maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

מקל ההליכה של מר לוי

הוא תמיד הרכיב את המשקפיים השחורים האלו, מר לוי, עם מסגרת הפלסטיק העבה, הם גרמו לו להיראות כמו איזה נוסע בזמן משנות החמישים, שבטעות נקלע לפה, ועתה מחפש דרכו חזרה.

קשה למצוא דרכך כשאינך יכול לראות דבר.

דבר נוסף שהיה חלק בלתי נפרד ממנו היה מקל העיוורים שלו, מקל רעוע ומלא מכות שעיוותו את צורתו; כה מלוכלך עד כי צבעו הלבן המקורי נראה כמו כתמים לבנים על גבי הזוהמה. לפעמים הייתי מביט בו בכניסה לביתו בזמן שהוא מנסה לקפל אותו, חובט בו ומקלל, ובדיוק שנראה כאילו לעולם לא יצליח, המקל היה נכנע בקול צריחה חרקני, קול גסיסה, כאילו זו הפעם האחרונה שיוותר לכוח אנושי.

אני זוכר שאימי פעם ניסתה לעשות משהו יפה למען מר לוי.

היא נסעה לעיר במיוחד, וקנתה לו מקל חדש חדש, יפה, עם גומי עבה על הידית. הוא יכל להתקפל לחמישית מהגודל שלו, ממש פצפון, ככה שיכולת להסתובב איתו בכיס כמו כלום, והכל בלחיצת כפתור. היא חייכה בגאווה כשהיא הראתה לי אותו, ואני חייכתי חזרה. אך בפנים הרגשתי מועקה שכזו, כאילו אמי עשתה משהו אסור ועתה גם אני חלק ממנו. בלילה, שמעתי את הוריי מתווכחים על המקל.

"הוא לא יקח אותו, אסתר, הוא עקשן וגאה ו-"

"-עיוור, זאב, הוא עיוור! זה לא אשמתו שקשה לו למצוא מקל חדש, אני חושבת שהוא יעריך את המחווה. אף אחד לא דואג לו, לאף אחד לא איכפת שהוא מסתובב כל היום עם המקל ה.. ההרוס הזה, לאף אחד לא איכפת נקודה! זה לא בסדר!"

שמעתי אז את אבא נאנח בהשלמה, הוא היה אדם חכם, וידע שלא להיכנס לוויכוחים בהם לא היה לו שמץ של סיכוי לנצח.
"בסדר, אסתי, אבל תבטיחי לי שלא תלחצי עליו אם הוא לא יסכים לקבל אותו, טוב?"
"אל תדאג כבר חשבתי על זה, אני אשלח את אביב, יהיה לו קשה לסרב לילד קטן."

וכך היה.

כשעזבתי את הבית בבוקר המחרת, היו בתוך הילקוט שלי פתק איחור שכתב אבא ומקל מקופל שקנתה אמא. הלב שלי פעם בחוזקה כשדפקתי על דלתו של מר לוי. לא נראה לי נכון להפריד בין מר לוי והמקל שלו, הם היו שותפים במשך זמן כה רב, מי אנחנו שנשנה זאת? עם זאת, זכרתי את המבט הגאה בעיניה של אמי, וידעתי שאני חייב להמשיך עם זה עד הסוף. בסופו של דבר, זה היה קל בהרבה משחשבתי. מר לוי היה מאוד נחמד אלי, הציע לי תה וביסקוויטים קטנים להם קרא 'עוגיות'. הסכמתי לביסקוויטים אבל תה לא רציתי, וכששמע זאת חייך ואמר 'כשהייתי בגיל שלך גם אני העדפתי רק עוגיות'. התבוננתי בו בזמן שהוציא את הביסקוויטים מהמזווה בזריזות. עיוורונו לא ניכר בו כלל. הוא נראה לי קצת מוזר ללא המשקפיים שלו, כאילו הוא עיוור רק כשהוא מרכיב אותם, כאשר פה בביתו הוא מסוגל לראות כמו כולם.

הוא התיישב מולי, ובפעם הראשונה הצצתי בעיניו. הייתי מאוכזב.

ציפיתי שעיניו יהיו לבנות לגמרי, כמו עיניו של חברי איתי כאשר היה מרים עפעפיו עם האצבעות בכדי להפחיד את אחותו הקטנה. הם היו נורמליות לגמרי, שחור באמצע וחום מסביב. לאחר כמה שאלות מנומסות על בית הספר ועל אמא ואבא, מר לוי רצה לדעת למה באתי.
"אמא רצתה שאני אביא לך מתנה", אמרתי.
"באמת?" אמר מר לוי, עיניו מופנות לעברי, אך חסרות מיקוד. "אני מניח שזאת עוד עוגה לא? לפחות אני מקווה, אמא שלך יודעת לאפות, ילד, ממש כמו אמא שלי, זכרונה לברכה".
"לא", גמגמתי, "זאת לא עוגה, זה מקל".
"מקל?" שאל מר לוי, מופתע.
הנהנתי, ואז נזכרתי עם מי דיברתי. "כן". הוצאתי את המקל המקופל, יישרתי אותו לאורכו המלא, לקחתי את ידו של מר לוי בידי והנחתי בה את המקל. מר לוי מישש את המקל, שותק. קיר היה מראה יותר הבעה. "אה, טוב אני צריך ללכת..." אמרתי לאחר מספר דקות של דממה.
"אני לא יכול לקחת את זה ילד", אמר מר לוי.

"אמא אמרה שאולי תגיד את זה, היא אמרה לי לומר שאם לא תיקח אותו היא תגנוב לך את המקל שלך ותחביא אותו ואז תהיה חייב להשתמש בזה". קצת פחדתי כשאמרתי מילים אלה, לגנוב למר לוי את המקל? להפתעתי, מר לוי רק צחק ואמר שאמסור לאמא תודה רבה ושהיא מאוד מתחשבת. אז ליווה אותי לדלת. הרגשתי הקלה עצומה, הצלחנו! עשינו טוב, אמי ואני, הייתי גאה בשנינו. בכיתה באותו היום, סיפרתי לחבריי את מה שעשינו. חלקם לא הבינו מדוע, אבל רובם כן. כולם ריחמו על מר לוי.
 

אבל למחרת כשראיתי אותו, משקפיו השחורים על פניו, היה זה המקל הישן והחבוט שהוא החזיק בידו, עת הלך למכולת. כאילו זה עוד יום רגיל, ולא יום לאחר שקיבל את המתנה שלנו.  רציתי לומר לו שמשהו כן השתנה, שהבאנו לו מקל נהדר, הרבה יותר טוב ממה שיש לו. אבל לא העזתי. משהו בי לא היה מופתע. לא ממש ציפיתי לראות אותו בלי המקל הישן והרגיל, הרי הוא תמיד הולך איתו. אי אפשר לשנות עובדה זו בדיוק כמו שאי אפשר לשנות את העובדה שהשמים כחולים.

אבל אמא רתחה.
"מה הבעיה שלו?" שאלה את אבי בתסכול.
"אמרתי לך שזאת טעות", אמר אבא בטיפשות.
עיניה של אמי הצטמצמו באיום.
"מה שהתכוונתי", תיקן אבא, "זה שהוא פשוט גאה מדי בשביל לקבל מתנה שכזאת, הוא יעדיף ללכת עם המקל הישן עד שיתרסק לו ביד".
אבל אמא לא הייתה מוכנה לשמוע, וביום המחרת הלכה לדבר עם מר לוי. היא לא הייתה רגועה יותר כשחזרה.
"האדם הזה בלתי אפשרי!", סיננה בזעם.
"אני מבין שלא הלך", מלמל אבא.
אמא סובב ראשה אליו בחדות, "אמרת משהו?"
"אני?" אמר אבא בתמימות.
"גם אני לא אמרתי כלום", נידבתי.
"אוף" הביעה אמא בחמיצות.

טוב, חשבתי, לפחות ניסינו.

יומיים לאחרי מכן הייתי בדרך חזרה מבית הספר, מבטי נעוץ במדרכה, כששמעתי לפתע קולות מורמים בכעס. הדבר הראשון שראיתי, כשהרמתי מבט, היה המקל הלבן של מר לוי, מורם באוויר באיום. מר לוי עצמו עמד בגבו אלי, צורח על אדם גדול ושמן במדים של העירייה.

" אין סיכוי שאתם מזיזים את זה מפה, אני צריך את זה!"
"אדוני," אמר האיש השמן באדיבות אך בתקיפות, "זאת לא החלטה שלי, העירייה החליטה להזיז מפה את המעקה כדי שיהיה אפשר לשתול פה פרחים, חוץ מזה אין ממש צורך במעקה בצד הפנימי של המדרכה".
"אין צורך?" צרח מר לוי, פניו אדומות.  "מה אתה אומר? כל יום במשך 15 שנה אני משתמש במעקה הזה כדי לחצות את הדרך למכולת ואתה אומר לי שאין בו צורך?"
"אדוני, זה לא נושא לויכוח, אני רק עושה את העבודה שלי, כמו כל אחד אחר", אמר עובד העירייה בטון מעט תוקפני יותר.  גם פניו החלו להאדים. התחלתי להבין מה קורה כאן, המעקה הזה היה חלק מדרכו של מר לוי למכולת, כל עוד הוא נשאר צמוד למעקה, תמיד הגיע מהר ובביטחון.  אבא אמר לי פעם שעיוורים צריכים שגרות מסוימות כדי להתמודד עם קשיי היום יום, זאת הייתה השגרה של מר לוי, והעירייה רצתה לקחת לו אותה. ידעתי שאני חייב להתערב, אז ניגשתי אל עובד העירייה.

