדים האלה נשאו את הגנים של "האמא הבררנית" והטמיעו אותם בדורות הבאים - ובצדק! בררנות הצביעה על בחירה איכותית ואחראית, וזו הסיבה מדוע הנשים של היום עדיין בררניות, גם כאשר ידוע להן כי לא כל אקט של יחסי מין בהכרח מוביל להפריה.

לעומת הנשים, גברים מעולם לא נאלצו "לשלם" על עשיית בחירה לא נכונה, שכן ככל שפיזרו את זרעם, כך גדל הסיכוי שלהם להביא יותר ילדים לעולם, וכך גבר גם הסיכוי כי הגנים שלהם יועברו הלאה. גברים ש"נתקעו" עם אישה אחת (אפילו אישה באיכות גבוהה), היו מאבדים פיזיולוגית את הסיכוי להוליד הרבה ילדים, לעומתם, גברים שפיזרו את זרעם לכל עבר, התרבו והרחיבו את השליטה האסטרטגית שלהם בעולם. הילדים האלה, צאצאיו של "האבא המופקר", הם הסיבה שהגברים של היום עדיין רואים בסקס כלי ביטוי מרכזי, גם כאשר ידוע להם כי לא כל אקט של יחסי מין בהכרח מוביל להפריה.

בסופו של דבר, גם אם זה נשמע כוללני מדי, גברים מחפשים כמות ונשים מחפשות איכות. גברים מחפשים לפזר את הזרע שלהם בין נשים רבות, ונשים מעדיפות לחפש את הזרע הטוב ביותר, בגבר אחד.

חיפוש הזרע הטוב ביותר מתקשר באופן ישיר לאהבה.

אהבה היא הוכחה עבור האישה כי היא עומדת לזכות בביטחון ובתמיכה מצד הגבר. זו הבטחה כי הוא נכון להישאר בסביבה ולעזור לה לגדל את הילד ולא ימהר להמשיך ולפזר את זרעו. עבור אישה, סקס הוא שיאה של מחויבות רגשית כלפי גבר.

עבור גבר, סקס הוא מעשה פיזי אשר מקל על הלחץ של הטסטוסטרון שהוא חווה כמעט כל הזמן. רק כאשר המתח הזה נעלם, הוא יכול לבחון מהי תחושתו כלפי האישה. זו הסיבה מדוע לעיתים קרובות, גברים נעלמים מיד אחרי שהם קיבלו את מה שהם רצו: כאשר הדחף המיני סופק, הם מבינים כי תחושותיהם אינן מעידות על אהבה, היה זה פשוט לחץ הטסטוסטרון. סקס עבור גברים הוא הזדמנות לבדוק את סיבת התשוקה.

קיום יחסי מין בתחילת מערכת יחסים, מסוכן לאישה, שכן לגבר לא היה די זמן כדי לפתח אליה רגשות רומנטיים וקרוב לוודאי שאחרי שסיפק את תשוקתו (כל עוד אין הכרח כי האקט יוביל להפריה והוא יאלץ להישאר ולגדל את הילד), הוא ימהר להמשיך הלאה.

גבר זקוק לזמן כדי לפתח רגשות וייתכן כי הדרך היחידה לעשות זאת היא על ידי שמירת המתח המיני זמן רב ככל האפשר. סקס צריך להיות בר השגה, אבל לא מייד. כאשר המתח המיני נמצא בשיאו, השקתו תהיה מדהימה עד כדי כך שפעם אחת לא תספיק, לא לגבר ולא לאישה. הסקס יהיה אמצעי להנחת תשתית ראויה של קשר רגשי ופיזי שיכול להוביל לאהבה.

נכון, זה אפשרי שגברים יתאהבו לפני הסקס, זה גם אפשרי שנשים יעשו סקס ללא אהבה, אך אם רוצים להסביר את ההבדל בתפיסת האהבה והסקס אצל שני המינים, יש לקחת בחשבון כי הבדל זה טבוע בנו עוד מדורות קודמים, כמו כן הוא גם תולדה של גנטיקה פשוטה.

החוכמה כנראה היא להבין את ההבדלים המושרשים ולא להיות מרירים לגביהם. להבין, כי עבור מערכת יחסים יציבה ומאוזנת יש צורך בשני הפרמטרים - סקס ואהבה - שניהם זקוקים למקום שווה בתוך מערכת היחסים, שכן הם ייצוג בולט של כל צד. אין צורך שגברים יתנצלו שהם צריכים סקס ואין צורך שנשים יתנצלו שהן צריכות אהבה. שני הפרמטרים נדרשים באותו האופן להמשך הישרדותו של המין האנושי.