הוא האמין בכל מאודו שהסכנה הכי גדולה של העם היהודי היא לא הצרות והרדיפות שהוא חווה בגולה, אלא ה"חולי התרבותי" שהוא סובל ממנו; הוא דגל בכך שהציונות לא צריכה לחפש את התשובה לשאלת היהודים, אלא לשאלת היהדות; והוא ראה במדינת היהודים המודרנית כפתרון האידיאלי עבור המשבר הרוחני של העם. הגותו של צבי גינצברג, שמוכר עד היום בכינוי "אחד העם", הפכה אותו לאחת מדמויות המפתח הבולטות בציונות ולאחד ממעצבי הזהות היהודית-החילונית. כיצד הפך הילד החרדי מקייב לסמל ולאדם בעל מורשת שכזאת? סיפור חייו והציטוטים שהוא השאיר אחריו עוזרים לנו לחשוף זאת...
צבי הירש גינצברג נולד בשנת 1856 בקייב שבאוקראינה למשפחה חסידית, אך כבר בגיל 17 החל לגלות נטיות רציונליסטיות ולהתנתק בהדרגה מחייו הדתיים. הוא השקיע בשיעורים פרטיים בתחומי הפילוסופיה והמדע אותם אהב, ולימד את עצמו 5 שפות אירופיות שונות כדי להעמיק את הידע ממקורות שונים ומגוונים. על אף תהליך החילון שעבר וביקורתו על הדת, שמר גינצברג על זיקתו לתרבות והמסורת היהודית, ואורח חיים זה שיקף במידה רבה את הגותו המאוחרת יותר בנושא הדת והעם היהודי. אחד מהצעדים החשובים שלו בדרך להשפעה הייתה הצטרפותו אל תנועת "חובבי ציון" והפיכתו לחלק מדובריה.
אחד המוטיבים העיקריים שהנחו את גינצברג לכל אורך דרכו הוא שמירה על רצף בין שורשי היהדות מהעבר להווה, אך מבלי להדחיק או להתעלם מסוגיות השעה וההתמודדות עמן. כאדם שנולד למשפחה חסידית ונטש את אורח חייו הדתי, האמין גינצברג כי השיח התאולוגי בו משתמשים היהודים כדי להגדיר את עצמם ואת אמונתם, אינו תקף לצעירים והוא עומד לאבד את הרלוונטיות שלו לגבי רוב החברה בעתיד הקרוב. בניגוד לאחרים, שלכאורה החליטו להתעלם מהעובדה הזו, גינצברג החליט לייתר את הוויכוח על עיקרי הדת היהודית ולהשיב בחזרה את ה"רוח הלאומית" שתאחד את היהודים כולם.
בשנת 1889 הבשילו המחשבות שלו לידי תוצר מוחשי במאמר "לא זה הדרך!", שבו זעק גינצברג למהפכה בגישה של הציונות. בשונה מהרצל, הוא לא ניסה למצוא תשובה לשאלת היהודים, אלא לשאלת היהדות. הוא האמין בכל מאודו שארץ ישראל היא לא הפתרון לשאלה הקיומית או הכלכלית של העם היהודי, והיא אף לא מקלט פיזי עבורו מפני צרות הגלות, אלא שמטרתה העיקרית היא ליישב את בעייתו הרוחנית והתרבותית של העם היהודי. על אף חינוכו הדתי, גינצברג האמין שהמדינה היהודית ואנשיה לא צריכים לאחוז בדת, אלא לחדש את חייהם באמצעות תכנים מודרניים ברוח התקופה, כמו פולקלור, שפה ויצירה.
הרעיון הכללי של אחד העם היה לשקם את היהדות ללא הממד הדתי, אך לשמור על זיקה ואהדה למסורת, או במילים אחרות "יהדות כתרבות". בראש מעייניו הייתה השאיפה להמציא את היהדות מחדש ככזאת שנושאת ומשקפת ערכים אוניברסליים, מפני שבעיניו הם נצחיים ויאפשרו לרפא את העם היהודי מ"מחלתו" התרבותית. הוא לא רצה לראות את המורשת היהודית כדבר פרטי ששייך רק לעם, אלא כמשהו שיקרין החוצה ויהווה "מגדלור מוסרי" לאומות העולם. בכך לשיטתו היהדות תצליח לחבר בין הדתיים לחילונים ולקבצם אל אותו מרכז רוחני בארץ ישראל.
כדי להגשים את חזונו פעל אחד העם בנחישות ובמגוון דרכים. בין השאר, בשנת 1896 הוציא לראשונה את כתב העת העברי המרכזי "השילוח", במימונו של אחד מראשי חובבי ציון ויצרן התה הגדול, קלונימוס ויסוצקי, ומיקד את עבודתו בניסיון חיבור של העם בחזרה לתרבותו היהודית. כמו כן, לאחר הקונגרס הציוני ב-1903, המוכר כ"קונגרס אוגנדה", התנגד נחרצות להחלטה להקים את המדינה היהודית במיקום זה וניהל מאבק חריף לביטולה. כמה שנים מאוחר יותר, ב-1908, אחד העם היה שותף להקמתו ולמשא ומתן העיקש סביב ההחלטה ההיסטורית שהקנתה לטכניון בחיפה את אופיו. לאורך השנים הוא השתתף והיה חבר בולט בקונגרסים הציוניים, והוא אף עלה לארץ ועבר לגור בירושלים בשנת 1922. בין לבין הוא כתב עוד מאמרים רבים ועיצב את ההיסטוריה של העם שלנו בדרך שראוי לזכור ולהעריך.
נגישות
כתוב תגובה
תוכן התגובה:
שם מלא: