קצת על חודש אדר..

קצת על חודש אדר..

משנכנס אדר מרבים בשמחה

אמרו חכמים (תענית כט, א): "משנכנס אב ממעטין בשמחה", "משנכנס אדר מרבים בשמחה". לימדונו חכמים בזה שאין מקרה בעולם, ולכל זמן אופי וטבע משלו. ואם חורבן הבית הראשון והשני אירע ביום תשעה באב, סימן הוא שטבעו של תחילת חודש אב שהוא מועד לפורענות. ואם נס הפורים אירע באמצע חודש אדר, סימן הוא שיש לחודש אדר סגולה להפוך את הרע לטוב. השמחה הרגילה היא על הטוב שיש בעולם, אלא ששמחה זו אינה שלימה, כי עדיין יש בעולם גם רוע וצער. אולם כאשר גם הרע מתהפך לטוב, נעשית השמחה גדולה ושלימה. וזה מה שהיה בפורים, שהקב"ה הפך את הרע לטוב והציל את עמו ישראל. ומתוך כך למדנו, שכל מה שנעשה בעולם, אפילו הרע, יתהפך לבסוף לטובה. וככל שנרבה באמונה ותורה, כך נקרב את הגאולה, וכל הרע יתהפך לטוב, ותרבה השמחה בעולם. וכיוון שסגולתו של חודש אדר היא להפוך את הרע לטוב, משנכנס אדר מרבים בשמחה.
 

תשרי או ניסן?

כולם יודעים שהשנה העברית מתחילה בתשרי, בראש השנה. לא כולנו יודעים שקיימות שתי דרכים שונות לחשב את סדר חודשי השנה. הדרך המוכרת יותר היא זו שנערכה על ידי הילל הזקן בימי התלמוד, ומתייחסת לחודשים בשמותיהם הבבליים - תשרי חשון וכו'.

השיטה האחרת היא זו שבה משתמשת התורה עצמה. הטקסט המקראי לא קובע שמות לחודשים, אלא מתייחס אליהם כאל "החודש הראשון", "החודש השני" וכו'. החודש הראשון בתורה הוא ניסן, ובמרכזו עומד חג הפסח, חג השחרור מעול שיעבוד מצרים. בלוח האחר (המקובל בימינו) ניסן מופיע בתור החודש השביעי!

נראה שליהודים יש כישרון מיוחד לסבך דברים; אבל זוהי תוצאה טבעית של בחינת כל דבר לעומקו. ומאותה גישה בוחנת, נגלה שדבר מדהים מתבטא בשתי הדרכים שבהן אנו מונים את הזמן:

תשרי הוא החודש שמסמל את בריאת בני האדם. לנו, בני התמותה, זהו אירוע מרכזי בהיסטוריה האנושית. לכן, בשבילנו תשרי הוא החודש הראשון.

האלוקים, לעומת זאת, 'רואה' את הדברים מזווית שונה. כפי שהוא מסביר לנו בתורתו, הופעת עם ישראל היא ראשית ההיסטוריה בעלת המשמעות. לכן, ניסן הוא הראשון בחודשי השנה.

מכאן אנחנו מגיעים לחודש אדר שבו חל חג הפורים, החודש שקודם לניסן. מנקודת המבט של התורה, אדר הוא החודש האחרון בלוח השנה העברי. חודש אדר מתואר לעתים קרובות בדומה לרגע החשוך ביותר בלילה – משום שבימי המן היינו קרובים יותר מאי פעם להשמדה מוחלטת. אילו הצליח המן, חס וחלילה, במזימתו, היה אורו של ניסן, אור השחרור, כָּבֶה; באמצעות נס הפורים, הפך החושך לאור.

לידתו ומותו של משה

בזמן חורבן בית המקדש הראשון, הוגלו היהודים לבבל, שנכבשה אחר כך על ידי הממלכה הפרסית. האימפריה הזאת כללה בסופו של דבר את רוב העולם המוכר, והכניסה את יהודי העולם כולו, בכל מקום שבו התגוררו, תחת השלטון הפרסי.

המן, ראש השרים המרושע של פרס, הטיל גורל ועל פיו קבע יום שבו יהפוך את כל ממלכתו ל"יודנריין", נקייה מיהודים.

יום המזל של המן היה ז' באדר. כשהבחין שדווקא יום זה עלה בגורל, לכאורה במקרה, הוא שמח - כי ז' באדר הוא יום פטירתו של משה רבנו. משה היה תמצית היהודי; חז"ל אומרים שהוא שקול כנגד כל עם ישראל – הראש ששולט ב"גוף" האומה, מעניק לה את החזון, הביטוי והכיוון. כשהמן הבחין שהפור נפל על חודש אדר, הוא ראה בזה אות לכך שתוכניתו להשמיד את כל מה שבנה משה, נועדה להצלחה.

אבל מה שהמן לא ידע, זה שז' באדר היה גם יום לידתו של משה רבנו. ואכן, בסופו של דבר, היום שהמן חשב שיהיה יום מותו הלאומי של עם ישראל, הפך להיות יום לידתו המחודשת.

ענווה ודגים

לדגים, הסמל האסטרולוגי של אדר, יש משמעות נוספת.

הדגים מבלים את כל חייהם מתחת למים, בלתי נראים לעין האדם. חז"ל אומרים שהברכה אינה שורה על מה שנבחן ונמנֶה, אלא רק על הסמוי והנסתר מן העין; דבר הנובע מקשר הגומלין הישיר בין צניעות לברכה.

מובן שבעין מערבית, הרואה "תהילה" ו"הצלחה" כתאומים סיאמיים, נראה שצניעות היא דווקא ההפך מברכה. אבל התורה אומרת שמחיר החשיפה – אינו ברכה. כלומר, משמעותו של הפרסום העצמי – היא סיכון להפוך להיות אדם נטול אישיות, שאין לו דבר, מעבר למסכה שהוא עוטה כדי להתחזות לאדם שהאחרים רוצים לראות.

משה מתואר בתורה בתור "העניו מכל אדם". הוא חי בצניעות, שהפכה להיות חותם המוטבע בזהות האומה היהודית. היהודים תמיד שיבחו והעדיפו צניעות וענווה על פני גאווה. כך מובן מדוע מזל דגים, סימנו של חודש אדר, הוא הסמל האחרון בלוח השנה העברי.