טנק המזלות - סיפור אישי ממלחמת יום כיפור

מאת: איציק (ג'קי) שם טוב

הקרב האישי שלי , בטנק "המזלות"
אינני יודע למה לא פרסמתי את הסיפור שלי עד היום, אולי מתוך חוסר רצון להתבלט, או מתוך עצלנות, או אולי מתוך חוסר רצון להשאב בחזרה למאורעות הקשים שעברתי, ואולי בגלל כל הסיבות הנ"ל, כל שנה לקראת יום הזכרון אני נתקף ברצון להוציא מתוכי את הסיפור שלי אבל משום מה אני לא עשיתי זאת, השנה החלטתי לאחר המלחמה להעלות בקצרה את הסיפור שלי על טנק חסר מזל שבו הייתי איש צוות, והחלטתי לכנותו במרכאות "טנק המזלות", אני מתנצל מראש אם בסיפור זה אני שופך אור חדש לגבי מה שבאמת קרה במלחמה.

חל המפנה החשוב בחיי,מפנה שנטע בי את הערך האמיתי לחיים .. ביום 6/10/1973 היינו בצומת "עגבניה" ליד נאפח מוכנים לקבלת האות לצאת לקרב, ב-14:00 בדיוק מצמרר, חלפו מעל ראשינו מספר מיגים סורים (את מספרם המדוייק אינני - זוכר, וזה גם משני בסיפור שלי), ונתנו את האות או הייתי מכנה זאת "אור ירוק" לפתיחת
המערכה, כאילו הם שנתנו לנו את הפקודה לנוע לקרב שממתין לנו.

יצאנו מסבך הרשתות שכיסו את הטנקים לצורך הסוואה, ונענו קדימה אל היעדים שנבחרו לנו להתעמתות עם האוייב שממתין לנו כאילו אמר בואו אל הפח שהכנו לכם, מה שהתברר מאוחר יותר כנכון.

עוד אנו יוצאים בטור ומתוך הטנק (הייתי התותחן) אני שומע צרחה מפיו של אילן חדד הטען- קשר שמסתבר שבבדיקת המקלע שלידו פלט כדור והוריד לעצמו את הבוהן, ושחרר את עצמו מהחוויה שאנו עומדים לחוות, נפרדנו ממנו באיחולים של בריאות ולהתראות בקרוב, וכן, ממש האמנו בתמים שבקרוב תסתיים ההרפתקאה הזו, היינו בטוחים, לפחות אצלי בטנק, שאכן זו אפיזודה של יום יומיים ונחזור לימים כקודם. את אילן החליף מט"ק בשם גרינגר,לאחר שהציג עצמו בפנינו יצאנו לדרך והצטרפנו ליתר הכח.

הגענו לאיזור ה"בוסטר" לאחר החשיכה, וזכורה לי החשיכה במיוחד, זו הייתה עלטה, חושך מוחלט, אין ירח ואין כוכבים, האור היחיד שהיה זה הבזקים של היציאות של פגזי התותחים. קשה לתאר במילים את ה"נפילות" הראשונות שנפלו לידינו וגרמו לנו בפעם הראשונה לחוות פחד מהו. פתאום הבנו שזהו קרב אמיתי, פה עלולים להרג אנשים, בעודי מהרהר על כך, נודע לנו שהמ"מ בוזי פרס זחל, כלומר הטנק שלו הושבת זמנית והוא עובר לטנק שלנו, נאלצנו לעבור עוד פרידה מארדיטי המט"ק, ואיחלנו לו המשך מוצלח.

בוזי המ"מ התאפיין ב"פתיל קצר" וזה בא לידי ביטוי מייד אצלינו בטנק, הנפילות ולחץ הקרב נתנו אותותיהם ובוזי בעט בגבי גם אם היה זה מתוך שמחה או עצבנות . הנפילות היו ממש לידינו ובוזי פקד להוציא אל האויר פגז" מעיך" לעבר מקורות הירי, בהתלהבות שקשה להסבירה הוצאתי את "המעיך" שלי לטיול וכיוון שאמדן המרחק היה לא מדוייק נפל ה"מעיך" שלי קצר מהמטרה, כתותחן טוב וטרי יישמתי את הנוהל ודיווחתי "קצר" ותיקנתי, ולפקודה של בוזי שהייתה בדר"כ מלווה בבעיטה בגבי יצאה הפקודה הבאה "אש" וכאן ה"מעיך" השני פגש את הטי 76 הסורי והדליק אותו בלהבה שהרימה אותי להתרוממות רוח ופרץ של קריאות שמחה מכל הצוות שלי כולל בעיטת שמחה מצידו של בוזי. כך התחילה המלחמה שלי.

נקראנו להתכנסות "לחווה לאה" חניית לילה בו היינו אמורים לאמוד את הנזקים שלנו ואת צעדינו הבאים וכן להחליף כוחות, וכאן נוצר הסיפור המיוחד של ה טי 76 הסורי שנקלע בטעות לתוך שורותינו עם אורות ומנוע דולקים, כולנו חשבנו שטנק שלנו השתגע והדליק אורות ,קהלני החל ברשת הפנימית לודא שכל הטנקים לא הדליקו אורות וכן דוממו מנועים ואז התעורר החשד והוא קלט שביננו ממש נמצא טנק אוייב, תואם עם בוזי שידליק את הפרוז'קטור ולהאיר על הטנק ובו זמנית שילח בו התותחן של קהלני פגז מטווח של כ . 6 מ' וכך ניצלנו אולי משואה לילית.

יצאנו להתפרסות מחודשת לקבל את פני האוייב ולאחר זמן קצר, פתאום נשמעה צרחת כאב בליווי "אחח נפגעתי" מפיו של בוזי, " אני לא רואה", הייתה צרחתו השנייה, ירדנו מעמדת "בוגי" (עמדת ירי בחשיפת הצריח) ובחנו את מצבו של בוזי, לקחתי פיקוד על הטנק והודעתי בקשר על פגיעתו של בוזי, בוזי פונה לטיפול ושוב ונפרדנו בפעם השלישית מעוד חבר צוות, המשכתי לפקד על הטנק ולירות לעבר מקורות הירי, יש לציין כי נסיונו של גרינגר כמט"ק עזר לנו להתמודד עם חסרונו של בוזי, וכך עד שעות הבוקר המאוחרות התבשרנו שסמ"פ פלוגה ח' (כמדומני), עמיחי דורון מחליף את בוזי ומצטרף "לטנק המזלות".

לאחר היכרות קצרצרה, המשכנו בלוחמה המסיבית שלנו, שהלכה והסתבכה. התחילו לזרום ידיעות בקשר על נפגעים מהגדוד שמוכרים לנו אישית , המורל ירד והספק חדר,אבל המשכנו להלחם, אני זוכר שדרך העינית שלי לא ראיתי שום טנק ישראלי ברדיוס גדול, רק מסות של טנקי אוייב שלא נגמרים, פרקנו את כל התחמושת ששילחנו בטנקי האוייב בהצלחה מרובה, וחזרנו לאיזו שהיא עמדת התחמשות למלא את המחסור.

עמיחי היה מפקד שקול בעל קור רוח למרות שנראה כאילו אין לנו סיכוי, היינו ממש מעטים מול רבים, וזה ניבט בשטח, טון דיבורו היה רגוע ביחס לקודמו בוזי,וזה ללא ספק נטע בנו בטחון ושחרר מעט את הפחדים שליוו אותנו וזה כמובן התבטא במהלכים שבצענו שהיו אפקטיביים, למשל זכורה לי סיטואציה ממש מיוחדת בה נתקלנו בשיירת הספקה סורית שבראשה הוביל מן נגמ"ש או שריונית וכן גם המאסף היה מן רק"מ דומה, הטווח היה כ .. 0 מ', עמיחי בשקט מופתי הסביר לנו מה הוא מתכוון לעשות , יש לפגוע בנגמ"ש המוביל, לאחר מכן המאסף, וליצור "פקק" ואז נוכל לפגוע ביתר רכבי השיירה, וכך עשינו, שילחתי אל הנגמ"ש המוביל פגז "חש", ובצידוד מהיר לעבר הנגמ"ש המאסף יריתי פגז שני והורדתי גם אותו, נוצרה פאניקה בקרב חיילי הכוח והם ניסו לברוח מהכלים, ואז עם המקלע 3 "חצי כבד" ירינו לעברם ופגענו בכולם וכך חיסלנו את כל השיירה, קשה לתאר במילים איזו שמחה הייתה אצלינו בטנק (ללא בעיטות בגב שלי).

לאור הצלחה זו שהצטרפה להצלחות נוספות קודמות של פגיעות טובות במטרות האוייב, כאילו היה מדובר במטרות באימון, לא היה לנו זמן לחשוב שמאחורי הפגיעות הללו נפלו אנשים, שגרמנו לאבדן חיים, ופתאום באמצע כל המולת השמחה שלנו הרגשתי שהכל נדם ושקט מצמרר מהול בצליל מונוטוני שצפצף לי בראש ואובך נוראי בתוך הצריח מלווה בפרץ של אור שחדר לצריח, אני שומע כאילו ממרחקים את גרינגר מיבב ואת הנהג ששמו נדמה לי היה מנו שוורץ שואל בבהלה מה קרה? מה קרה? אני בעצמי עדיין לא קלטתי מה קרה, כנראה פגז אר. פי. ג'י, נורה אלינו ממארב ,וחדר דרך אפיסקופ טען לצריח, כי לא ראינו שום טנק אוייב שירה עלינו אבל כוחות חי"ר היו בשטח וכנראה הם שטמנו לנו מארב, ובדיוק רב הם ירו את הפגז.

נחבטתי מעוצמת ההדף ומה שהציל אותי זו הייתה הקסדה, פניתי לאחור וראיתי את עמיחי כשראשו מלא דם שמוט לצד ימין, זכור לי שקראתי אליו שיקום ויתעורר כי אנחנו מותקפים כאילו היה נדמה לי שנרדם, הוא כמובן לא ענה ולא היתה כל תגובה ממנו, ואז קלטתי שהוא נפגע, לא יודע מאיפה שאבתי את הכוח ,התרוממתי מכסאי שהיה מתחת לכסאו של עמיחי עמדתי על קצה כסאו של עמיחי מלוא קומתי וזעקתי לעבר הנהג,לנוע אחורה בכל הכוח, לברוח מהמצב בו היינו , ולסגת לאחור ,למעשה בין הפגיעה לבין הפקודה שלי לנהג לקח מס' שניות שנראו שזמן רב, ירדנו עם הטנק לאחור כ- 1 מ' מהעמדה בה היינו, ואז התבהרה לי התמונה אצלי בטנק, הרגשתי שאני היחידי שיש לו אחריות למהלכים הבאים.

נעשיתי צלול ובחנתי את מצבינו, לפי ראות עיני עמיחי נהרג ולא ניתן היה להצילו גרינגר נפגע בזרועו כיוון שהפגז שחדר לצריח פגע בו תחילה ולאחר מכן ישירות בראשו של עמיחי, בי פגעו מספר רסיסים קלים שלא מנעו את תפקודי. יצאתי החוצה ו"שלפתי" את גרינגר מהסרבל החוצה בכל הכוח לא יודע מאיפה שאבתי כוחות כיוון שגרינגר היה בחור גדול וכבד, חזרתי לעמדת מפקד כיוון שהתותח היה מעל המדפים של הנהג ומנעו ממנו לצאת החוצה.

החלטתי שיש לנטוש את הטנק, הודעתי בקשר אם אינני טועה למ"פ או למישהו אחר על הפגיעה ועל עמיחי שנפגע, כיוון שסברתי שאנו בקרבת כוחות אוייב שקרובים אלינו מאוד החלטתי לנטוש ונסות לחבור לכוחותינו ברגל. את גרינגר העמסתי על הכתף כמו שק תפו"א אדמה ורצנו לעבר הרכס הקרוב ביותר, למזלנו עבר טנק שלנו מהגדוד עמוס נפגעים וצירפתי אליו את גרינגר, לבקשתינו להצטרף גם, סירב המט"ק כי לא היה מקום נוסף לשנינו.

המשכנו בריצה לכיוון לא ידוע, סתם עפ"י ניחוש, ופתאום אנו שמים לב שמהלחץ, ששוורץ יצא ללא נשק ולי לא היו מחסניות, תוך כדי ריצה שמענו ירי של מקלע כבד לעברנו, הבטנו לאחור וראינו טי 76 רודף אחרינו, רצנו לעבר איזה תלולית עפר שמאחוריה היה בור ענק , קפצנו לתוכו בתקווה שהטנק שהיה במרחק של כ-3 -7 מ' לא ימצא אותנו. פתאום שמנו לב שיש עוד מצטרף לריצה, אנו רואים את הילטון נהג של טנק אחר מהגדוד מצטרף אלינו וקופץ איתנו לבור, התכנסנו בתוך הבור וקיווינו כי הטנק לא זיהה אותנו קופצים לבור, ואכן כך היה, הטנק לא זיהה אותנו והוא חלף על פני הבור והמשיך הלאה, המתנו עד שהתרחק ואז יצאנו מהבור.

אני זוכר כשהיינו שלושתינו בבור, החלטנו שאם ניתפס ע"י חיילי הטנק , לא ניתן להם את הצ'אנס לשבות אותנו, גם במחיר חיינו, להילטון היה נשק עם מחסניות, לי היה רק נשק ללא מחסניות ולשוורץ לא היה כלום ובכל זאת ובכל אמצעי שיש ,אפילו יידוי אבנים העיקר לא להיכנע וליפול בשבי, המחשבה ליפול בשבי הפחידה אותנו יותר מהמוות. הבנו שרצנו לכיוון הלא רצוי, לעבר האוייב, חזרנו לכיוון ממנו באנו, וזיהינו נגמ"ש חילוץ מכוחותינו שחילץ אותנו והביאנו לצומת ווסת, שם תוחקרנו וטופלנו, ולאחר שהצוות הרפואי אבחן את מצבי, הוחלט לפנות אותי לביה"ח בצפת.

שוב פרידה, נפרדתי משוורץ והילטון אני זוכר את המבט שלהם מלווה אותי עד לרכב הפינוי. כאן הסתיים החלק הראשון שלי במלחמה.

בביה"ח הובחנו אצלי בעיקר פגיעות בראש מעצמת החבטה שנגרמה מההדף בטנק, והיה חשש לזעזוע מוח,וחדירת רסיסים קטנים בחלק גופי האחורי שגרמו לפצעים קלים, לאחר שהייה של יומיים בביה"ח , הודיעו לי שאני צריך להתפנות לנהריה לבית הבראה, נדמה לי שקראו למקום בית קיי, בערב לאחר ביקור רופאים במחלקה, לויתי בגדים מחייל ששכב לידי, והודעתי לו שאני לא הולך לבית הבראה וברחתי מביה"ח. יצאתי מביה"ח והחלטתי לשוב לחזית ולגדוד שלי להמשיך בקרב.

כל הזמן רצו לי התמונות שחויתי בקרב ואת מבטיהם של שוורץ והילטון שליוו אותי עד לאמבולנס, לא יכולתי לחשוב על מצב שבו אני מרגיש יחסית טוב ונח לי בבית הבראה בו בזמן שחברי מחרפים נפשם בקרב.

הרגשתי געגועים למשפחתי כאילו לא ראיתי אותם שנים, החלטתי לפני שאני חוזר לגדוד ולקרבות, אעבור לראות את משפחתי, נסעתי לגבעת אולגה בטרמפים בלילה, וגיליתי איך עם ישראל מאוחדים, לא עברו שניות ועצרה לי מכונית שלקחה אותי מצפת ועד גבעת אולגה מרחק עצום, חבל שרק במלחמות האיחוד שלנו בא לידי ביטוי.

לאחר פגישה מרגשת עם אימי (ז"ל), שבה סיפרתי לה שאני משרת בעורף, כדי להסיר ממנה דאגה, אני לא יודע אם האמינה לי, אבי (ז"ל) לא האמין לי כי ידע שאני טנקיסט אך העדיף למען אימי להראות כאילו "הג'ובניק" שלהם אכן משרת בעורף. לאחר מספר שעות לתוך הלילה וכמעט לפנות בוקר, נפרדתי מהם בהרגשה שזו אולי פגישתינו האחרונה, אני זוכר את הבכי של אימי, שליווה אותי עד שער היציאה מהבית עם בקשות ותחינות להיות בקשר שליוו אותי עוד זמן רב.

מסתבר כשחזרתי ומצאתי את הגדוד, לאחר מאמצים לא קלים, קרב הבלימה הסתיים וכוחותינו עברו להתקפה ורדיפה אחר כוחות האוייב ושידינו היא על העליונה, זה היה משמח הגעתי שוב לצומת ווסת ושם צורפתי לפלוגה של אפרים לאור, בה נשארתי עד לסיום הלחימה,שלאחר מכן התיישבנו כל כמה ימים במקום אחר, בתקופה שישבנו בתל מרעי זכיתי להיות התותחן בטנק מ"פ (שהוחלפתי) שבא מסיירת מטכ"ל בשם יוני נתניהו, שלימים נודע לעם כולו כמפקד הכוח שחילץ את החטופים באנטבה.
התקופה עם יוני, הייתה מרתקת, למדתי להכיר אדם בעל אופי מיוחד שאפיין כנראה אנשים מסוגו , יצאנו לימי קרב יזומים לפגוע במקורות האוייב על מנת לשתק ולהרגיע את כמות הפגזים שנורו לעברינו מידי יום, האיש היה קר רוח באופן מיוחד והותיר בי רושם עד עצם היום הזה. זו הייתה חוייה אמיתית ללחום לצידו ולספוג קצת מאופיו המיוחד.

לאחר כמה חודשים במובלעת הסורית שבה שהינו, נסוגנו ופינינו את המובלעת לפי ההסכם המדיני, והתמקמנו באופן קבוע בבסיס בנפח שנשאר עד עצם היום הזה.

.