"סליחה?" אמרתי.
"מה?" הוא אמר בגסות שערערה מעט את ביטחוני.
"מר ל.. מר לוי," עלעלתי, "באמת משתמש במעקה כל יום. ראיתי אותו".
דבריי לא עשו רושם על עובד העירייה, שלא ממש הקשיב לי, אבל מר לוי הפנה ראשו לעברי.
"ילד, בבקשה אל תתערב, אני יכול לדאוג לעצמי", אמר לי בלהט.
"אבל זה לא בסדר. אני רוצה לעזור".
"אני לא צריך עזרה", הפטיר מר לוי.
אזרתי אומץ. "האמת שנראה לי שכן מר לוי".
"ילד, אני לא אומר לך שוב! תעוף מפה!", מר לוי נראה לרגע כמו חיה טורפת, ואני לקחתי צעד אחורה.
"אבל - "
"בלי אבל! אני לא צריך את העזרה שלך! " מר לוי שלח ידו אליי, מנסה לתפוס את שרוולי.
פה הזיכרון שלי מתערפל. אני זוכר שלקחתי עוד צעד אחורנית, ואז לפתע לא הייתה מדרכה מאחוריי, נפלתי, שמעתי צעקות וקול חריקה.

חשיכה אפפה אותי...

הדבר הראשון שאליו שמתי ליבי כשהתעוררתי היה צבעים - בז' וירוק חיוור. לקח זמן מה עד שהבנתי שהבז' היה התקרה והירוק היה הקירות. הייתי בבית חולים. ניסיתי להרים ראשי כדי לראות יותר מאשר תקרה, אבל החדר סבב סביבי בחדות וכאב התפוצץ במוחי. שוב נפלתי לחשיכה. כשהתעוררתי הרגשתי מעט יותר מאושש. הוריי היו ליד מיטתי, אמא הייתה בלי איפור, מראה שלא זכיתי לראות הרבה, עיניה היו אדומות. פניו של אבי נראו עייפים מאוד. שניהם חייכו אליי.

"איך אתה מרגיש, חמוד?" שאלה אותי אימי, מתיישבת בזהירות לידי, אבי לקח את ידי בידו ופשוט החזיק אותה שם, כאילו היא עכשיו שלו.
"בסדר", אמרתי חלושות.
"אתה זוכר מה קרה לך?"
הנעתי ראשי בשלילה.
"אתה נפלת לכביש-", אמר אבי.
"נדחפת לכביש", קטעה אותו אמא, עיניה בוערות לפתע.
"נדחפת לכביש, ונפלת אחורה, ואז פגעה בך מכונית שבדיוק עברה. יש לנו מזל שהנהג הצליח לבלום בזמן, אחרת..." קולו של אבי נחנק לרגע. "אחרת היה לא טוב", הוא סיים.
"דווקא מהנפילה אחורה נפגעת הכי הרבה", אמרה אימי.
"כן, כואב לי הראש", אמרתי.

"קיבלת זעזוע מוח קטן", אמר הרופא, עד עתה לא ראיתי אותו, הוא כנראה עמד מאחורי הוריי.
"אבל יש לך מזל, לא נגרם שום נזק רציני, כמה ימים תתארח אצלנו, ואז הביתה. נשמע לך בסדר?"

 

הנהנתי.
"יופי, בואו ניתן לו לישון מעט, הוא צריך לנוח". אבי לחץ את ידי בחוזקה, ואימי נישקה את מצחי, לפני עזבו את חדרי. נרדמתי לזמן מה, ואז התעוררתי לצעקות.
"אם אתה חושב..." צרחה אימי.
מלמול.
"אחרי מה שעשית לו?? אין סיכוי!"
מלמול נוסף, מעט חזק יותר, והפעם זיהיתי את קולו של מר לוי.
"אסתי.." התחיל אבי.
"אל תגיד את זה, זאב, הוא כמעט הרג לנו את הילד!"
שתיקה מכל הסובבים, ואז אבי אמר, "אולי באמת עדיף שתחזור הביתה, אבנר."
"אני חייב לו הסבר", אמר מר לוי בשקט.
"אתה חייב לכולנו הסבר!" התלהמה אמא.
"את צודקת אסתר, אבל קודם לילד בו פגעתי. אני צריך לבקש ממנו סליחה", החזיר מר לוי.
אבי אמר אז משהו לאימי. הוא דיבר בשקט, כך שלא שמעתי מה הוא אמר, אך מה שזה לא היה - זה עבד.
"חמש דקות" היא אמרה. "יש לך חמש דקות להסביר לבן שלי למה אתה דוחף ילדים קטנים שמנסים לעזור לך".
"חמש דקות", חזר מר לוי בעייפות, "בסדר."

