פוקוס מתוך ספר התניא - לגלות את הפנימיות

לקריאת השיעור הקודם - הדרך הקצרה - לחצו כאן!

ב"ה

לגלות את הפנימיות

בתניא של השבוע נמשיך להעמיק ב"אחדות השם" ונלמד מה ההבדל בין התורה שהיא פנימיות רצונו של השם, לבין העולם שהוא חיצוניות רצונו. אמנם הוסבר, כי הקב"ה נמצא בכל מקום - "הכל אלוקות ואלוקות זה הכל" - אך יחד עם זאת, אין זו הפנימיות של הקב"ה. הפנימיות נמצאת בתורה דווקא.

פנימיות הרצון

לא כל מה שאנחנו עושים, אנחנו באמת רוצים לעשות.

הרצון מתחלק לשני סוגים: פנימיות הרצון וחיצוניות הרצון. פנימיות הרצון זו המטרה אליה אנחנו שואפים. כששואלים אותנו מה המטרה אליה אנחנו רוצים להגיע, לאן אנחנו שואפים, מה אנחנו רוצים להשיג, זה פנימיות הרצון. אך כדי להגיע לאותה מטרה יש הרבה דברים שצריך לעשות בדרך.

מה לגבי כל אותם דברים שבדרך, האם אנחנו רוצים אותם או לא? האם ישנו מצב ביניים, לא רוצים אך גם לא להיפך?

למשל, יושב אדם בתל אביב ומעוניין לנסוע להתפלל בקברי צדיקים בגליל. פנימיות הרצון שלו זה התפילה בגליל, אך לשם כך הוא צריך לפנות זמן, לנסוע ברכב, למלא דלק ברכב, לעמוד בפקקים וכו' וכו', את כל הפעולות האלו הוא לא מעוניין לעשות, אך כיוון שהם האמצעים להגיע למטרה, הם משרתים את הרצון הפנימי, ועל כן הוא עושה גם אותם.
כלומר, פנימיות הרצון זה המטרה וחיצוניות הרצון זה האמצעי. את האמצעי לא תמיד רוצים לעשות, את האמצעים נאלצים לעשות.

משל אומנותי

ניתן משל מעולם הציור. צייר אוהב את כל הצבעים? בוודאי שיש צבעים אותם הוא אוהב יותר ויש צבעים אותם הוא אוהב פחות, כנראה שיש גם צבעים שאותם הוא לא אוהב כלל, אך האם הוא משתמש רק בצבעים אותם הוא אוהב? בוודאי שלא. כדי ליצור את התמונה המושלמת הוא חייב את כל הגוונים. יותר מזה, ייתכן כי דווקא הצבעים שהוא לא אוהב, הם אלה שידגישו ויבליטו את הצבעים שהוא כן אוהב. לא תהיה לו ברירה, אלא להשתמש גם בצבעים שהוא לא אוהב.

אני באמת

אבל איפה אנחנו באמת? איפה יותר מרגישים שזה מי שאני, זה מה שבאמת הייתי רוצה לעשות, כאן אני מבטא את עצמי ממש? בוודאי שבפנימיות הרצון.

חיצוניות הרצון זה לא דברים שמבטאים אותי, זה לא מי שאני באמת, זה רק הדרך שלי להגיע למטרה. במילים אחרות, אם אתם רוצים להכיר אותי באמת, אל תסתכלו עליי כמו שאני בפקקים, "בדרך" למטרה, בואו לפגוש אותי כמו שאני בקברי צדיקים בגליל, כשאני מונח בפנימיות שלי. כשאני "בדרך" זה לא ממש אני, זה אני מוסתר בתוך הבלי העולם. כשאני ב"מטרה" אז אפשר להכיר אותי באמת ולהתחבר אליי בפנימיות.

מהו המניע?

בעומק יותר אפשר גם להסביר כי הפנימיות היא זו שמניעה את האדם. כלומר, אותו אדם שרצה לנסוע להתפלל בקברי צדיקים, התענוג באותה בתפילה מניע אותו לעשות את כל ה"דרך". ככל שיהיה לו תענוג גדול יותר מזה, כך גם יסכים לעשות יותר פעולות שוליות בדרך. ברגע שיגמר לו התענוג מזה, לא יסכים לעשות אפילו פעולה צדדית אחת.

רק הדרך

הבעל שם טוב ביקש פעם מאחד החסידים שלו, שבדרכו חזרה לביתו ייכנס לאחד הכפרים וימסור שם דרישת שלום לתלמידו העונה לשם דוב (לימים המגיד ממזריץ', ממלא מקומו של הבעל שם טוב). אותו חסיד שמח לקיים את השליחות, וכשהגיע לכפר ישר פנה לחפש את רבי דוב, הוא היה בטוח שבהיותו תלמיד של הבעל שם טוב כולם בוודאי מכירים אותו. 

בפועל כשהתחיל לחפש אותו אף אחד לא ידע על מי הוא מדבר...

בסוף, מישהו אמר שיש באמת איזה אחד בשם דוב שגר בקצה הכפר ומלמד ילדים קטנים קרוא וכתוב, "אולי אותו אתה מחפש". החסיד קצת התקשה להאמין שאליו נשלח עם דרישת שלום מהבעל שם טוב, אך היה מוכן לנסות.

כשהגיע ראה שמדובר בבית רעוע וישן, הוא דפק בדלת וראה שהבית מבפנים רעוע עוד יותר. הוא פנה בשמחה לבעל הבית ואמר לו שבא למסור דרישת שלום מהבעל שם טוב.
בהמשך לא הסתיר את הפתעתו ממראה הבית, ושאל את רבי דוב על כך: "איך אפשר לחיות ככה? איך אפשר לגור בבית כזה?" רבי דוב לא ענה לו והסית את השיחה לנושא אחר.

כשעמד לצאת לדרך ליווה אותו רבי דוב אל הכרכרה שלו. וכשעלה על הכרכרה הציץ רבי דוב ושאל: "איך אפשר לחיות בכזו כרכרה קטנה, איזה מן חיים אלו?" ענה לו החסיד כי הוא לא גר בכרכרה, הכרכרה זה רק כשהוא בדרך. "בוא אליי לבית בכפר ושם תראה מה זה בית".

ענה לו רבי דוב באותה הלשון: "העולם כאן זה רק הדרך, בוא אליי לבית האמיתי, לבית הרוחני, ותראה מה זה בית..."

איפה פוגשים את הבורא?

גם לבורא עולם יש רצון פנימי ורצון חיצוני. גם אצלו יש את המטרה, את הפנימיות, ויש את האמצעי, את החיצוניות. איפה אנחנו נפגוש את בורא עולם באמת, איפה נכיר אותו ממש ונוכל להתחבר אליו בחיבור פנימי? כמובן, כשנפגוש אותו ברצון הפנימי שלו.

ספר התניא מכוון אותנו לאורך כל הדרך לחפש תמיד את הפנימיות, לא להסתפק בחיצוניות. בכל דבר בחיים, בכל עניין, לחפש את נקודת האמת שבדבר. לא להתבלבל מהחיצוניות הנוצצת והמושכת, לזכור תמיד שהעיקר הוא בפנימיות. לזכור את המטרה ולא להתפעל מהדרך. במובן מסוים יש קשר ודמיון רב בין עבודה זרה, לבין ויתור על הפנימיות והליכה אחר החיצוניות. בשני המקרים האדם מפספס את האמת, מפספס את העובדה שאין עוד מציאות מלבד הבורא.

אכן הקב"ה נמצא בכל פינה, כל הזמן, אך זוהי רק החיצוניות שלו. כמו אותו צייר שנאלץ להשתמש בכל הצבעים, כך הקב"ה, כביכול, נאלץ לברוא את כל העולמות. אך היכן נמצאת הפנימיות שלו? מה התכלית בכל זה, בשביל מה צריך את כל העולמות מסביב? על כך יש תשובה כבר במילה הראשונה בתורה. "בראשית ברא אלוקים...." בראשית – בשביל ראשית, בשביל ישראל שנקראו ראשית, ובשביל התורה שנקראת ראשית. התכלית היא בעם ישראל ובתורה.

פנימיות החיות

ומה מניע את הבורא? גם כאן זוהי כמובן הפנימיות, התענוג שיש לו מיהודי, התענוג שיש לו מהתורה, התענוג שיש לו מיהודי שלומד ומקיים את התורה.

כל העולם כולו, כל המין האנושי, המדבר, כל בעלי החיים, הצמחים, האדמה, הסלעים, כולם נבראים כדי לממש את התענוג של הקב"ה מיהודי שלומד תורה. ככל שיותר אנשים לומדים תורה, לקב"ה יש יותר תענוג, וממילא הוא מוכן גם להמשיך לברוא את כל שאר העולמות. אם חס ושלום לומדים פחות תורה, הקב"ה, כביכול, פחות רוצה להשקיע בבריאת שאר העולמות.

במגרש הביתי

כך הוא גם במגרש הביתי של כל אחד, בבית הפרטי. יש חיצוניות ויש פנימיות. הפנימיות היא כמובן לימוד התורה וקיום המצוות, החיצוניות היא החיים ה"גשמיים" שלנו. כיצד נגדיל את הגשמיות שלנו, על ידי עוד עבודה, עוד "ביזנס", פחות לימוד תורה? בוודאי שלא. הפרנסה מן השמיים, אנחנו צריכים "לשכנע" את הקב"ה שישלח לנו עוד חיצוניות. מה יניע את הקב"ה לשלוח לנו עוד גשמיות (חיצוניות)? כמובן, כאשר נשקיע יותר בפנימיות, לימוד תורה, תפילה ומצוות. וגם כאשר נראה לו, שגם בחיצוניות אנחנו משתמשים בשביל פנימיות. גם הגשמיות שלנו היא בשביל רוחניות. משתמשים באוכל להכנסת אורחים, בכסף לצדקה וכן הלאה.

אכן, צריך לדאוג תמיד שהפנימיות תתבטא גם בחיצוניות ולא להישאר רק ברמה הרוחנית מבלי להוריד את הדרגות הגבוהות למעשה. אך יש לזכור על העיקר, העיקר הוא הפנימיות. הקב"ה נמצא בכל מקום, אך העיקר הוא בפנימיות, בתורה.

בזווית אישית

מזווית אישית רציתי לשתף את הקוראים באחד המפגשים הראשונים שלי עם הרבי. מפגש דרכו אפשר לראות איך גם היום הרבי יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו.

במהלך טיול במזרח נחשפתי לספר. הרגיש לי כי יש בספר זה אמת שלא נמצאת בשום מקום אחר, אך יחד עם זאת היה לי קשה עם הרעיון המרכזי בפרקים הראשונים. בהמשך גיליתי כי קושי זה קיים אצל עוד הרבה אחרים, הקושי לקבל כי יהודי הוא הוא פנימיות הרצון של הקב"ה. דווקא יהודי ולא גוי.

בפרקים הראשונים זה מתבטא בכך שרק ליהודי יש אותה נפש אלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש. לצערנו במערכת החינוך "הנאורה" והמודרנית מחנכים לשוויון זכויות, ומנסים להתכחש ככל האפשר לייחודיותו של העם היהודי. האמת היא שזה לא היה הקושי היחיד, כיוון שנחשפתי לשיטות רוחניות רבות, והאמנתי כי אכן הבורא נמצא בכל מקום כל הזמן, אם כך מדוע להבדיל גם בין שבת ליום חול? הרי הבורא בכל מקום ובכל זמן...

עוד לפני שלמדתי את הביאורים הנפלאים בתורת החסידות בנושא זה, נכנסתי ערב אחד לבית חב"ד פושקר, בהנהלת שליח הרבי מלך המשיח, הרב שימי שיח' גולדשטיין. בדיוק אז הקרינו וידאו של הרבי (הרב שימי הוא גם זה שעומד מאחורי "לראות את מלכנו" קטעי הוידאו של הרבי המשודרים בבתי הכנסת בכל רחבי העולם). אינני זוכר את המילים המדויקות, אך התוכן היה כדלהלן: "לא יעזור לאותו יהודי שאומר שאין הבדל בין יהודי ולא יהודי, כיוון שזה כמו להגיד שאין הבדל בין שבת ויום חול. והרי אומרים בהבדלה המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה"

כאן כבר הבנתי, שאם הרבי אומר שרק ליהודי יש נפש אלוקית, הוא יודע על מה הוא מדבר...

בקטע אמר הרבי: "עד שיהודי לא יספק את נפשו האלוקית על ידי תורה ומצוות הוא לא יהיה רגוע, הנפש האלוקית תמשיך לבעוט והוא יהיה שבור מכך"

בשלב זה חשבתי לעצמי שאני יחסית די רגוע ומסתדר יפה בלי התורה והמצוות. הרבי ענה גם על זה: "ואם הוא רגוע בלי תורה ומצוות, זה רק סימן, שהנפש הבהמית כל כך השתלטה עליו עד שכבר לא מרגיש שהנפש האלוקית בועטת..."

למעבר לשיעור הבא - אמצעי ולא מטרה - לחצו כאן!