maavaron
מיד תועבר לדף המבוקש
print header

דממה אולימפית

מאת: הרב שרגא סימונס

באדיבות www.aish.co.il
אתר עם חכמת חיים

 

ארבעים שנה לאחר רציחתם של אחד עשר הספורטאים במינכן, ישראל עדיין מתאבלת לבדה.

הייתי אז בן 11, ואוהד ספורט חסר תקנה. יכולתי להישאר צמוד לטלוויזיה ולרדיו במשך שעות, ולהריע לקבוצות הספורט השונות באזור מגוריי. אירוע השיא היה כמובן האולימפיאדה, שלא רק הציגה מצעד מרשים של ספורטאים ברמה בינלאומית, אלא גם הזדמנות של אחת לארבע שנים להריע לנבחרת ישראל.

אולימפיאדת מינכן בשנת 1972, נפתחה בקול רעש גדול - מרק ספיץ, השחיין היהודי-אמריקני המשופם (שהשתתף גם במשחקי המכביה), השתתף בשבע תחרויות שחייה, וקבע כבר בתחילתה שבעה שיאים עולמיים מדהימים, ותוך כדי כך זכה בשבע מדליות זהב אולימפיות.

עבור יהודי אמריקה זה היה מקור אדיר לגאווה. האולימפיאדה האחרונה שנערכה על אדמת גרמניה – בשנת 1936 בברלין – נוצלה על ידי הנאצים למפגן ראווה שכלל מצעדי חיילים ברגליים מונפות וצלבי קרס. האנטישמיות הקיצונית של היטלר פגעה גם באירועי הספורט עצמם: שני אצנים יהודים אמריקנים – מרטי גליקמן וסם סטולר – הוסרו ברגע האחרון מרשימות המשלחת האמריקנית, והיו השחקנים האמריקניים היחידים שטסו לברלין אך לא התמודדו בתחרויות. לנאצים הגזענים הספיק שגבר שחור – ג'סי אוואנס – ניצח במרוץ ה-100 מטר היוקרתי, והיטלר ביקש באופן רשמי מהנציגות האמריקנית לא להביך אותו יותר בכך שיאפשרו לשני יהודים לזכות במדליות זהב על אדמת ברלין.

האנטישמיות הקנאית של היטלר פגעה ישירות באירועי הספורט.

עידן חדש?

אולימפיאדת מינכן בשנת 1972 הבטיחה פתיחה חגיגית לעידן חדש של רוח ספורט כלל עולמית. אנקי שפיצר, רעייתו של מאמן הסייף הישראלי אנדריי שפיצר ז"ל, סיפרה ל-aish.co.il כיצד הם הבחינו במספר ספורטאים לבנוניים במינכן. "אנדריי החליט לגשת אליהם ולקשור איתם שיחה. אמרתי לו, 'השתגעת? אנחנו במלחמה עם לבנון!' אנדריי הסתכל עליי ואמר, 'כאן אין גבולות, אין שנאה'. לעולם לא אשכח שאחרי שהם סיימו לשוחח ולחצו ידיים, הוא פנה אליי בחיוך ענק ואמר, 'זה היה חלום שלי. זה בדיוק העניין של המשחקים האולימפיים."

האווירה הייתה משוחררת ופתוחה, והמאבטחים כלל לא נשאו נשק (השוו זאת לאולימפיאדה הנוכחית בלונדון בה הושקעו מיליארד דולר במערך אבטחה שכולל בין השאר טכנולוגיה לזיהוי פנים, כוננות אווירית וטילי קרקע אוויר), ובאירועי הפתיחה, כסמל לשלום ואחדות, הופרחו אלפי יונים לתוך האצטדיון האולימפי.

משחקי מינכן נתפסו גם כתיקון מסוג נוסף. חלק מחברי המשלחת הישראלית היו ניצולי שואה, ולאחרים היו בני משפחה שנספו בה. מרים המשקולות, זאב פרידמן, נולד בפולין בשיא המלחמה. מאמן נבחרת ישראל בהרמת משקולות, יעקב שפרינגר, השתתף במרד גטו ורשה. שאול לדני ההַלָך (עוסק בהליכה תחרותית) שהה בברגן בלזן. המשחקים במינכן נערכו במרחק של כ-20 ק"מ בלבד ממחנה הריכוז דכאו. קבוצת ספורטאים ישראליים ביקרה שם ערב פתיחת המשחקים האולימפיים, מתוך אמונה שהאולימפיאדה השקטה והבטוחה הזאת תביא מנוחה כלשהי לחלק מנשמות ששת מיליוני הנספים. האצנית הישראלית – אסתר רוט – שביצועיה המצוינים במינכן (11.45 שניות למרוץ 100 מ') עדיין מהווים, ארבעה עשורים אחר כך, את השיא הישראלי – דיברה על הניצחון ההיסטורי בייצוגה של מדינת ישראל על אדמת גרמניה.

טרור

ואז זה קרה. בשעה חמש בבוקר, שמונה פלסטינאים – שהתחזו לספורטאים ונשאו תיקי ספורט מעוטרים בסמל הטבעות האולימפי – טיפסו על גדר הכפר האולימפי. תיקיהם לא הכילו נעלי ריצה, אלא רובי קלצ'ניקוב ורימוני יד. בעזרת מפתחות גנובים, הם פרצו למגורי הגברים הישראלים, רצחו במהירות שני ספורטאים, ואת היתר לקחו כבני ערובה.

ברגע אחד התנפץ האידיאל האולימפי להתנגשות מזוויעה בין הרמוניה להרס, בין שלום למלחמה. הייתי מבוהל ונבוך, תמימות הנעורים שלי התנפצה עם טעמן הראשון של עובדות החיים היהודיות הכואבות ביותר.

הוריי ניסו להרגיע אותי, וניחמו אותי שהכל יהיה בסדר. בתערובת של פחד ובלבול חיכיתי רגע אחר רגע, שעה אחר שעה, כשאולטימאטומים חלפו והדרמה שודרה למיליארד צופים בעולם: מחבלים פלסטינאים בכובעי גרב מפחידים... מאיימים להוציא להורג יהודי אחד כל שעה... ניסיון לפרוץ למבנה בוטל כשהמחבלים עצמם התחילו לעקוב אחרי ההתפתחויות בצפייה בכיסוי הטלוויזיוני בשידור חי... דרישה של מטוס לקהיר... העברתם של המחבלים עם בני הערובה בהליקופטר לשדה התעופה פירסטנפלדברוק... וחוסר הוודאות הגובר מה יהיה.

יריות החרידו את שדה התעופה. דיווחים ראשוניים החלו זורמים: כל בני הערובה חיים. כל התוקפים נהרגו.

השמועות הפכו במהירות אכזרית לעובדות. העיתונים בארץ בישרו בכותרות ענק: "שוחררו בני הערובה במינכן". לאנקי שפיצר, שעקבה אחר הדרמה המתגוללת מבית הוריה בבלגיה, הוצע בקבוק שמפניה. ראש הממשלה גולדה מאיר הלכה לישון מתוך אמונה שהכוחות הגרמניים הצילו את תשעת הספורטאים.

בתחושת הקלה אדירה, גם אני הלכתי לישון.

כשהתעוררתי, פניו של אבי אמרו לי שמשהו לא בסדר. התוכנית הגרמנית להצלת בני הערובה נכשלה בכל דרך אפשרית. קבוצה של 17 שוטרים שארבה במטוס למחבלים מוסווית במדי דיילים, החליטה ברגע האחרון לנטוש את משימתה מרוב פחד. החוק הגרמני אסר כל התערבות של הצבא, והגרמנים דחו בעקשנות כל סיוע מכוחות הביטחון הישראלים. ניסיון ההצלה נוהל על ידי ראש משטרת מינכן, שכמה חודשים קודם לכן הואשם בגרימת מוות שלא בזדון, כשטיפל בצורה מסורבלת בשוד בנק.

מדהים ששלושה שבועות לפני הטבח, מודיע סיפר לשגרירות הגרמנית בבירות על תוכנית פלסטינאית ל"תקרית" במהלך האולימפיאדה. ארבעה ימים אחר כך, משרד החוץ הגרמני הזהיר את רשויות מינכן ויעץ להן "לנקוט בכל אמצעי האבטחה" (האמצעים לא ננקטו מעולם, והראיות הוסתרו במשך עשרות שנים).

צוות ההצלה – שכלל חמישה צלפים חובבנים בלבד – לא היה כשיר לנטרל שמונה מחבלים. אף אחד מהצלפים לא עבר אימון מקצועי, הם לא צוידו בציוד לראיית לילה או בכוונות טלסקופיות. לא היו להם מכשירי קשר, כך שהם לא יכלו לתאם את הירי שלהם. לא נמצאו בזירה נגמ"שים, ואלה שנקראו למקום מאוחר יותר נתקעו בפקקי התנועה. צוות לוחמים מוטס הגיע כשעה אחר כך בהליקופטר ונחת במרחק של כ-2 ק"מ מזירת הפעולה.

בקרב היריות הכאוטי שנמשך שעתיים, נהרגו כל תשעת הספורטאים הישראלים – כשהם נורו תחילה באש הרובים של הפלסטינאים, ואחר כך נשרפו בעזרת רימוני יד, בעודם ישובים כבולים וחסרי ישע בתוך ההליקופטרים.

ג'ים מק'קיי מה-ABC בישר את החדשות קורעות הלב:

"כשהייתי ילד אבי נהג לומר, 'רק לעתים נדירות מתממשים תקוותינו הגדולות ביותר וחששותינו העמוקים ביותר.' חששותינו העמוקים ביותר התממשו הלילה. התבשרנו כעת שהיו 11 בני ערובה. שניים נרצחו בחדריהם אתמול בבוקר, תשעה נהרגו בשדה התעופה הלילה. איש לא נותר.

איש לא נותר.

הספורטאים הישראלים שנשארו בחיים עזבו את התחרויות וליוו את עשרת הארונות לישראל. גופתו של דיויד ברגר, פרקליט אמריקאי צעיר שעלה ארצה לא מכבר, נשלחה אל עיר מולדתו בארה"ב. גם מרק שפיץ פונה במהירות, מחשש שהוא יהווה את המטרה הבאה.

בינתיים נמשכו התחרויות כרגיל עד לשעה שלוש אחר-הצהריים באותו היום, כ-10 שעות לאחר פרוץ האירוע. התחרויות הושהו רק אחרי שבראנדג', ממארגני האולימפיאדה הגרמנית, הוצף במטח ביקורת גובר. על פי הטיים מגזין, דאגתו העיקרית של בראנדג' במשך ההפסקה הייתה "להרחיק את המשבר מהכפר האולימפי", או במילים אחרות "אין לנו דרך להציל את בני הערובה, אז לפחות נציל את המשחקים".

לאחר הטבח, רבים קראו לבטל את המשחקים. "אם אתה עושה מסיבה ומישהו נרצח במסיבה, אתה לא ממשיך את המסיבה", אמר גוס הרמנס, האצן ההולנדי למרחקים ארוכים, "אני חוזר הביתה".

ובכל זאת, למרות ההתנגדות הן מההנהלה האולימפית והן מהמארגנים הגרמניים, בראנדג' עמד איתן בסירובו לבטל או לדחות את המשחקים. התחרויות נמשכו שוב אחרי טקס זיכרון שבו בראנדג' עשה אזכרה קצרה לנרצחים, והשווה את המתקפה הרצחנית לויכוח אם לאפשר למשלחת מאינדונזיה להשתתף במשחקים. בסיומה קרא בראנדג' בתוקף: "המשחקים חייבים להימשך". ובתגובה, 80,000 איש הריעו, וגרמו לניו-יורק טיימס לתאר את טקס הזיכרון בתור משהו ש"דומה יותר לשיחת מוטיבציה".

לא כולם קיבלו זאת בקלות רבה כל כך. כרמל אליאש, קרובו של מאמן ההיאבקות המנוח משה ויינברג, קרס בטקס הזיכרון ונפטר מהתקף לב. ג'ים מוריי מהלוס-אנג'לס טיימס כתב בזמנו: "לא ייאמן, הם ממשיכים עם זה. זה כמעט כמו לרקוד במחנה הריכוז דכאו".

"אני ארוץ, אבל לא בא לי לרוץ", אמר קני מור, אצן המרתון האמריקני. "עד עכשיו, אני חושב שכמעט כולם הרגישו שהמשחקים האולימפיים הם סמל לדבר כל כך חשוב. עכשיו זה טירוף. מה חשוב אחרי זה?"

מבצע זעם האל

 

מנקודת מבטו של הטרור המודרני, מינכן הייתה ההתחלה, אירוע מכונן שלימד שהטרור משתלם. או כפי שאמר פעיל באל-קעידה, הטבח האולימפי היה "ניצחון המדיה הגדול ביותר ו... מכה תעמולתית נפלאה".

מעודדים מהצלחתם, כוחות גרילה פלסטיניים הכו שוב, פחות מחודשיים אחר כך, בחוטפם מטוס נוסעים גרמני. המחבלים דרשו את שחרורם המיידי של שלושת המחבלים החיים ממינכן. מבלי להתייעץ בממשלת ישראל, נכנע הקנצלר הגרמני וילי ברנדט לדרישות ושחרר את המחבלים, שהוטסו מייד ללוב וזכו לקבלת פנים נלהבת ולכבוד מנצחים.

במטרה לשמור על כוח ההרתעה הישראלי, הורתה ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, להתנקש בחייהם של כל המעורבים ברצח. חלקם חוסלו באירופה באמצעות פצצות; אחרים נהרגו בפעולות – שאחד ממפקדיהן היה שר הביטחון הנוכחי אהוד ברק – בהן נחתו בחשאי סירות על חוף לבנון, וכוחות לוחמים חיסלו מנהיגי טרור פלסטינים בעיר בירות. יעילותם של המבצעים תוארה בסרטו השנוי במחלוקת של סטיבן שפילברג משנת 2005 - "מינכן" (בתערובת מוזרה של מציאות והוליווד, השחקן הישראלי גורי ויינברג, בנו של מאמן ההיאבקות הנרצח משה ויינברג, גילם בסרט את דמותו של אביו).

למרות הכל, לא כל המעורבים בפרשת מינכן זכו לעונש המגיע להם. אבו דאוד, המוח שעמד מאחורי פעולת הטרור, חזר ואמר שהמימון לטבח הושג על ידי מחמוד עבאס, נשיא הרש"פ הנוכחי. ואכן, כשאמין אל הינדי, אחד ממתכנניה הראשיים של ההתקפה, מת בשנת 2010, עבאס ערך לו לוויה ממלכתית בחסות הרשות הפלסטינית, שכללה שטיח אדום ותזמורת צבאית. העיתון הרשמי של הרשות תיאר את אל הינדי בתור "אחד מהכוכבים שנצצו... באצטדיון הספורט במינכן". (אל חייאת אל ג'אדידה, 20 באוגוסט, 2010).

לונדון 2012

ומכאן אנחנו חוזרים לימינו. בארבעים השנים שחלפו, המתינו המשפחות השכולות בציפייה לביטוי חרטה וקבלת אחריות מהשלטון הגרמני. "אם הם רק היו אומרים לנו, 'תראו, ניסינו, לא ידענו מה אנחנו עושים, לא התכוונו למה שקרה, אנחנו מצטערים' – זה היה מספיק", אומרת האלמנה אנקי שפיצר ל-aish.co.il. "אבל אפילו את זה הם אף פעם לא אמרו".

משפחות הקרבנות הגישו בקשה מיוחדת לוועד האולימפי: דקה אחת של דומיה בתחילת הטקסים. במטרה להראות שעל הרצח הנוראי הזה לא מתאבלת ישראל לבדה, אלא כל הקהילה העולמית.

"דומיה היא מחווה מתאימה", אומרת שפיצר. "דממה אינה כוללת שום הצהרה, הנחות או אמונות, ואינה דורשת שום הבנת שפה כדי לפרש אותה." אנשים מוזמנים להרהר, להתפלל, ולזכור את הספורטאים בדרכם שלהם.

הדבר, אומרות המשפחות, יהווה את סגירת המעגל הנחוצה כל כך.

זמן קצר לאחר הטבח, שפיצר כתבה את מכתבה הראשון לוועד האולימפי. היא לא שאלה "אם" תיערך אזכרה במשחקי מונטריאול בשנת 1976, אלא "מה". היא פשוט הניחה שוועד האולימפי יעשה משהו.

המכתב לא זכה לתשובה.

שנה אחרי שנה המשיכה שפיצר לפעול בנושא. היא השתתפה בכל אולימפיאדה (מלבד מוסקבה 1980), ומעולם לא הרימה ידיים. "אין לי שום אג'נדה פוליטית או דתית. המסר שלנו אינו מסר של שנאה או נקמה. זהו מסר חיובי של זיכרון וחיזוק האידיאלים האולימפיים", אומרת שפיצר. "ארבעים שנה הן מספיק זמן לחכות".

בחודשים האחרונים, כוחו של האינטרנט עורר את הסיפור, ולמעלה מ-100,000 איש מ-155 מדינות חתמו על עצומה שדורשת דקת דומייה. הקונגרס האמריקני, הפרלמנט הקנדי, הבונדסטג הגרמני, בית הנבחרים האוסטרלי ואחרים הגיעו כולם להסכמה תמימת דעים לחזור על הדרישה ההגיונית הזאת. הנשיא ברק אובמה הצטרף אף הוא לקריאה – אולם הוועד האולימפי המשיך לסרב בעקשנות, כשהוא מתבסס כביכול על הטענה שהדבר יהפוך את האולימפיאדה לפוליטית.

לזכותו הרבה, בוב קוסטאס, מחדשות הספורט של ה-NBC, הבטיח דקת דומיה משלו בטקסי הפתיחה – אולי על ידי כיבוי מיקרופון השידור שלו כשהמשלחת הישראלית תיכנס.

ובכל זאת, דווקא הסירוב הזה הופך את המשחקים האולימפיים לפוליטיים. פקידים אולימפיים אמרו שאם תתקיים מחווה רשמית, המשלחות הערביות (ובכללן משלחות ממדינות הנפט שתומכות כלכלית באולימפיאדה) יעזבו את האולימפיאדה. במילים אחרות, במקום לרומם את האידיאל האולימפי מעל לפוליטיקה, הקהילה האולימפית נכנעת בפני כוחות אנטישמיים. בדיוק כמו גוף בינלאומי אחר, האומות המאוחדות, גם התנועה האולימפית נחטפה למרבה הבושה על ידי הגוש הערבי, המוסלמי והכוחות הדיקטטוריים של העולם השלישי, שחותרים תחת האמון והרצון הטוב עליהם תמיד ניצבו המשחקים האולימפיים.

פקידים אולימפיים אמרו לשפיצר ש"ידיהם כבולות" על ידי השיקולים הפוליטיים האלה. תגובתה של שפיצר לפי דבריה הייתה "לא. ידיו של בעלי נכבלו, לא שלכם".

חטיפת התחרויות

זהו רגע קריטי שבו הקהילה האולימפית צריכה למנוע את התדרדרותה למעשה שטות. לא מדובר כאן בעניין פנים ישראלי, ולא בעניין של גינוני גאווה פוליטיים או נקמה. מדובר בעשיית צדק לזכרם של 11 גברים שבאו בשלום ושבו לבתיהם בארונות. הקרבנות לא נרצחו ברחובות תל אביב, וגם לא כתיירים במינכן, אלא הם היו חברי המשפחה האולימפית, שנרצחו בתוך הכפר האולימפי כמשתתפים בתחרויות. זאת הייתה התקפה נגד האידיאל האולימפי בכללו.

איני פוטר בקלות את טענת האנטישמיות. אילו הספורטאים הנרצחים היו אמריקנים, בריטים או פלסטינאים למשל, האם מישהו היה מטיל ספק שהקהילה האולימפית צריכה לקיים מחוות אזכרה מתאימה? מדוע טקסי הפתיחה כללו אזכורים למלחמה בבוסניה בשנת 1996, ומשחקי 2002 נפתחו בדקת דומייה לקרבנות מגדלי התאומים? מדוע כשמגיעים לישראל, נראה שכל הדיבורים על "אחווה" ו"אחדות" נופלים?

אומרת שפיצר: "אחרי שהקשבתי לכל התירוצים העלובים במשך 40 שנה, אני יכולה להגיע רק למסקנה אחת: "זוהי אפליה אנטי-ישראלית, אנטי-יהודית".

לקהילה האולימפית יצא מוניטין ארוך-ימים של צביעות ושחיתות. אותו אברי בראנדג' הפגין אנטישמיות כבר בפעם הקודמת בה נערכו המשחקים האולימפיים על אדמת גרמניה. שנתיים קודם לאולימפיאדת ברלין ב-1936, נסע בראנדג' להיפגש עם פקידי ממשל גרמניים כדי לדון בפרוטוקול התחרויות. עם שובו הוא דיווח: "קיבלתי הסכמה חיובית... שלא תהיה אפליה נגד יהודים. אינכם יכולים לבקש יותר מזה, ואני חושב שההבטחה תקוים." ובכל זאת בזמן אמת, בראנדג' עצמו פייס את היטלר וסילק את שני הספורטאים היהודים מהצוות האמריקני.

בשנים האחרונות ראינו את ה"סובלנות לאנטישמיות" הזאת גם במשחקים האולימפיים בשנת 2004 (אתונה) ו-2008 (בייג'ין), בהן הורתה אירן לנציגיה לא להתמודד מול ישראלים. תגובתה המשמעתית של הקהילה האולימפית? כלום.

הסיוט של מינכן השפיע עליי עמוקות. ארבע שנים אחר כך, נערכה אולימפיאדת 1976 במונטריאול. כמו חלום שהתגשם, הייתי נוכח במשחק הכדורגל האולימפי בכיכובה של נבחרת ישראל. עודדנו בפראות את "נבחרת הבית" שלנו. אולם כלום לא חזר להיות כמו שהיה.

כשהקבוצה הישראלית עלתה על האצטדיון לטקס הפתיחה, דגל ישראל עוטר בסרט שחור. עבורי, הסרט השחור הזה ייצג יותר מאשר את זיכרון 11 הרוגי מינכן. הוא ייצג את המציאות הקשה של כישלונו של העולם להתקומם כשמאיימים על היהודים. בין אם בסירוב להפציץ את מסילות הרכבת לאושוויץ; חוסר הרצון לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית; הכישלון המוחלט להגן על הספורטאים הישראלים כשדם יהודי נשפך שוב על אדמת גרמנייה; חוסר היכולת להשיג אפילו רגע אחד של דומייה לזכרם.

במשך אלפיים שנות גלות, עם ישראל סבל מזלזול חוזר ונשנה מאומות העולם. כמה מתאים שטקסי הפתיחה בלונדון יחולו בליל ששי זה – בתשעה באב, היום ההיסטורי שבו הוחרב המרכז המאחד שלנו, בית המקדש בירושלים.

יש דברים שלעולם אינם משתנים. מכיוון שאנו עם הנצח... שלבדד ישכון.

יזכור

דוד ברגר (מרים משקולות)
זאב פרידמן (מרים משקולות)
יוסף גוטפרוינד (שופט היאבקות)
אליעזר חלפין (מתאבק)
יוסף רומנו (מרים משקולות)
עמיצור שפירא (מאמן אתלטיקה)
קהת שור (מאמן קליעה)
מארק סלבין (מתאבק)
אנדריי שפיצר (מאמן סייף)
יעקב שפרינגר (שופט הרמת משקולות)
משה ויינברג (מאמן היאבקות)

 

הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל:

כתוב תגובה

תוכן התגובה:
הצג את כל התגובות (0)
הצטרף בחינם לשירות
התכוונת ל: