maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

אמרות אבותינו מול האמרות שלנו היום

שי קוריצקי

"רצונו של אדם כבודו"

"אדם אשר אינו מנסה, בור. אדם אשר מנסה, חכם"

"איזהו חכם? הלומד מכל אדם"
"איזהו מכובד? המכבד את הבריות"
"איזהו גיבור שבגיבורים? מי שעושה שונאו לאוהבו"

"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו אזובי הקיר?"

העברית, שפת עמנו ואמנו, שזורה בפתגמים מלאי חוכמה. לא רק פתגמים דתיים, אלא אמרות עם מסר חברתי, מעשי וגם כלכלי ואינטלקטואלי. פתגמים על כבוד ואצילות, נדיבות ואומץ, אשר נתנו השראה לא רק לנו אלא גם לעולם, שחידש אותם בשפות זרות, וגם יצר משלו בהשראתם. כן, אנחנו עם שיש לו היסטוריה של חוכמה. אנחנו מרגישים חכמים גם היום, כאשר אנחנו חולשים על פרסי הנובל כיהודים ועומדים בראש מגוון תעשיות טכנולוגיות כישראלים.
אך האם אנחנו עדיין משקפים וחיים את אותה החוכמה?
אלו לא חוקים קלים, כלל וכלל לא. גם לא חיינו בהווה, בצל מלחמה מתמדת ועיקשת, בצל קשיים כלכליים מעיקים, בצל פוליטיקה שחוקה ועגומה. בצל עצמנו, אפילו. קשה לראות פיתרון והעתיד, שלעיתים נראה כה מבריק, נראה לרובנו דווקא כחור שחור של אפשרויות קשות. רבים מאיתנו כבר לא רואים פוטנציאל בעתיד הקרוב שעשוי לשפר את מצבנו, אלא דווקא מרגישים הדרדרות לעברו, נפילה לא רצויה שתביא עימה אך ורק צער.

רק אנחנו חכמים וצודקים

"איזהו חכם? הלמד מכל אדם"
"איזהו מכובד? המכבד את הבריות"
"
איזהו גיבור שבגיבורים – מי שעושה שונאו לאוהבו"
מה שאני רואה בשלושת האמרות הללו הוא ביטוי של כבוד ואצילות שעשוי להבדיל עם אחד ממשנהו, כלומר, אם לעם יש את האומץ לקיים אותם. אין בושה בללמוד מאחרים ועל אף שאנו מרוצים מעצמנו, עמים אחרים בעולם עושים גם כן דברים מדהימים. אל נשכח שגם הבריטים הם עם חכם ואכן כן, גם האמריקאים ורוב עמי אירופה. הם אולי עושים דברים טפשיים לעיתים ויוצאים בהכרזות שאנו מאוד לא סובלים, אבל הם תרמו רבות לטכנולוגיה ולפיתוח הרפואה כפי שאנו מכירים אותם היום. היהודים אולי תרמו בצורה מאוד לא פרופורציונאלית, אבל הם שעשו את היתר. גם הערבים תרמו לאנושות, גם אם מזמן - המספרים בהם אנו משתמשים למשל.
בל נשכח שיש מה ללמוד מאחרים ואף חשוב יותר - ליישם. כשאנו רואים שעם אחר עושה משהו טוב יותר, אנחנו צריכים לשים את גאוותנו בצד ולחקות אותם. אין כבוד בבורות ועקשנות.

אנו כיהודים, סבלנו רבות מאחרים. לא יספיקו המילים הקיימות כדי לתאר את הסבל שעברנו. אבל גם בים גועש של שונאים, מצאנו אוהבים. אנשים סיכנו ואף הקריבו חייהם למעננו, רק בגלל שזה היה הדבר הנכון לעשות. וגם היום, יש אמריקאים רבים בעדנו, בריטים רבים בעדנו, איטלקים, שוודים, ספרדים ועוד ועוד. יש אנשים שבעדנו ויש גם כאלה שלא. אבל כל עוד הם לא מבזים אותנו וקוראים להשמדתנו, כל עוד זה מסתכם פשוט בביקורת פוליטית או חוסר הבנה תרבותי - יש לכבד אותם כבני אדם. אני שומע יותר מדי קריאות נאצה ישראליות המופנות כלפי עמים אחרים וזאת רק משום שאנו רואים במדיה את התפשטות האנטישמיות ואת המקרים הקיצוניים ביותר. זה נכון, אבל זה רק גורע מכבודנו לשנוא על בסיס הכללה גסה, במקום לשפוט כל מקרה לפי טיבו. אל תשנאו עמים שלמים, שינאו יחידים. גם ככה אין לנו מספיק חברים בעולם והקלחת כבר גועשת מרוב אויבים.

כולם שונאים אותנו
 

"איזהו גיבור שבגיבורים – מי שעושה שונאו לאוהבו"
שווה לחזור על המשפט הזה, שתמיד כה הדהים אותי, כה אצילי הוא. הוא לא מגדיר גיבור כזה המציל את נפשו או את נפש משפחתו או אפילו מת בהגנה על המולדת. לא. אלה מעשי גבורה שהכותב בוודאי לקח כמובן מאליו. גיבור על פי דעת חכמינו הוא זה הלוקח מישהו ששונא אותו והופך אותו לאוהב. אני לא מסוגל לחשוב על משימה קשה יותר מזו; לקחת אויב ולגרום לו, עם הזמן, לא רק לא לשנוא אותך יותר או לוותר על נקמתו, אלא ממש לאהוב אותך. זה קל ביני לבינך, וקשה הרבה יותר כשמדובר בסכסוך בין מליוני אנשים עם היסטוריה נוטפת דם, בושה ומרירות. ולמרות הכל - לשם אנחנו צריכים לכוון צעדינו.

תחשבו אותי לאופטימי או נאיבי, אך גם אם יקרה הדבר רק בעוד 50 או 100 שנה - זהו לדעתי הכיוון היחיד, לנקודה שכרגע נראית כה רחוקה עד כי תמצא בצד השני של הגלקסיה, לנקודה בה הפלסטינים אוהבים אותנו. ואנחנו אותם. אפילו לקרוא את המשפט נראה מוזר, כל שכן לכתוב אותו. אנחנו לא מאמינים שאי פעם יאהבו אותנו או יעריכו אותנו. ולא ממש מאמינים שאי פעם נאהב אותם. אבל אנחנו כן יודעים שני דברים: אחד, שאנחנו לא נשמיד אותם, ושניים, שאנחנו לא יכולים להתמודד עם תקציב ביטחון מפלצתי כל כך לנצח. אנחנו צריכים את הכסף לדברים אחרים.  אם נשים את האמרה הזו איפשהו בתוכניות שלנו לעתיד ונעשה ממנו אבן דרך שאותה חייבים בשלב כלשהו לעבור, אולי הצעדים הבאים יהיו ברורים יותר.

"אם בארזים נפלה שלהבת מה יגידו אזובי הקיר?"
ואכן אחזה אש בארזים בארצנו. בשמם האחר: פוליטיקאים, אנשי רוח ודת, וגם תקשורת.
יום אחר יום אנו מופצצים על ידי גילויי שחיתות, חקירות, משפטים, עדויות ומאסרים של בכירים בעולם הממשלתי. אנו למדים מחדש את אותה דעה שחוקה על פוליטיקאים - הכוח משחית.

אפילו היום קשה לנו כעם, לקבל את זה. העם היהודי רגיל לדאוג לעצמו מול העולם והגילוי שהמנהיגים שלנו מנצלים אותנו ושותים את כיסינו, מזכיר לי את הפעם הראשונה שלמדתי על הקאפו, היהודים בשואה שעבדו עם הנאצים. פשעיהם אולי לא דומים, אך תחושת הבגידה דומה בהחלט. אותו גילוי כבר מזמן נשכח ועתה כל שנותר היא תחושה של קבלה המשולבת עם זעם שקט ורותח.
והמדיה, שפעם ידעה איך להיות אובייקטיבית, כעת מרובה בעיתונאים עם אג'נדות למיניהן, שעסוקים במלחמת פרשנויות ודעות, במקום לחשוף את האמת. מזלנו הגדול הוא שיש עוד כמה עיתונאים גדולים במדינה הזו, אם לא כן לא היינו יודעים להבדיל אמת משקר כלל.

תמיד נהיה באותו המצב

"אדם אשר אינו מנסה, בור. אדם אשר מנסה - חכם"
כך אמרו אבותינו על אדם אשר פוסל מעשה מראש בלי לתת לו הזדמנות.  האירוניה היא שדווקא אלו שלא מנסים היום, עושים זאת במסווה של חוכמה: 'לא אלך להפגנות נגד מחיר הדלק, למרות שאני כועס, משום שאף אחד לא יקשיב לי.' 'לא אתמוך בשיחות שלום, משום שלא ישאו פרי ממילא.' ואפילו 'לא אנסה לשנות את שיטת הממשל, משום שלעולם לא יתנו לנו.' אך פיתרון אין הם נותנים.

כולנו יודעים שאי אפשר להמשיך במצב כפי שהוא. אנחנו חיים באדישות מאובנת תחת צל של איום כלכלי, כמו מחכים להתפוצצות הבאה, ובאותו הזמן יודעים שלרובנו אין היכולת לחסוך מספיק אם שוב יבואו זמנים קשים. אנו נותנים לפוליטיקאים את הכוח להמשיך ולחמם את המושב שלהם בכנסת ולהישאר בצמרת הממשל, גם אחרי שביצעו את תפקידם בצורה מזעזעת ולא אפקטיבית. אנחנו ממשיכים בשיטת בחירות שלא עובדת בשבילנו ושיוצרת צורך בקואוליציות שונות ומשונות, אשר גורמות אך ורק למתח, תככים, שחיתויות וכתמיד, מרוקנות לנו את הכיסים. אם לא ננסה כעם לשנות, מה עוד נותר לעשות? גם לי אין פיתרון, חוץ מאחד - להיות מוכנים לבצע שינוי. כי רעיונות יש למכביר, אך התארגנות אמיתית של העם, כזו שתביא לשינוי דרסטי - איננה. אנחנו לא יכולים לחכות שהשינוי יבוא מהממשל, למה לו? הוא נהנה מאוד מהמצב עד עכשיו.

ציני עייף וגאה בזה

 

"רצונו של אדם כבודו"
יש דרכים רבות לפרש את המשפט הזה, אך הייתי רוצה לקשר אותו אלינו, להווה. המילה כבוד היא לא מילה גסה. המילה כבוד מתייחסת לתחושה שלנו עם עצמנו; עד כמה אנחנו חיים את הדברים בהם אנחנו מאמינים. גם לרצות זו לא מילה גסה, אנו רוצים בשינוי ואנו רוצים בו כמה שיותר מהר. זה הרצון שלנו. אין הרבה ישראלים שלא יגידו כי הם 'רוצים' שינוי בממשלה, או 'רוצים' שינוי במחיר הדלק, או מאות שינויים אחרים, אך כשאנו לא פועלים למען רצוננו, כאשר אנו נותנים לרצון להיתלות באוויר ללא תמיכה קונקרטית, אנחנו למעשה ויתרנו עליו, ובכך גם על כבודנו.

אבותינו אולי לא ידעו הרבה על המצב שלנו בהווה, אבל זה לא הופך את האמרות של העם שלנו לפחות נכונות ופחות חיוניות. אולי כדאי לקרוא יותר פתגמים ופחות טוקבקים. אולי כך נתחיל לעשות יותר ולרצות פחות. אולי רק ככה נוכל להתאגד כעם ולהתחיל לקוות לעתיד טוב יותר. אולי ככה כבודנו יושב אלינו.

ועל כך (ואולי גם על מאמר זה) אמרו אבותינו - "אל תהיה חכם במילים; היה חכם במעשים."

חיבר וערך: שי קוריצקי

 
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: