מהו מקור הביטוי "דמעות תנין"?

כאשר מישהו מזייף בכי, זה נקרא "דמעות תנין", ביטוי זה הגיע ממיתוס ישן שהתנין בוכה בזמן שהוא אוכל.

כעת, חוקר מאוניברסיטת פלורידה הגיע למסקנה שהתנינים באמת דומעים בזמן שהם אוכלים - אך מסיבות פיזיולוגיות ולא מצער.

הזואולוג קנט ווליאט התבונן והסריט 4 קיימנים ו-3 אליגטורים, שהם קרובי משפחה של התנין, בזמן שהם אוכלים על היבשה בחוות התנינים שבפלורידה.

הוא מצא כי 5 מתוך ה-7 החיות שבדק דמעו בזמן שקרעו את המזון שלהם, עיניהן של חלק מהן אף העלו קצף ובועות.

"ישנה התייחסות רבה בספרות הכללית לגבי אכילה ובכי בקרב תנינים, אבל זה אנקדוטי לחלוטין", אמר ווליאט. "גם מבחינה ביולוגית יש לא מעט בלבול בנושא בספרות המדעית, ולכן החלטנו לחקור את העניין לעומק".

ווליאט סיפר שהוא התחיל את הפרוייקט לאחר שקיבל שיחה ממלקולם שאנר, יועץ נוירולוגי בקייזר פרמננטה, שבמערב לוס אנג'לס ופרופ' לנוירולוגיה קלינית מן המניין, באוניברסיטת קליפורניה, שבלוס אנג'לס.

שאנר חקר תסמונת נדירה יחסית הקשורה לשיתוק הפנים, שגורמת לאנשים מסויימים לבכות תוך כדי אכילה. הוא רצה לדעת, עבור מצגת שתכנן להציג בכנס של נוירולוגים קליניים, האם למונח הפיזיולוגי של התסמונת, דמעות תנין, יש ביסוס ביולוגי.

שאנר וווליאט מצאו איזכורים רבים לדמעות תנין בספרים שונים. יתכן שהמונח זכה לפופולאריות רבה כתוצאה מאיזכורו בספר בשם "מסעותיו וטיוליו של סר ג'ון מנדביל", שפורסם לראשונה בשנת 1400 וזכה לחשיפה רחבה. בספר נכתב, "בארץ הזאת יש המון תנינים ... זוחלים אלה ידועים קקוטלי בני אדם, ובוכים בזמן שהם אוכלים אותם".

שאנר וווליאט מצאו גם התייחסות לבכי התנינים בספרות מדעית, אך היא היתה סותרת ומבולבלת, בלשון המעטה.

מדען אחד, בתחילת המאה שעברה, החליט לנסות ולקבוע האם המיתוס נכון. הוא שיפשף בצל וזרה מלח על עיני התנינים. כשהם לא הזילו דמעות, הוא הגיע למסקנה שהמיתוס מוטעה. הבעיה בניסוי שלו היתה, שהוא לא בדק אותם בזמן אכילה אלא פשוט הניח את המלח והבצל על עיניהם.

כתוצאה מכך, החליט ווליאט לערוך תצפיות משלו.

"במיתוס, תנינים בוכים כאשר הם אוכלים בני אדם. עם זאת, מהסיבות המובנות לא הצלחנו להאכיל אותם בבני אדם". במקום זה, הם האכילו אותם באוכל יבש, אותו הם רגילים לקבל בחווה. הוא החליט לבדוק קיימנים ולא תנינים, כיוון שהם רגילים יותר לאכול על היבשה. זה קריטי על מנת שיוכל לראות אם באמת הם דומעים, כיוון שבמים העיניים שלהם ממילא יהיו לחות.

"השומרים בחווה לא אימנו את התנינים לאכול על היבשה כיוון שהם כל כך זריזים ואגרסיביים", אמר ווליאט. אבל הוא הוסיף שהוא בטוח שתגובותיהם של הקיימנים והאליגטורים יהיו זהות לאלו של התנינים, כיוון שכל המשפחה הזו קשורה בקשר הדוק.

מהו הגורם האמיתי לדמעות? השאלה עדיין בגדר תעלומה.

ווליאט אמר, שהוא מאמין, שהדמעות נגרמות כתוצאה מהשריקות והנשימות של החיות, שמתרחשות בזמן שהן אוכלות. האוויר הלוחץ על הסינוסים, עשוי ליצור לחץ על שק הדמעות של התנין, דבר שגורם לתנין לדמוע בזמן שהוא אוכל.

אבל בדבר אחד הם בטוחים: צער מזוייף הוא לא גורם. "מניסיוני", אמר ווליאט, "כאשר תנינים מכניסים משהו לפה שלהם, הם מתכוונים לזה".