 

הדלת נפתחה וראשו של מר לוי הופיע בשדה הראייה שלי.
"שלום אביב", הפתיע אותי שהוא קרא לי בשמי, בשבילו תמיד הייתי "ילד".
"שלום מר לוי", אמרתי.
"איכפת לך אם אני אשב לך על המיטה?" שאל מר לוי, "בגילי קשה לעמוד הרבה זמן".
"לא, לא איכפת לי".
"יופי, כי אני צריך לדבר איתך קצת, ועדיף שנעשה את זה בצורה שנוחה לשנינו". מר לוי התיישב בעמל על המיטה, והפנה ראשו לעברי.
"אביב, אתה יודע בן כמה אני?"
"לא" עניתי.
"אני בן שישים וארבע. במשך כל שישים וארבע השנים הללו, הייתי עיוור". חשבתי לעצמי אז שהוא לא התייחס רק לעיניו.

"אתה מבין ילד", אמר מר לוי, חוזר בלי כוונה לכינוי הישן שלי,  "כל חיי, אנשים התייחסו אליי כאילו...כאילו הייתי ילד קטן, גם אחרי שהתבגרתי...כאילו לא הייתי יכול לדאוג לעצמי, רק בגלל שאני לא יכול לראות".
"כן" אמרתי, למרות שלא ממש הבנתי.
מר לוי חייך.  "מה שאני אומר בעצם הוא שאחרי כמה זמן, נמאס לי שהתייחסו אליי ככה. עזבתי את הבית והלכתי לגור לבד, ומאז לא קיבלתי עזרה מאף אחד. את כל מה שעשיתי בחיים שלי, עשיתי בעצמי". הוא אמר זאת בגאווה מסוימת.  "למרות זאת, היה מחיר לחיים כאלה. לפעמים באו אנשים טובים, שפשוט ניסו להקל קצת על החיים שלי, שהיה להם ממש איכפת ממני; ואני דחיתי אותם, דחיתי את העזרה שלהם. זה חבל ולא הוגן, כי הם היו אנשים הגונים ונדיבים. הגיע להם טוב יותר. הגיעה להם הכרת תודה".

מר לוי הרכין ראשו בעצב, נראה כאילו הוא חווה את כל המקרים האלה עכשיו מחדש. הוא הרים ראשו והביט בי, עיניו פוגשות בעיניי, והרגשתי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.
"אני מצטער שדחפתי אותך אביב. אתה ניסית לעזור לי, ואני לא יכולתי לראות את זה מעבר לגאווה הפגועה שלי". קולו נחנק אז מעט ונבהלתי, משום שחשבתי שיבכה. המצב היה מביך גם ככה.
"זה בסדר, מר לוי, זה באמת בסדר", אמרתי וגם הרגשתי.
"לא זה לא, אתה ילד טוב, שאתה מנסה לנחם אותי, אבל אני פגעתי בך", הוא נראה עצוב
מאוד.
"זה לא היה בכוונה מר לוי, והרופא אמר שאני בסדר גמור", הוספתי.
לפתע נשמעה דפיקה על הדלת. ידעתי מיד שזו אמא, מודיעה למר לוי על כי הזמן לשיחה הסתיים. מר לוי נאנח והתרומם מן המיטה, אך לפני שעזב, ידי התרוממה מעצמה ותפסה בידו.
הוא הסתובב בהפתעה.

"מר לוי?" אמרתי.
"כן?" שאל מר לוי, הבעתו עדיין עצובה.
"זה יהיה בסדר אם אני יבוא אליך שבוע הבא לשתות תה?" שאלתי.
העצב עזב מעט את פניו.  "לא, אבל אתה יכול לבוא לאכול את כל הביסקוויטים שאתה רוצה." הבטיח לי.
שנינו חייכנו, ומר לוי עזב.
ובעת שעשה זאת, הרמתי ראשי כדי להביט בו, גבו שפוף וצעדיו מהוססים.

בידו, החזיק מקל הליכה לבן, מבריק וחדש.

חיבר: שי קוריצקי

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
תכנים קשורים: סיפור, מרגש, גאווה, עיוורון
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: