שוק העבודה והאוניברסיטה - שיטה מאוסה?

שי קוריצקי

השנה: 2011
המקום: כדור הארץ
עבר: דם, יזע ודמעות.
עתיד: מפחיד.

האם התרגשתם כשמחוג השעון נע בפעם האחרונה, ונפרד מהמאה ה-20? האם הרגשתם דקירה של פחד?
אנחנו נמצאים בפתח המאה ה-21, בחלוף העשור הראשון. זוהי תקופה מוזרה ומרגשת לחיות בה. הדורות החיים כרגע בעולם חוו את המעבר ממילניה אחת לשניה, את המהפכה הדיגיטלית, את המעבר מעולם נטול אינטרנט לעולם בו רבים נהנים ממקור ידע כמעט בלתי מוגבל, המרוחק כמחשב הקרוב ביותר.

למעשה, ההתקדמות הטכנולוגית שהשגנו במאה השנים האחרונות מעמידה בצל לא רק את המאה שקדמה לה, אלא את אלף השנים שקדמו לה. והקצב אינו מאט, אלא להפך, מתגבר והולך כנהר שוטף. בשוק העבודה הדבר ניכר במיוחד, כאשר לפני 30 שנים, אנשים שהתעסקו עם מחשבים נחשבו כטכנאים מזן נדיר, היחידים בעולם שהבינו, ובשוק העבודה הם היוו פחות מעשירית האחוז. כיום, ענף המחשבים מציע מאות אם לא אלפי סוגי עבודות שונים ונוגס חלק משמעותי משוק העבודה. למעשה, עשרת העבודות המבוקשות ביותר בשוק לא התקיימו בכלל לפני 15 שנה, משום שהן מסתמכות על טכנולוגיה שפותחה רק לאחרונה.

עם בוא המחשבים והאינטרנט, יש גם הרבה דברים מפחידים, ואחד מהם הוא ההפכפכות של שוק העבודה.

הרבה עבודות איבדו מחשיבותן היום: שירות הדואר משמש היום בעיקר לחשבונות, קבלת אישורים רשמיים וחבילות, כאשר גם החשבונות מתחילים כבר להישלח דרך האינטרנט, ולמעשה אולי יחליפו כליל את השימוש בנייר. שירות הדואר למעשה יהפך לשירות חבילות, כאשר את החשבונות והאישורים אנחנו כבר משלמים אונליין, וכל משרד ממשלתי ופרטי מתחילים להציע אלטנרטיבות מקוונות. ומדוע שלא? זה חוסך זמן, כסף, ותורים מעצבנים.

ההשתכללות האלקטרונית גם מקדמת בניית מפעלים אוטומטיים, כאשר מכונות לא רק מחליפות ידיים אנושיות, אלא גם עושות את העבודה בצורה מהירה ומדויקת יותר. אפילו המנתחים בבתי החולים מתחילים לעשות שימוש במכונות ניתוח משוכללות, אשר מסוגלות לסוג כזה של דיוק שידיים אנושיות יכולות רק לקוות לו. קיים כרגע צורך ברופא משגיח, אך כמה זמן יעבור עד כי אף הוא יוחלף בטכנאי מן השורה?

ומורים? אישית אני זוכר כי למדתי יותר מהספרים שניתנו לי מאשר המורים עצמם. לא שזו אשמתם, פשוט היה לי הרבה יותר נוח ללמוד בקצב שמתאים לי, ולא לחכות כל פעם שהמורה תשתיק מישהו או שתסיים לעבור על משהו שוב, משום שתלמידים אחרים לא הקשיבו. עם כל תוכנות החינוך שקיימות היום בשוק, האם אי אפשר לטעון כי לא רחוק היום בו תלמידים ילמדו טוב יותר מתוכנות אינטראקטיביות העושות שימוש במגוון של עזרים ויזואליים וקוליים, מאשר הקשבה אינסופית להרצאות?

