החקלאי ג’ורג’ אימץ כלב חדש לחווה שלו ולקח את הכלב לטיול ליד האגם. תוך כדי הטיול, הוא זרק מקל למים. להפתעתו, הכלב רץ אל המים, אבל במקום לשחות, הוא פשוט רץ על פני המים של האגם, אסף את המקל שצף במרכזו וחזר אליו בנחת. ג’ורג’ היה בהלם. הוא זרק שוב את המקל אל מרכז האגם, ושוב הכלב הלך על המים וחזר. ועוד פעם. ג’ורג’ לא האמין למראה עיניו.
דבר ראשון למחרת בבוקר ג’ורג' הגיע לבית של ביל כדי להתלהב ולהשוויץ בכלב המיוחד שלו. הוא הסביר לו שהוא חייב לבוא איתו לאגם כדי לראות משהו מדהים.
אחרי נסיעה קצרה השלושה הגיעו לאגם, ג’ורג’ זרק מקל למים והכלב הלך על המים כדי להביא אותו חזרה. ביל שתק.
ג’ורג’ זרק שוב. אותו דבר. ביל עדיין שתק.
לבסוף ג’ורג’ שאל בהתלהבות ובהתרגשות:
"נו… יש לך מה להגיד על הכלב המדהים שלי?"
ביל גירד את הסנטר ואמר: "כן, הוא לא יודע לשחות..."
רב וכומר יצאו לטיול בפארק, והתהלכו ליד אגם גדול. פתאום אמר הרב: ״בוא ניכנס לעשות איזו טבילה, המים נראים ממש צלולים״
״אבל אין לנו בגדי ים״ אמר לו הכומר.
״אז מה?״ ענה הרב, ״בוא נכנס למים כמו שאלוהים יצר אותנו״
הכומר חשב לרגע ואז הסכים איתו. הם פשטו את בגדיהם, הניחו אותם על פיסת דשא בשפת האגם ונכנסו לטבילה קצרה. אחרי כמה דקות הם יצאו מהאגם והלכו חזרה לכיוון המקום בו הניחו את הבגדים.
פתאום שמו השניים לב לקבוצה קטנה של אנשים שבהתה בהם בעודם עירומים.
בוש ונכלם, ניסה הכומר לכסות את מבושיו בידיו. הוא הסתכל הצידה וגילה שהרב מכסה בכלל את פניו בידיו.
״מה אתה עושה״? שאל הכומר.
ענה לו הרבי: ״האנשים שלי, בניגוד לאלו שלך, מזהים אותי בזכות הפנים שלי.״
איש זקן היה בעלים של חווה גדולה מזה שנים. היה לו אגם גדול בקצה החווה, עם שולחנות פיקניק נאים, מגרש טניס וכמה עצי תפוח ואגס. ערב אחד, החוואי הזקן החליט לרדת לאגם, מאחר שלא היה שם כבר זמן רב, ולבדוק מה העניינים. הוא לקח דלי גדול עימו להביא בחזרה קצת מהפירות. כאשר התקרב לאגם, שמע קולות צועקים וצוחקים באושר.
כאשר התקרב, ראה כי הייתה זו קבוצה של בחורות שרחצו בעירום באגם שלו. כאשר הבנות הרגישו בנוכחותו, כולן שחו ונעמדו בצד של המים העמוקים באגם. אחת מהן צעקה לו: "לא נצא החוצה עד שתעזוב"!
הזקן ענה: "לא באתי הנה כדי לצפות בכן שוחות בעירום או לגרום לכן לצאת מהאגם ערומות". וכשהוא מרים את הדלי אמר: "באתי הנה כדי להאכיל את התנין"...
מוסר השכל : גם זקנים יכולים לחשוב מהר...
ישו ומשה רבנו ישבו על סירה בלב אגם בגן עדן והעלו זיכרונות על החוויות שהם עברו בזמן ימיהם על פני האדמה. תוך כדי השיחה הסקרנות וההתלהבות שלהם מתעוררות, והם מחלטים לראות האם הם עדיין מסוגלים לעשות את הדברים שהם עשו בעבר.
"עברו יותר מ-4,000 שנים מאז שעשיתי את זה…" אמר משה, נעמד בתוך הסירה והניף את ידיו באוויר. המים נחצו בפניהם וחשפו נתיב יבש ורציף לאורך קרקעית האגם עד לשוליו. משה הוריד את ידיו, האגם חזר לצורתו המקורית וישו מחא לו כפיים בהתלהבות. "כל הכבוד לך", הוא אמר, "תן לי גם לבדוק משהו! עברו יותר מ-2,000 שנים מאז שעשיתי את זה…". ישו הושיט את רגלו אל מחוץ לסירה, הניח את רגלו על המים ומיד נפל פנימה לתוך האגם.
משה מיד הרים את ידיו, חצה את האגם ומשך את ישו הרטוב מהקרקעית היבשה בחזרה אל הסירה. "זה היה מביך…", אמר ישו, "כנראה שאני צריך להתרכז יותר ולנקות את הראש שלי מהסחות דעת". הוא עצם את עיניו, לקח כמה נשימות עמוקות, הרים את רגלו באיטיות והניח אותה בהחלטיות על פני האגם. אך גם בניסיון הזה ישו כשל ונפל בתוך רגע לתוך מי האגם.
משה חצה את האגם ועזר לישו לחזור לסירה. "מה דעתך שנסיים עכשיו את העניין הזה ותנסה שוב מחר?" הוא לו משה. "לא!", אמר ישו בעקשות, "אני יכול לעשות את זה!". הוא מילמל תפילה חרישית מתחת לשפתיו, הביט למשך כמה רגעים לשמיים, קפץ מהסירה אל המים ומיד שקע בתוך האגם.
משה חצה את המים וראה את ישו הרטוב והמתוסכל עומד על קרקעית האגם, מביט ברגליו ורועד מכעס, אך לפתע הוא נרגע והחל לחייך.
"עכשיו הבנתי למה זה לא עובד לי! בפעם הקודמת שניסיתי לעשות את זה לא היו לי את החורים הארורים האלה ברגליים!"
איש זקן וערירי היה בעלים של חווה גדולה ומבודדת. בקצה החווה היה לו אגם גדול, עם שולחנות פיקניק נאים וכמה עצי פרי מסביב. הוא נהג לבקר במקום מדי שבוע; לקטוף מפירות העצים ולרחוץ באגם.
רק שערב אחד, החוואי הזקן גילה שהוא לא לבד. בזמן שקטף פירות כדי להביא איתו חזרה לחווה, שמע קולות וצחקוקים. הוא התקרב לאגם וזיהה קבוצה של בחורות צעירות, שרחצו בעירום באגם שלו.
הבנות הנבוכות שראו את הזקן, מיהרו לשחות אל הצד של המים העמוקים באגם. אחת מהן צעקה לו: "לא נצא החוצה עד שתעזוב"!
"לא באתי הנה כדי לצפות בכן שוחות בעירום" ענה הזקן בנימוס "או לגרום לכן לצאת מהאגם ערומות". וכשהוא מרים את דלי הפירות הוסיף: "באתי כדי להאכיל את התנין..."
עבור לבא-במייל
