אגרת הקודש - קטונתי

לקריאת השיעור הקודם - תשובה ולא מעבירות - לחצו כאן!

ב"ה

קטונתי

אחד מהחוזרים בתשובה בדורנו נשאל פעם מדוע חזר בתשובה. "מה קרה, מה היו לך חיים קשים?" שאלו אותו. "דווקא הפוך, היו לי חיים נפלאים". "אז מה קרה?". "פשוט" הוא התחיל לענות "הקב"ה עשה איתי כל כך הרבה חסד, שהרגשת שאני חייב לתת משהו בחזרה... היו לי חיים כל כך טובים שהתחלתי להרגיש כפוי טובה. הקב"ה כל כך דואג לי, ומה אני נותן בחזרה? אז התחלתי להניח תפילין. אחר כך הקב"ה המשיך להשפיע עלי חסד, ושוב הרגשתי כפוי טובה, אז התחלתי לשמור שבת וכן הלאה, עד שחזרתי בתשובה שלימה."
כך הוא הסדר בעולם הקדושה – ככל שמקבלים יותר חסד מהקב"ה מרגישים יותר קטנים, מרגישים שצריך לתת חזרה.

השבוע מתחילים ללמוד את החלק הרביעי בספר התניא – אגרת הקודש – אגרות אותם כתב אדמו"ר הזקן וצורפו על ידי בניו לספר התניא.

האגרת השנייה – סימן ב' – מתייחסת לתקופה השנייה – שלב ב' – בגילוי והפצת החסידות, שלב שהתחיל לאחר שאדמו"ר הזקן השתחרר מהמאסר (בפטרבורג). למאסר הוא נכנס לאחר הלשנה של ה'מתנגדים', ובאגרת זו מזהיר את החסידים שלא ינסו לפגוע בהם חזרה וגם לא יתגאו עליהם או ידברו איתם באופן של ניצחון.

התנועה הטבעית בנפש האדם היא, שכאשר הוא מצליח, הוא מרגיש שהכל בזכותו, ככל שהוא מצליח יותר הוא מרגיש את עצמו יותר, וככל שהוא מרגיש את עצמו יותר הוא מרגיש את הקב"ה פחות... הוא שוכח שכל ההצלחה אינה בזכותו כלל וכלל אלא מגיעה מהבורא. אך התנועה הנכונה ב'קדושה' היא שככל שאדם מתקרב לקב"ה הוא מרגיש את עצמו פחות, הוא נמצא ליד אור אין סוף, וכיצד יוכל להרגיש את עצמו. אפשר לדמיין חסיד שעומד ליד הרבי ומרגיש את עצמו?

אדמו"ר הזקן פונה לחסידים באגרת זו ומבקש שלא ינצלו את השחרור שלו מהמאסר כדי להתנהג, או אפילו להרגיש, מעל מי שהלשין עליו. נכון זו התנועה הטבעית בנפש האדם, נכון ההלשנה הייתה מעשה נבלה, אכן השחרור והגאולה העידו כי גם בשמיים רצו בשחרורו של אדמו"ר הזקן, אבל  אין זה כך אצל חסידים. חסידים מבינים שאם הקב"ה גמל איתנו חסד, אם הקב"ה קירב אותנו אליו, זה לא סיבה להרגיש גאה יותר, להיפך זו סיבה להרגיש שפל יותר. הרי כלפי הקב"ה הכל 'כלא חשוב', ועכשיו שאנחנו קרובים אליו יותר, אנחנו יותר מרגישים עד כמה אנחנו 'כלא חשוב'. יש ששואלים כמה כבר אפשר להתקרב לקב"ה, הנה אנחנו כבר קרובים, אך לומדי החסידות יודעים שאין זה כך כלל וכלל. הקב"ה הוא אין סוף וכך גם ההתקרבות אליו היא אינסופית, וגם כשעולים מדרגה ומתקרבים, כשנתעלה לדרגה הבאה הקרובה יותר, הדרגה הקודמת תיראה פתאום מאוד רחוקה...

ב'עולם' ככל שאדם לומר יותר ויודע יותר, הוא נחשב ל'גדול' יותר. ככל שהוא יודע יותר הוא מרגיש את עצמו חשוב יותר, זה בדיוק ההיפך ממה שקורה בקדושה. בקדושה, ככל שאדם לומד יותר, הוא מבין עד כמה הוא לא מבין... ככל שהוא לומד יותר, הוא מבין עוד כמה הרבה יש לו ללמוד, כמה מעט הוא יודע ועוד כמה הרבה יש לדעת. בקדושה גם החכם הגדול ביותר נקרא עדיין 'תלמיד חכם', הוא עדיין בגדר תלמיד, שיש לו עוד הרבה מה ללמוד.

באמת כשמתעסקים בחכמה מוגבלת, אז ככל שלומדים יותר מתקרבים יותר לסוף הידע, עד שאפשר באמת לדעת הכל באותו תחום. אך בלימוד התורה להבדיל, בלימוד של חכמת הבורא האינסופית, ככל שלומדים יותר חשים יותר את האינסופיות שבתורה, ומרגישים קטנים יותר מול אותה אינסופיות.

כך גם בעמידה מול הקב"ה, ככל שמתקרבים יותר, קולטים יותר שמדובר באין סוף, ככל שקולטים זאת יותר מרגישים קטנים יותר. ואכן בסיום תפילת העמידה אנו פונים לבורא ואומרים 'ונפשי כעפר לכל תהיה', כמו אברהם אבינו שאמר "אנוכי עפר ואפר", אנחנו כמו עפר כלפי הקב"ה (רק שאנחנו אומרים זאת בלחש, והיו שפירשו בצחות, שאומרים זאת בלחש כדי שהעובדה שאנחנו כעפר תישאר בינינו לבין הקב"ה, מבלי שאף אחד אחר ידע מזה , וחס ושלום ינסה באמת לדרוך עלינו כמו שדורכים על עפר...).

מסופר שאדמו"ר הזקן הגיע פעם לכפר והיה צריך לבחור היכן להתארח. הייתה אפשרות להיות בביתו של תלמיד חכם אך בעל גאווה, והייתה אפשרות להיות אצל איש פשוט אך עניו. אדמו"ר הזקן הפתיע את כולם כאשר בחר להיות אצל העניו דווקא, אף שלא היה 'תלמיד חכם'. ההסבר שלו היה, שבתלמיד חכם מתקיים מאמר חז"ל "אין אני והוא דרים בדירה אחת", איפה שיש גאווה הקב"ה לא נמצא, ובאיש הפשוט התקיים "השוכן איתם בתוך טומאתם", כשאין גאווה הקב"ה נמצא עם יהודי גם במקומות הנמוכים ביותר.

גאוות יחידה

מצד אחד צריך להרגיש כל כך קטנים, אך מצד שני החסידות גם מחנכת אותנו לגאוות יחידה, הן כיהודים שצריכים ללכת בגאון יעקב, גאים ביהדותנו, בכל מקום ובכל מצב, והן כחסידים, חסידי חב"ד, שלוחי הרבי מלך המשיח, המייצגים אותו בכל פינה בעולם. וכיצד שתי תנועות הפכיות אלו הולכות ביחד?

התשובה לכך היא פשוטה. באמת אם היה מדובר בגאווה נטו על שאנחנו חסידים, היה חשש כי זו גאווה שמגיעה מהקליפה, אך כאן מדובר על מצב בו אנו מבינים שמצדנו אין לנו שום סיבה להתגאות כלל, ואדרבה אנו קטנים ושפלים בפני הבורא, אך כיוון שהוא 'בחר בנו מכל העמים', הוא נתן לנו משימה לבצע וכוחות לעמוד בה, הוא רוצה שנהיה ב'גאוות יחידה', לכן אנו מתגאים בכך, זו אינה גאווה של קליפה, כי אם גאווה של קדושה.

בדומה לשיחות בהם הרבי מסביר לגבי הר סיני, שמצד אחד נבחר להיות המקום בו תינתן התורה כיוון שהיה ההר העניו ביותר (שלא התגאה בתכונות שלו כמו שאר ההרים שטענו שזכות מעלותיהם הם הראויים ביותר להיות המקום בו תינתן התורה), אך מצד שני היה הר (ולא עמק), שמסמל גבהות ותוקף. הנקודה היא שצריך לשלב את שניהם, להיות ב'ביטול' שהרי אנחנו מול האין סוף, אבל רגע אחרי לזכור שהוא רוצה שגם יהיה לנו תוקף ו'גאוות יחידה' כדי לקיים תורה ומצוות כראוי, שנוכל לעמוד בתוקף מול הנפש הבהמית ולהתגבר עליה. שנוכל לעמוד מול העולם בתוקף ולמלא את שליחותינו מבלי להתפעל ממניעות ועיכובים.

מסופר על יהודי שבנו הצטרף לעדת החסידים. הוא שם לב שמאותו יום במקום להיות עדין יותר, הוא נהיה 'פראי' יותר, וכך גם חבריו לישיבה. הוא בא לראש הישיבה ושאל אודות עניין זה, מדוע הבחורים מתנהגים בכזה תוקף ולא כ'ילד טוב ירושלים'? הראש ישיבה ענה לו, שאם לא יהיה להם את התוקף המתאים, כיצד יוכלו להתמודד ולהתגבר על יצר הרע?