סוכני נדל"ן ומכוניות בעידן של אתרים כמו 'יד 2'. מפתחי תמונות בעידן של מצלמות דיגיטליות.  טכנאי טלפונים בעידן שכולם עם פלאפונים. כורכי ספרים בעידן שבו אנחנו מתחילים לקרוא ממקראות דיגיטליות. הוצאות דפוס, סוכני מניות, סוכני ביטוח ועוד ועוד.. הרשימה הולכת ומתארכת כל יום.

האם השינוי מהיר מדי?
לי נראה כי שוק העבודה אכן משתנה מהר מדי. כה רבים מאיתנו מתחילים בקריירה אחת ונוחתים באחת אחרת, חלק ברצון וחלק מבלים את חייהם בעבודה אותה מעולם לא רצו, רק כדי להתפרנס. לעיתים אנו מבלים שנים באוניברסיטה רק כדי לגלות ששוק העבודה כבר לא שש לקראתנו או כבר לא מכבד את המקצוע בו בחרנו. לעיתים, אנו מגלים זאת רק אחרי כמה שנים, כאשר המקצוע מת סופית, ואנו נזרקים לשוק עבודה שכבר לא יודע מה לעשות איתנו. בסופו של דבר רבים מוצאים עצמם עובדים למען הכסף, שונאים כל יום וחולמים על דרך אחרת.

הבעיה נעוצה קרוב לוודאי במערכת החינוך האוניברסיטאית. אותה חיה מגושמת, יקרה ומאכזבת.
הדרישה לתארים היא מטורפת. כמעט כל עבודה דורשת איזו שהיא הסמכה על-תיכונית או אונירבסיטאית, והדרישה לתואר שני ושלישי התפרצה בשנים האחרונות עד כדי כך שרוב התלמידים היום רואים בתואר ראשון כ'חצי חינוך' ויודעים כי לא יגיעו רחוק איתו בלבד.

ובפועל?
בפועל אנחנו לומדים בין 3-10 שנים באוניברסיטה, בלי ידיעה ברורה כיצד נשתלב בשוק העבודה וכיצד תראה העבודה בחיי היום יום. אנחנו משלמים סכומי עתק ועובדים תוך כדי הלימודים (אלא אם יש לנו הורים בעלי אמצעים נדיבים), בכדי לקבל רק את האופציה לקריירה. ולאחר התואר הראשון, חלקנו מבלה שנים בניסיון להתקבל לתואר שני, בכדי לשפר את האופציה, ולו במעט.
כך יוצא שאנו מבלים את שנותינו הטובות ביותר בציפיה, בתקווה ובעבודה קשה, ולעולם לא יודעים בוודאות אם נמצא 'קריירה', אם נאהב אותה, או אם אנחנו אפילו מתאימים לה. אחרי הכל, למידת משפטים הינה שונה מאוד מעריכת דין בפועל, וכן גם תואר בעסקים אינו מכין אותנו לברוטליות היום-יומית של איש המכירות. וכפי שהראו לנו בתוכניות כמו 'המתמחה' הרי שכשבא הדבר לתחרות ממשית, גם בעולם העסקים הקשוח ביותר, התארים לא עוזרים.

שלא נדבר על המקצועות ההומאניים, המכבדים את רוח הלומדים אך לא את כיסם. למעשה, רוב אלה הלומדים מקצועות הומאניים ימצאו את עצמם, כעבור מספר שנים, עובדים במקצועות ריאליים לחלוטין. הכי נורא הוא מה שקורה לעובדים הותיקים, אשר מפוטרים מעבודתם (שכבר לא רלוונטית), ומוצאים את עצמם בשוק העבודה שלא מכיר בהם או בכישוריהם, ולא מעוניין בעובדים חסרי ידע במחשבים ואינטרנט. מה הם אמורים לעשות?

אנחנו מוציאים המוני כספים כל שנה על תקווה קלושה, מבלים שנים על שנים בלימודים, ולבסוף רבים אף לא עושים שימוש בחינוך שרכשו לעצמם בעמל כה רב. כל זאת בשם החינוך הרשמי, עליו אנחנו סומכים שידריכנו, שיבנה מאיתנו אנשי קריירה. אך באותו הזמן אנו יודעים בליבנו שכל מה שחשוב זה לעבור את המבחנים ולהוציא ציונים טובים, רק תנו להיכנס בדלת, את העבודה כבר נלמד בדרך. ואם יש לנו מערכת כה לא שימושית, הגוזלת שנים מחיינו ולא מבטיחה שום תמורה, מדוע שנמשיך לעשות בה שימוש?

במקרה הזה, אולי כדאי דווקא לחזור לעבר, לשיטה שעבדה אז ואולי תעבוד גם היום - השוליה.
עד כמה שזה נשמע מוזר, בעבר, כל בעל מלאכה לקח לו מספר שוליות. היום קוראים להם 'מתמחים'. ההבדל הוא שפעם לא היה צורך בתארים רבים, אלא פשוט התחייבות של השוליה וכישורים בסיסיים, אותם פיתח בעל המלאכה והפך את השוליות לבעלי מלאכה, שפתחו סדנאות משלהם. במילים אחרות, רובנו לומדים את רזי העבודה בחודשים הראשונים, ומסוגלים להשלים כל ידע חסר בעזרת ספרים וחומרי לימוד. מי שבאמת מעוניין בעבודה, הרי שהאחריות ללמוד תהיה עליו. את רוב המקצועות אנחנו יכולים ללמוד על דרך החפיפה עם למידה עצמאית.

זו נשמעת לי שיטה טובה בהרבה מהבלאגן ששורר היום בשוק העבודה. כל בעל מקצוע יוכל לקחת לו מתמחה, ויהיה מופקד על הכשרתו. המתמחה, מצידו, מתחייב לכמות מסוימת של למידה לפני תחילת העבודה, אותה יעשה בעזרת חומרי לימוד שונים (הדבר יספק תעסוקה למרצים לשעבר, שיצטרכו להכין חומרי לימוד לאלפי משרות), ולהמשיך את הלמידה תוך כדי העבודה. רוב המקצועות לא מצריכים את הידיעה של כל חומר הלימודים, אלא רק חלק מאוד מסוים.

בשיטה זו, יוכל המתמחה להבין במהרה אם מתאים הוא לעבודה זו או לא, ואם לא - הרי שלא איבד שנים מחייו, והוא יכול לנסות מקום אחר לאחר כשנה (צריך לתת תמורה מסוימת למרות הכל). אז נכון שיש כאן מעמסה מסוימת על המעסיקים, אך אם כל חברה מתחייבת לעשות כך, הרי שאין פה הפסד תחרותי. כך אנחנו מקבלים הכשרה מקצועית לדור החדש, אשר יהיה מסוגל ללמוד את העבודות עצמן ולא את כל התיאוריות הסובבות אותן. מה שיקרה הוא שהדור הקודם של העובדים יפתח את הדור הבא, ולא יעזוב את החינוך שלהם בידי אנשי חינוך שאולי (ואולי לא) מכינים אותם כיאות. החינוך יהיה עדכני, משום שהמתמחים ילמדו בזמן העבודה, וכך לא ילמדו מושגים מיושנים בהם כבר לא עושים שימוש.

אולי כיף לעיתים להיות תלמיד , אך השיטה האוניברסיטאית יוצרת הרבה תסכול ואכזבה, בזמן שהיא מרוקנת לנו את הכיס, וזה - לא כיף בכלל. הגיע הזמן שצעירים יופקדו על החינוך של עצמם, ויוכלו להתלמד צד לצד עם העובדים המבוגרים יותר. הדבר גם יכול להוביל לירידה בפיטורי עובדים ותיקים, אשר יהוו נכס נוסף בתור מדריכים. אנחנו בעצם נותנים יותר אחריות למעסיק ולעובד. אחד מתחייב ללמד והשני - ללמוד. וכשיש צורך בעבודה נוספת - יש גם צורך בעוד שעות עבודה, ולפיכך - עוד עובדים!

אני לא יודע מה איתכם, אבל אני מעדיף להיות שוליה במשך שנה או שתיים, וללמוד את המצב בשוק לאשורו, מאשר לשבת שנים בכיתה ולתהות כיצד הוא נראה מחוץ לכתליה. עלינו לסמוך זה על זה בכדי להביא לשינוי ממשי בשוק העבודה.

חיבר וערך: שי קוריצקי