maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

רצח מכובד

 

מאת: רוז סמואלס

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים


אבי ניצל מהשואה וכעת הוא ניצל מבית החולים שניסה לרצוח אותו.

הרופא שביקר בחדרו של אבי נחשב לאחד המומחים הגדולים בתחום המחלות הזיהומיות. בגופו של אבי התפרץ זיהום, שאיש לא הצליח לזהות. לא הועילה לתהליך הטיפול העובדה שהוא סבל מתגובה אלרגית לאחת מהתרופות האנטיביוטיות שהוא קיבל, ובשל כך הוצף בסטרואידים, שרק העצימו את הזיהום הבלתי מזוהה לאיזשהו חיידק-על עמיד במיוחד.

המומחה נכנס לחדר, שוחח על המקרה עם מומחים אחרים, והחליט שהגיע הזמן להרוג את אבא שלי. "תנו לו למות בכבוד", אמר הרופא בעל פני הפוקר והתעסק בעניבה המנוקדת שעל צווארו.

חשבתי לעצמי, אדוני הרופא, מי מינה אותך לתפקיד מלאך המוות, שהורג חולים חלושים וזקנים? מהם החיים? האם אתה יודע בכלל מהם החיים ומה הם אמורים להיות?

אולם שמרתי את המחשבות שלי לעצמי ויצאתי לדווח לבני משפחתי מה אמר הרופא.

בני המשפחה שלי מחו בתוקף. רצינו את אבא שלנו חי, אפילו עם האירועים הקודמים שעבר והמוגבלויות שלו. ליבו ומוחו היו איתנו כל הזמן, וכולנו רצינו שזה יימשך. כיהודים, אנחנו מעריכים כל טיפת חיים עד לנשימה האחרונה.

אולם הקלפים היו בידי בית החולים, משום שאבי לא היה מסוגל לעכל שום דבר שנכנס דרך פיו, ואנחנו נזקקנו לאחיות ורופאים כדי לספק לו מזון ונוזלים. בית החולים, מיהר לנתק את האינפוזיה וההזנה של אבי, בידיעה ברורה שזה בניגוד לרצוננו (מה שהפך את המעשה לבלתי חוקי בעליל). שלחנו מיילים כדי שיהיו לנו הוכחות שההרעבה של אבינו נעשתה בניגוד לרצוננו. אז הם תלו שקיות אינפוזיה ושקית אוכל, בתקווה שנטעה ונאמין שהם חיברו אותו שוב – אולם הצינורות לא חוברו לגופו. שלחנו מיילים נוספים והם חיברו אותו שוב למזון... אולם בטפטוף איטי שלא הזין את גופו.

שבעים ומעלה

אבי אינו חושש מהמוות. הוא היה נוהג לצטט את דוד המלך (תהלים צ' י') שאדם יכול לצפות לחיות רק שבעים שנה. 'כל מה שמעבר לזה הוא בונוס', אבי היה אומר, ומבחינתו הוא כבר בסדר אם הוא הצליח להגיע לשנת השבעים.

אבי גם אינו חושש מהחיים. אם אלוקים נותן לו חיים מעל לגיל 70, הוא יילחם על החיים האלה. נדרשו כוחות על אנושיים כדי להילחם על חייו. בלתי נסבל היה לראותו בכאבו, ובכל זאת הוא נלחם בכל נימי הווייתו. למעשה, לילה אחד, כשלא יכולתי לראות אותו סובל, התחננתי לאחד העובדים לחבר אותו לאינפוזיה ולהזריק לו תרופת הרגעה כלשהי. העובד אמר שאבי אינו בהכרה מלאה והוא לא 'שם', כך שהוא לא זקוק לשום תרופה.

באותו שלב, פניתי לאבי ואמרתי: "אני לא יכולה להילחם בהם בשבילך. אז אתה חייב להילחם עבור עצמך".

אבי, כשכל שריר בגופו רוטט ממאמץ, פנה אל הרופא וגנח גניחה ארוכה ומלאת יגון. האח נראה המום ומבועת. אבי "חסר ההכרה" הוכיח שהוא בהכרה. באותו לילה אבי קיבל תרופות ואינפוזיה.

למחרת, עם אחות חדשה במשמרת, המלחמה התחילה שוב. באותו שלב, החלטנו שאין לנו ברירה. הזמנו אמבולנס והודענו לבית החולים שאנחנו עוזבים את המקום על דעת עצמנו. לפחות בבית לא ירעיבו אותו, ואם אלוקים יאמר שהגיע הזמן, עדיף שזה יהיה מוות טבעי ולא רצח.

הכנסנו את אבא לאמבולנס, אולם נשימתו הייתה כבדה. נראה ששוב מתעוררת בו תגובה אלרגית.

בששת החודשים הבאים הוא עבר שוב ושוב משיקום לאשפוז, עם אינספור התערבויות רפואיות חיוניות כדי להגן על גופו מנזקי ההתעללות שהוא עבר בבית החולים הראשון.

אבי, ניצול שואה. זאת הפעם השנייה בה הוא נאבק ברעב. הפעם, היו אלה רופאים ואחיות "רחמניים".

אבי נלחם היטב. הוא עדיין חי, הוא שרד את השואה וכעת את המומחה למחלות זיהומיות. אני חייבת לצעוק קריאת אזהרה: אל תבטחו ברופאים ובבתי חולים שאומרים לכם שיקירכם עומד למות ושצריך לתת לו את האפשרות "למות בכבוד". אין כבוד בהוצאה להורג. הכבוד היחיד הוא לחיות עד לנשימה האחרונה.

אבי, שיחיה עד מאה ועשרים, עדיין מפלס את דרכו, ומתווה דרך לשיעורים חדשים ולתובנות בכולנו.
 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: